קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת תלויים על אדם שאינו תושב ישראל: השאלה העומדת להכרעה בהליך זה - האם התובעים זכאים לתוספת תלויים לקצבת הנכות של התובע בעד אשתו, התובעת, לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995? לנוכח הסכמת הצדדים כי אין מחלוקת עובדתית, התיק נדון על יסוד סיכומי טענות בכתב. הרקע לתביעה: התובע, בן 36, הוא אזרח ותושב ישראל. התובעת, בת 35, היא ילידת קלקיליה שבשומרון, ורשומה במרשם האוכלוסין של הרשות הפלשתינאית. בני הזוג נישאו בשנת 1994, ומתגוררים מאז ביישוב טירה, ביחד עם שלושת ילדיהם. לאחר הליכים שונים, בקשתם של התובעים לאיחוד משפחות אושרה על ידי משרד הפנים בשנת 2009. אולם, לאור חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, לא הושלם הליך איחוד משפחות, ולא ניתנו לתובעת רישיון לישיבת קבע (אשרה א/5) או אזרחות. שהייתה של התובעת בישראל מוסדרת בהיתרי כניסה המונפקים לה על ידי מנהלת התיאום והקישור באזור יהודה ושומרון (להלן - מת"ק), לאחר שניתן לכך אישור משרד הפנים. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת מתגוררת בישראל דרך קבע, וכי מרכז חייה הוא בישראל, על פי המבחנים המקובלים בפסיקה לקביעת תושבות. נציין, כי המוסד סייג את הסכמתו לתקופה בה שוהה התובעת בארץ באופן חוקי. לתובע משולמת קצבת נכות משנת 2009, אשר במסגרתה משולמת לו תוספת תלויים בעד ילדיו. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע לתוספת תלויים בעד אשתו, התובעת, מאחר שאינה תושבת ישראל, כפי שעולה ממכתב ששלח המוסד לביטוח לאומי לב"כ התובעים (נספח 2 לכתב התביעה). טענות הצדדים: טענות התובעים: המבחן המקובל לקביעת התושבות הוא מבחן מירב הזיקות. לפי מבחן זה ולפי תכלית החוק, יש לראות בתובעת תושבת ישראל: התובעת מתגוררת עם בעלה בישראל דרך קבע למעלה מ-17 שנים; אין לה זיקה למקום הולדתה, פרט לרישומה במרשם האוכלוסין של האזור; שלושת ילדי התובעת גרים ולומדים ביישוב טירה. פרשנות תכליתית של סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי מעלה כי הסעיף מבקש להוציא מכלל הגדרת תושב את מי ששוהה בארץ באופן זמני, כגון תיירים ותושבי שטחים אשר אינם נדרשים לאשרת ביקור. בנוסף, סעיף 2א נחקק לפני חוק הוראת השעה. לפיכך, המחוקק לא שקל את האפשרות שבן זוגו הזר של אזרח ישראל יוותר שנים ארוכות מבלי שנרשם במרשם האוכלוסין, ושהייתו תוסדר על ידי היתרים מתחדשים של מת"ק. לחלופין, התובע זכאי לתוספת התלויים מאחר שהוא הנהנה מהקצבה, ולא התובעת. תכלית תוספת התלויים היא ליתן לנכה תוספת מינימאלית לכלכל את הנפשות התלויות בו, וזאת חלף המשכורת שהיה משתכר לולא נכותו. כיוון שהתובע הוא אזרח ותושב ישראל הוא זכאי לתוספת בעד צורכי התלויים בו, ללא קשר למעמדם. בהתייחס לטענת המוסד לביטוח לאומי שהועלתה בסיכומים לפיה התובעת שוהה בארץ שלא כחוק, טוענים התובעים כי טענה זו אינה רלוונטית, לנוכח העובדה שהתובעת שוהה בארץ כחוק, על פי היתרי שהייה המתחדשים מדי שנה. טענות המוסד לביטוח לאומי: על פי סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי הזכאות לקצבת תלויים מותנית בכך שהתלויים הם תושבי ישראל. לנוכח העובדה שהתובעת אינה תושבת ישראל, לא קמה לתובע זכאות לתוספת תלויים בעד התובעת. יש לבחון את שאלת התושבות לאור סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי, וזאת לגבי מי שלא היה תושב ישראל מלכתחילה. לפי הוראת סעיף 2א לחוק התובעת אינה תושבת ישראל. בהתאם לפסיקה [בג"צ 494/03 עמותת רופאים לזכויות האדם נ' שר האוצר, פ"ד נט(3) 322] קביעה כי הגדרת