קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת ותק לקצבת זקנה: המערער הגיש תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (תב"ע נז0-473/; השופטת רוזנפלד ונציגי הציבור ממליה ולריש) ובה הלין על החלטת המוסד מיום 17.2.1997, ולפיה זכאי המערער לתוספת ותק של 48% לקיצבת הזקנה המשולמת לו ולא לתוספת של 50%. עובדות המקרה (א) המערער, יליד 28.3.1919, היה מבוטח במוסד לביטוח לאומי מאז 1.4.1954. (ב) היות שהמשיך המערער לעבוד במקצועו עד גיל 70 והכנסתו לא הייתה פחותה מ"ההכנסה המירבית", היה זכאי לתשלום קיצבת הזקנה בהגיעו לגיל 70 שנה (סעיף 245(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995-; סעיף 12 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], תשכ"ח1968-, בנוסחו כפי שהיה בעת שהגיע המערער ל"גיל קצבת זקנה" (להלן - ייקרא הנוסח הקודם - חוק הביטוח הלאומי). (ג) למערער מלאו 70 שנה ביום 28.3.1989. (ד) החל מיום 1.3.1989 שולמה למערער קיצבת זקנה ב"תוספת ותק" בשיעור של 48%. 3. המחלוקת (א) המערער טען כי הוא זכאי ל"תוספת ותק" בשיעור של 50%, ולא בשיעור של 48% כפי שטען המשיב. (ב) בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומד אופן פירושם של סעיפים 6 ו18- לחוק הביטוח הלאומי בנוסחם במועד הזכאות. סעיף 18 לחוק הביטוח הלאומי עניינו התנאים לזכאות ל"תוספת ותק" המגדילה את הקיצבה, וזו לשונו במועד הזכאות: "היה אדם מבוטח יותר מעשר שנים לפני היום שבו הגיעה לו לראשונה קצבת זקנה, תוגדל הקצבה ב2%- לכל שנת ביטוח שלמעלה מעשר שנות הביטוח הראשונות שבעדה שולמו דמי הביטוח, אך לא תוגדל מכוח סעיף זה ביותר מ50%-". הגדלת הקיצבה על-פי הוראות סעיף זה תכונה להלן - תוספת הוותק. סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי עניינו תחילת תקופת תשלום הקיצבה, וזו לשונו במועד הזכאות: "נוצרה זכות לקצבה או לתוספת קצבה לפי פרק זה לאחר האחד בחודש, תשולם הקצבה או התוספת כאילו נוצרה הזכות באחד באותו החודש". (ג) לטענת המערער, מניין התקופה לעניין הזכאות לתוספת הוותק ייעשה במקרה זה מן היום שבו היה המערער למבוטח (1.4.1954) ועד למועד שבו הגיע המערער ל"גיל קצבת זקנה", קרי לגיל 70. מועד זה חל לגבי המערער ביום 28.3.1989. במועד זה צבר המערער 25 שנות ותק מעבר ל10- שנות הביטוח הראשונות חסר 3 ימים. פירוש סביר מחייב שחסר של 3 ימים לא יובא בחשבון כדי לפגוע בזכאות המבוטח, ויש לראות בחודש מארס 1989 כולו כחודש שבו היה המערער מבוטח. בפירושו זה של המערער אין נפקות למועד שבו החל המשיב לשלם את הקיצבה לצורך מניין שנות תוספת הוותק, אלא הקובע למניין זה הוא, כאמור, מועד הזכאות לקיצבת הזקנה, ואין נפקא מנה שהוקדם תשלומה לאחד לאותו חודש. עוד טען המערער, שלפי הנוסח המקורי של סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי, שחל קודם למועד שבו הגיע המערער לגיל קיצבת זקנה (להלן - המועד המזכה), היה משלים 25 שנות ביטוח מעבר לעשר שנות הביטוח הראשונות, ו"אין כל הצדקה לפרש את הסעיף הנ"ל כפי שתוקן בשנת 1973 כגורע מהזכויות שהיו לתובע קודם לכן". 4. המשיב השליך את יהבו בטיעונו על נוסח סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי, כפי שתוקן בחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 10), תשל"ג1973-, ואשר חל במועד המזכה (להלן - תיקון מס' 10), וטען שעל-פי סעיף זה צבר המערער עד ליום 1.3.1989, הוא מועד תשלום הקיצבה, רק 24 שנים ו11- חודשים מעבר ל10- השנים הראשונות, ולכן זכאי הוא לתוספת הוותק של 48% בלבד ולא לתוספת הוותק של 50% כטענת המערער. 5. בית-הדין האזורי בירושלים דחה את תביעת המערער וקבע את הקביעות האלה: (א) התשובה לשאלה שבמחלוקת מצויה בפירוש סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] בנוסחו דהיום. בהקשר זה יש להבחין בין המועד שבו קמה הזכות ובין המועד הקבוע לתשלומה. "בבסיס הזכאות" לתוספת הוותק ובקביעת שיעורה עומד דווקא מועד תשלום הקיצבה ולא מועד היווצרות הזכות לקיצבה. (ב) מבוטח פטור מתשלום דמי ביטוח בעד התקופה שבה מגיעה למבוטח קיצבת זקנה גם אם הקיצבה משולמת עוד קודם למועד היווצרות הזכאות. ממועד זה לא ניתן יותר לצבור את תוספת הוותק. (ג) השינוי בהוראת סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 10) במועד המזכה בא להיטיב עם ציבור המבוטחים לעומת הנוסח המקורי של סעיף 6 הנ"ל, אף שלגבי המערער השינוי גורע, אך לשון החוק ברורה. (ד) לשון סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] מלמדת שיש למנות שנים מלאות לצורך חישוב תוספת הוותק שמעל ל10- שנות ביטוח. (ה) המערער אינו זכאי לוותר על תשלום קיצבת הזקנה בחודש מארס 1989 ולשלם את דמי הביטוח עבור אותו חודש, משום שבכך חותר המערער תחת עקרונות החוק המבחין בין תקופה של צבירת זכויות (תקופת תשלום דמי הביטוח) לתקופה של מימוש זכויות (תקופת תשלום הקיצבה). 6. בערעור שהגיש המערער על פסק-דינו של בית-הדין האזורי הוא טען בתמצית את הטענות האלה: (א) לא היה מקום להתעלם מנוסחו המקורי של סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי (לפני תיקון מס' 10), ושעל-פי לשונו היה זכאי המערער לתוספת הוותק של 50%. (ב) בנסיבות העניין היה מקום להחיל למפרע על המערער תיקונים מאוחרים לסעיף 6. (ג) המטרה הסוציאלית של החוק סוכלה במקרה זה על-ידי פרשנות בית-הדין משום שהמערער לא רק שלא הוטב מצבו, אלא אף קופח. (ד) בית-הדין לא הבחין בין זכאות ובין הסדרי תשלום. הסדרי תשלום אינם רלוונטיים להיווצרות הזכות במקרה זה. 7. המשיב תמך בפסק-דינו של בית-הדין האזורי. 8. אנו סוברים שאכן הפתרון למחלוקת שבין הצדדים מצוי בפירוש המילים: "...היום שבו הגיעה לו לראשונה קצבת זקנה..." המצויות בסעיף 18 לחוק הביטוח הלאומי. מועד זה הוא המועד הנועל את מניין שנות הביטוח שמעל ל10- שנות הביטוח הראשונות המזכות בתוספת הוותק, כאשר מעבר למועד זה לא ניתן עוד לצבור תוספת זו. 9. השאלה הנשאלת היא אם יש לפרש מילים אלו: "...היום שבו הגיעה לו לראשונה קצבת זקנה..." המצויות בסעיף 18 לחוק הביטוח הלאומי, כמועד שבו היה אדם זכאי לקיצבת זקנה, או כמועד שבו הייתה צריכה להשתלם לו קיצבת הזקנה. מועד הזכאות לקיצבת זקנה הוא, כאמור, המועד שבו הגיע אדם ל"גיל קצבת זקנה" (סעיף 11 לחוק הביטוח הלאומי). "גיל קצבת זקנה" מוגדר בסעיף 12(א) לחוק הביטוח הלאומי כגיל 70 בגבר, למעט מקרה שבו הכנסתו של מבוטח בשנת המס אינה עולה על "הכנסת המכסימום" ואשר לגביו גיל קיצבת הזקנה לגבר נקבע לגיל 65 שנה. 10. (א) אין מחלוקת שבמקרה דנא גיל קיצבת הזקנה לגבי המערער הוא גיל 70, וכי הגיע לגיל זה ביום 28.3.1989. (ב) על-פי סעיף 11(א) לחוק הביטוח הלאומי, "מבוטח שהגיע לגיל קצבת זקנה, ישלם לו המוסד... קצבה חודשית". על-פי הוראה זו היה על המוסד להתחיל לשלם למערער קיצבת זקנה ביום 28.3.1989. כאן מן הראוי "לעצור" ולהבהיר, שגם אילו אלה היו פני הדברים, לא היה המערער זכאי לתוספת הוותק של 50%, משום שכאמור ביום 28.3.1989 לא השלים 25 שנות ביטוח תמימות מעל ל10- שנות הביטוח הראשונות. את החסר של 3 ימים (31.3-28.3) לא