ה"תושבות" לצורך ביטוח סוציאלי תוכרע, בין היתר, לפי סוג האשרה של התובע אינה כשלעצמה קביעה מפלה ובלתי חוקתית. משלא ניתנה לתובעת אשרה למגורי קבע מסוג א/5 אין היא נמצאת כחוק בישראל ועל כן אין לראות בה תושבת ישראל. גם על פי הגדרת "תושב" בחוק מרשם אוכלוסין, התשכ"ה - 1965 אין לראות בתובעת תושבת ישראל. אין להעניק זכויות המוענקות לתושב למי ששוהה בארץ באופן בלתי חוקי. מסגרת הדיון: כאמור, הוסכם בין הצדדים כי התובעת מתגוררת דרך קבע בישראל, וכי מרכז חייה הוא בישראל. נציין, כי המוסד בהודעתו סייג את הסכמתו לכך שהתובעת שוהה בישראל באופן חוקי. כאמור, בקשתם של התובעים לאיחוד משפחות אושרה, והיתר השהייה של התובעת מתחדש מעת לעת על פי אישור משרד הפנים (המסמכים שצורפו להודעת התובעים מיום 12.12.2011). לפיכך, נקודת המוצא לדיון בהליך זה היא כי התובעת שוהה בארץ כחוק, וכי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה התובעת היא בגדר "תושבת ישראל". לנוכח האמור לעיל, הטיעון שהובא בסיכומי המוסד לביטוח לאומי שלפיו התובעת אינה בגדר "תושבת" כי היא שוהה בארץ שלא כחוק, או שיש לשלול זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי ממי ששוהה בארץ שלא כחוק אינו רלוונטי להליך זה, ולא נתייחס אליו כלל. שתי שאלות עומדות להכרעה בהליך זה: האחת - האם סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי שולל את זכותם של התובעים לתשלום תוספת תלויים בעד התובעת. השנייה - האם התובעים זכאיים לתוספת תלויים בעד התובעת על פי הוראת סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי? המסגרת המשפטית: הוספת סעיף 2א ותיקון סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי: חוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה - 1995 (להלן - החוק או חוק הביטוח הלאומי) אינו מגדיר מיהו "תושב" באורח פוזיטיבי. הפסיקה קבעה כי - המבחן ..... לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי הינו מבחן "מרכז החיים", הנבדק לפי "מירב הזיקות" (עב"ל 83/06 ג'אן טייץ - המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.6.09). למבחן זה שני פנים - ההיבט האובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית, וההיבט הסובייקטיבי, הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו - להבדיל משהות ארעית או זמנית (עב"ל 386/99 אילנה דונייבסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 696 (2002); .. עבל (ארצי) 363/09 עבדאללה חנין צלאח עזה -המוסד לביטוח לאומי, [] (13.3.11). במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג - 2002 (להלן - חוק ההסדרים) תוקן חוק הביטוח הלאומי, ובין היתר נוסף לו סעיף 2א לחוק, שזו לשונו: (א) בסעיף זה - "תקנות הכניסה" - תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד - 1974. "שנה" - שנים עשר חודשים רצופים. (ב) לענין חוק זה לא יראו כתושב ישראל, בין השאר, כל אחד מאלה: (1) שוהה שלא כדין, כמשמעותו בסעיף 13 בחוק הכניסה לישראל; (2) מי שבידו היתר כאמור בצו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן), התשכ"ח-1968; (3) מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1, ב/2, ב/3 או ב/4, לפי תקנה 5 בתקנות הכניסה; (4) בשנה שתחילתה ביום מתן אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/1, לפי תקנה 6(א) בתקנות הכניסה - מי שבידו אשרה ורישיון כאמור שהתגורר בישראל בשנה האמורה פחות מ-183 ימים; (5) מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/3 לפי תקנה 6(ג) בתקנות הכניסה, וכן קרובו של בעל אשרה ורישיון כאמור שבידו אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/4 לפי תקנה 6(ד) בתקנות הכניסה. (ג) מי שאינו אזרח ישראלי ובידו אשרה ורישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל שאינם מנויים בסעיף קטן (ב)(3) עד (5), שהתגורר בישראל, בשנה שתחילתה ביום מתן האשרה והרישיון האמורים, פחות מ-183 ימים, לא יראו אותו בשנה האמורה כתושב ישראל לענין חוק זה. (ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב)(4), מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ארעי כאמור באותו סעיף קטן, ניתנה לו אשרת עולה או תעודת עולה לפי חוק השבות, בתוך השנה שתחילתה ביום מתן האשרה והרישיון האמורים, רשאי המוסד לראות בו תושב ישראל מיום מתן האשרה והרישיון. משמעות הוראת סעיף 2א לחוק היא כי מכוח הוראת החוק, גם מי שעל פי המבחנים שנקבעו בפסיקה הוא בגדר "תושב ישראל", לא ייחשב כ"תושב ישראל" לעניין הזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי המוקנות רק לתושבים, וכן לזכויות המוקנות לתושבים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח הממשלה 4, מיום 23.10.2002, ע' 46) נאמר כי - לנוכח הוראות חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, על המוסד לביטוח לאומי לקבוע האם אדם הוא תושב ישראל, אם לאו, שכן לקביעה זו השלכות על זכאותו של אדם לפי החוקים האמורים. שהייה של אדם בישראל אם אינו אזרח ישראלי היא מכוח חוק השבות, התש"י - 1950 או מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952, ולפיו ניתנות אשרות שונות לשהייה בישראל. יחד עם זאת, אין בחוק הביטוח הלאומי כללים אחידים ובהירים לפיהם ניתן לקבוע מי מבעלי האשרות הינו תושב ישראל ומי אינו כזה. לפיכך, מוצא לקבוע בחוק הביטוח הלאומי מי מבעלי האשרות האמורות אינו תושב ישראל. לאחר חקיקת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי הוגשה עתירה לבג"צ [בג"צ 494/03 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר האוצר, פ"ד נט(3) 322 (2004) (להלן - בג"צ עמותת רופאים לזכויות האדם)) כנגד חוקתיותו של סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי. העתירה נדחתה, ובית המשפט העליון קבע, בין היתר, כך: ...אין בידי לקבל את טענת העותרים כי החוק מפלה לרעה את אותם פרטים הנמנים על הקבוצות שהוצאו מהגדרת התושבות, אך יצרו זיקה למדינה עקב שהות ממושכת בה. עקרון התושבות הוא קריטריון מקובל להקצאת הטבות סוציאליות. זהו קריטריון נוהג גם בארצות אחרות המקיימות מערכות רווחה מדינתיות.... כאמור, אף העותרים אינם חולקים על הלגיטימיות של קריטריון זה כעיקרון מבחין לצורך הענקת זכויות לפי חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי. השאלה היא אך שאלת אופן הגדרת התושבות לצורך יישום הקריטריון. לעניין זה בחר המחוקק להגביל את שיקול-הדעת של המוסד ולקבוע כי תושבות לצורך ביטוח סוציאלי תוכרע, בין היתר, לפי סוג האשרה שבה מחזיק התובע כך שנושאי אשרות זמניות לא ייחשבו תושבים. קביעה כללית זו, כשלעצמה, אינה קביעה מפלה ואינה בלתי חוקתית. בהתייחסו לקריטריונים שנקבעו בסעיף 2א לחוק קבע בית המשפט העליון כי - .. הקריטריונים שנקבעו בסעיף 2א - "תושבות לפי אשרה" - הם קריטריונים רלוונטיים ומתאימים לעקרון המבחין והמוסכם לעניין ביטחון סוציאלי, הוא עקרון התושבות. מי שנושא באשרת שהייה זמנית, לצורך ביקור, עבודה וכדומה, לא יקיים, באופן טיפוסי, זיקה משמעותית ונמשכת לארץ, במידה שתצדיק לראות בו תושב לעניין חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי. כלל אמפירי זה, עליו אין