ניתן לרפא בדרך של חקיקה שיפוטית. על כך כבר עמד בית-דין זה בדב"ע לג0-107/ [1] בזו הלשון: "שנת ביטוח לגבי פלוני הוא פרק זמן של 12 חודשים רצופים שבהם הוא מבוטח. המערער בקש לפרש את הסעיף כך שבגין חלק משנה, תנתן תוספת קצבה יחסית, ובמקרה שלו שבעד שני החודשים שמעבר ל7- שנים, תנתן תוספת וותק בשיעור של 2/12 מ2%-. קבלת הפירוש המוצע מחייב להוסיף לסעיף מלים והוראה שהמחוקק לא ראה לכלול אותם. לו רצה המחוקק לזכות בתוספת וותק יחסית בגין חלק של שנה, ודאי היה עושה זאת, וגם היה מוצא את הדרך לסייגה. לפי הנטען חייב לזכות בגימלה יחסית, לא רק בעד חלק משנה שהוא חודש או מספר חודשים, אלא אף בעד חלק משנה וחלק שהוא שבוע, ואולי אף יום". (ג) למעשה, די בדברים אלה כדי לדחות את ערעור המערער, אך המערער כאן ובבית-הדין האזורי הפנה את עיקר טענותיו להוראות סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי ולכן נדון גם בטענות אלה. (ד) סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי שחל במועד המזכה (תיקון מס' 10) קובע מתי מתחילה תקופת תשלום הקיצבה. על-פי סעיף זה, אין זה משנה באיזה תאריך בחודש נוצרה הזכאות לתשלום הקיצבה, בכל מקרה חל מועד תשלום הקיצבה באחד לאותו חודש שבו נוצרה הזכאות. לצורך זה יצר המחוקק מועד תשלום אחיד ומועד זכאות פיקטיבי אחיד פרי יצירת המחוקק, שהוא תמיד אחד לאותו חודש שבו נוצרה הזכאות לקיצבה. לשון הסעיף בעניין זו ברורה לחלוטין, ולפיה תשולם הקיצבה "כאילו נוצרה הזכאות באחד באותו חודש", יהא אשר יהא מועד הזכאות הנכון. יוצא אפוא שאת המילים "היום שבו הגיעה לראשונה קיצבת הזקנה" הכתובות בסעיף 18 לחוק הביטוח הלאומי יש לפרש במקרה דנן כיום 1.3.1989, ועל-פי תאריך זה, כאמור, ודאי לא צבר המערער 25 שנות ביטוח תמימות, מעל ל10- שנות הביטוח הראשונות. (ה) האמור בסעיף זה הוא גזירת המחוקק, ולא ניתן לשנותו בדרך של חקיקה שיפוטית. 11. (א) אכן, ה"מזל" לא שיחק למערער במקרה זה, שהרי על-פי הנוסח המקורי של סעיף 6 שהוחלף בתיקון מס' 10, ועל-פי נוסחים מאוחרים למועד הזכאות אכן היה המערער צובר 25 שנות ביטוח (מעבר לעשר השנים הראשונות), אלא שאנו פוסקים לפי החוק החל במועד הזכאות, ואין תחולה למפרע לחוק בין לזכות ובין לחובה, אלא אם כן נאמר כך במפורש בחוק עצמו (דב"ע לח0-87/ המוסד לביטוח לאומי - כהן [2], בעמ' 60). פסקי-הדין שציין המערער כתנאי דמסייע לטיעונו לתחולה למפרע של החוק הקיים אינם דומים לנידון דידן. (ב) אנו ערים לכך שתכלית תיקון מס' 10, כעולה מדברי ההסבר להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 10), תשל"ב1972-, הייתה "...[ו]למנוע מצב שיווצר חלל, כלומר: שבחודש הפטירה לא תשולם קיצבה ושיתחילו בתשלומה רק כתום החודש". מציעי התיקון לחוק ביקשו להיטיב עם שאירי מבוטח שנפטר כדי שיהיו זכאים לקיצבת שאירים כבר בחודש הפטירה ולא ימתינו עד לאחד בחודש שלאחר הפטירה, כפי שהיה בנוסח המקורי, במקרים שבהם נוצרה הזכאות לקיצבת שאירים לאחר שישה-עשר בחודש. ברם נוסח סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי הוא כללי, והוא חל הן על קיצבת זקנה והן על קיצבת שאירים. כשם שהמערער נפגע מתיקון מס' 10, היו ודאי אחרים שנהנו ממנו. זו דינה של חקיקה, שלא הכול "נהנים" ממנה. נציין, כי נוסח סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי על-פי תיקון מס' 10 חל בתקופה 30.5.1989-20.4.1973. (ג) סוף דבר, לאור האמור לעיל הערעור נדחה מטעמי בית-הדין האזורי. אין צו להוצאות.קצבת זקנהותק בעבודהתוספת ותקערעורתוספות שכר