חולק, הוא שקיבל ביטוי בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי. הסעיף אינו מפלה, שכן הוא אך מבטא - תוך "פורמליזיציה" של מושג התושבות באמצעות הפניה לדיני הכניסה לישראל - את השוני הרלוונטי שבין קבוצת התושבים לבין מי שאינם תושבים לעניין זכאות לביטוח לאומי ולביטוח בריאות ממלכתי ... יחד עם זאת, קיבל בית המשפט העליון את טענת העותרים כי מן הראוי היה לקבוע בחוק "מנגנון חריגים", שיאפשר למוסד להתחשב במקרים יוצאי דופן, ולהכיר בתושבותם של מי שנושאים אשרות לשהייה זמנית, אך יצרו זיקה משמעותית לארץ והיא מהווה את מרכז חייהם. בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי - ככלל יש טעם בטענה זו. שלילה גמורה של שיקול הדעת המנהלי אינו מתיישב עם מציאותם המשתנה של החיים המודרניים .. אף לא עם חוסר הוודאות הטבוע במעשה- חקיקה צופה פני עתיד. אכן, בנסיבותיו של מקרה ספציפי שלילת שיקול הדעת עשויה אף להביא לפגיעה אסורה בזכות יסוד חוקתית. אלא שחוק הביטוח הלאומי דווקא מקיים מנגנון כללי לקביעת חריגים לתנאי הזכאות הקבועים בו. סעיף 378 לחוק, שכותרתו "סוגים מיוחדים של מבוטחים" מסמיך בסעיף קטן ב(1) את שכר העבודה והרווחה (בהתייעצות עם מועצת המוסד ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת) "לקבוע זכויות וחובות לפי חוק זה, כולן או מקצתן, בשטח שיקבע לגבי ... מי שאינו תושב ישראל". ...אין מניעה כי בדרך זו תוכר זכאותם של מי שמקיימים זיקה חזקה לארץ, על אף שאינם נתפסים בהגדרת התושבות לפי סעיף 2א. ראוי שהדבר ייבחן בכובד ראש. במסגרת חוק ההסדרים תוקן גם סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי, ונקבע כי למבוטח המשולמת קצבת נכות תשולם תוספת בעד התלויים בו רק אם התלויים הם תושבי ישראל. חוק הכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003: ביום 6.8.2003 נכנס לתוקף חוק הכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה). מכוח החוק, נשללה אפשרות של איחוד משפחות בין אזרח ישראלי לבין תושב האזור. סעיף 2 לחוק הוראת השעה, הקובע את העיקרון הכללי של החוק, שולל את כוחם של שר הפנים ושל המפקד הצבאי באזור, על פי ההקשר, להעניק אזרחות, רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל לתושבי האזור ולמי שמוצאו במדינות אויב, ובלשון הסעיף - בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור. לכלל בסעיף 2 נקבעו מספר חריגים. החריג הרלוונטי לענייננו נקבע בסעיף 3 לחוק הוראת השעה, במסגרת תיקון מס' 1 לחוק (חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון מס' 1), התשס"ה-2005), המתיר לשר הפנים לאשר מתן היתר לשהייה בישראל, להבדיל ממעמד של אזרח או תושב, בידי מפקד האזור לתושב או לתושבת האזור כדי למנוע הפרדתם מבני זוגם, ובו נקבע כך: על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים לפי שיקול דעתו לאשר בקשת תושב האזור למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור - (1) לגבי תושב אזור שגילו מעל 35 שנים - לשם מניעת הפרדתו מבת זוגו השוהה כדין בישראל; (2) לגבי תושבת אזור שגילה מעל 25 שנים - לשם מניעת הפרדתה מבן זוגה השוהה כדין בישראל. בהתאם לסעיף 1 לחוק הוראת השעה "תושב אזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור, אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור". כלומר, על פי חוק הוראת השעה, כל מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, גם אם אינו מתגורר באזור ואין בינו לבין האזור זיקות אחרות, נחשב ל"תושב אזור" לעניין תחולת הוראות חוק הוראת השעה. כנגד חוקתיות חוק הוראת השעה הוגשו מספר עתירות לבית המשפט העליון. הטענה העיקרית של העותרים הייתה כי החוק פוגע בזכויות החוקתיות לחיי משפחה ולשוויון של אזרחי ישראל הערבים. בית המשפט העליון דן בעתירות בהרכב מורחב של אחד עשר שופטים, ודחה את העתירות נגד חוקתיות החוק ברוב של שישה שופטים [בגץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי - שר הפנים (14.5.06)]. נציין, כי החוק שעמד לבחינה חוקתית בפני בית המשפט היה בנוסחו לאחר תיקון מס' 1 לחוק. כלומר, נוסח החוק כלל את החריג המנוי בסעיף 3 לעניין היתר לבני זוג. חוק הוראת שעה נחקק כהוראת שעה, אולם נקבע בחוק כי הממשלה רשאית, באישור הכנסת, להאריך בצו את תוקפו, לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה אחת. ואמנם, מאז חקיקתו של החוק ב-2003 הוארך תוקפו בצו מדי מספר חודשים. בנוסף, החוק תוקן פעם נוספת (חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ז-2007). עוד בטרם תוקן החוק הוגשו שלוש עתירות כנגד ההארכה החוזרת ונשנית של תוקף החוק. עתירה רביעית הוגשה לאחר תיקונו. העותרים כולם טענו כי החוק אינו חוקתי גם לאחר תיקונו, בהיותו פוגע פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכות לשוויון ולחיי משפחה של אזרחי ישראל הערבים. בעתירות אלה, כמו בעתירות הקודמות, דן בית המשפט העליון בהרכב מורחב של אחד עשר שופטים. בית המשפט דחה פעם נוספת את העתירות נגד חוקתיות החוק ברוב של שישה שופטים [בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012)]. פועלו של חוק הוראת השעה, למעט במקרים חריגים המנויים בסעיף 3א1 ו- 3ג לחוק הוראת השעה הוא כי גם באותם מקרים בהם הבקשה לאיחוד משפחות בין אזרח ישראלי לבין בן זוגו תושב האזור אושרה, לבן הזוג תושב האזור לא יינתנו רישיון לישיבה בישראל או אזרחות. בכפוף לאישור משרד הפנים, שהייתו של בן הזוג שהוא תושב האזור היא מכוח היתרי כניסה ושהייה המתחדשים על פי אישור משרד הפנים, והמונפקים על ידי מינהלת התיאום והקישור באזור, וזאת מכוח צו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן), תשכ"ח- 1968 [ראו הסבר מפורט לעניין זה רע"פ 6831/09 פואד טורשאן - מדינת ישראל (18.7.2011)]. השלכות חוק הוראת השעה על זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי: התוצאה של "שילוב" סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי וחוק הוראת השעה היא שבני זוג של אזרחי ישראל ותושביה, השוהים בישראל כדין, מכוח סעיף 3 לחוק הוראת השעה והיתר שניתן להם, חיים בישראל ברציפות ובמשך תקופות ארוכות, כאשר מרכז חייהם הוא ישראל, אינם בגדר "תושב ישראל" על פי חוק הביטוח הלאומי וגם על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. זאת, בשל העובדה שלא ניתן להם רישיון לישיבת קבע, ושהייתם בארץ מוסדרת בהיתרי שהייה המתחדשים מעת לעת. אין ספק כי בחלק משמעותי מהמקרים, מדובר בבני משפחה שאלמלא הוראת השעה היו זכאים לזכויות בריאות וסוציאליות מלאות, שכן כאשר מדובר בבני זוג שאושרה בקשתם לאיחוד משפחות, הרי שעל פי נוהל משרד הפנים בעניין ההליך המדורג של איחוד משפחות שנקבע על ידי משרד הפנים לאחר חלוף פרק זמן מסוים ניתנת לבן הזוג אשרה מסוג א/5, שהמחזיק בה מוגדר בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי כ"תושב" לאחר תקופת המתנה בת 183 יום [לעניין הנוהל המדורג ראו בג"צ 7139/02 עבאס - בצה נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 481, 488 (2003)]. לנוכח חוק הוראת השעה, מעמדם של בני הזוג אינו משודרג, ולא ניתנת להם אשרה מסוג א/5, ולכן הם לא רוכשים מעמד של "תושב ישראל" לעניין חוק הביטוח הלאומי. התובעת אינה "תושבת ישראל" בשל הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי: אקדים ואומר, כי הגעתי לכלל מסקנה כי למרות שהתובעת היא "תושבת ישראל" על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, הרי שמכוח סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי היא אינה בגדר "תושב ישראל" לעניין חוק הביטוח הלאומי. התובעים הדגישו בסיכומי הטענות מטעמם כי התובעת היא תושבת ישראל על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. כאמור, עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. אולם, אם סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי חל על התובעת, היא אינה מוגדרת כ"תושבת ישראל" לצורך חוק הביטוח הלאומי. זאת, גם אם על פי מבחן מירב הזיקות שנקבע בפסיקה היה מקום להכיר בה כ"תושבת ישראל". כפי העולה מכתב התביעה, מהתצהיר ומהמסמכים שצורפו להודעת התובעת מיום 12.12.2011 בקשתם של התובעים לאיחוד משפחות אושרה, והתובעת שוהה בארץ כדין מכוח היתרי שהייה הניתנים לה על ידי מנהלת התיאום והקישור באזור יהודה ושומרון, וזאת לאחר שניתן לכך אישור משרד הפנים, כמתחייב מסעיף 3 לחוק הוראת השעה. לנוכח חוק הוראת השעה, לא ניתן "לשדרג" את מעמדה של התובעת, ולהעניק לה אשרה מסוג א/5 או אזרחות. לפיכך, חלה על התובעת החלופה שבסעיף 2א(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי ("מי שבידו היתר כאמור בצו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן), התשכ"ח - 1968") והיא אינה "תושבת ישראל" לעניין חוק הביטוח הלאומי. התובעים טענו בסיכומיהם כי יש לתת לסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי פרשנות תכליתית, ולנוכח העובדה שמדובר בפגיעה בזכויות סוציאליות לתת לו פרשנות מצמצמת. לטענתם, תכלית התיקון לחוק הייתה שלא להכיר כ"תושבי ישראל" במי שזיקתם לישראל ארעית, ואילו לתובעת זיקה רצופה ומתמשכת לישראל, שכן היא מתגוררת בה מאז שנת 1994, ורק בשל חוק הוראת השעה לא שודרג מעמדה לבעלת אשרה מסוג א/5 או אזרחית. כן טענו כי חקיקת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי קדמה להוראת השעה, וממילא המחוקק לא שקל את האפשרות שבן זוגו הזר של אזרח ישראל יוותר שנים ארוכות בארץ ללא שיירשם במרשם האוכלוסין אלא שהייתו תוסדר, בפועל דרך קבע, על ידי היתרי כניסה מתחדשים. אין בידי לקבל טענה זו של התובעים, ואסביר. מקובלת עלי טענת התובעים כי הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי בשילוב עם חוק הוראת השעה יוצרת תוצאה קשה - שלילת זכויות סוציאליות מבני משפחה תלויים באזרח או תושב ישראל, הפוגעת הן בזכותו של המבוטח שהוא אזרח ותושב ישראל והן בזכויותיהם הסוציאליות של בני משפחתו. מבלי להיכנס לדיון בשאלת חוקתיות חוק הוראת השעה, שנדונה בהרחבה בבית המשפט העליון, אני סבורה שבכל מקרה יש לצמצם את פגיעתו והשלכותיו, ואין זה ראוי כי כתוצאת לוואי שלו יישללו זכויות סוציאליות של בני משפחה של אזרחי ותושבי ישראל שהם תושבי האזור. הדברים נכונים במיוחד בהתחשב בכך שעל פי עמדת המדינה בעתירות שהוגשו כנגד חוק הוראת השעה, תכליתו של חוק הוראת השעה היא ביטחונית, ושלילת זכויותיהם הסוציאליות של בני משפחה של אזרחי ותושבי ישראל אינה דרושה להגשמת תכלית חוק הוראת השעה. אולם, מקום שלשונו של החוק ברורה, לא ניתן בדרך של פרשנות תכליתית להגיע לתוצאה הסותרת את לשון החוק. בעניין זה נפסק בהקשר דומה כך: כידוע, נקודת המוצא לפרשנותו של חוק היא לשון החוק, שכן אין לקבל פרשנות אשר לא ניתן למצוא לה אחיזה בלשון החוק (ראו א' ברק, פרשנות במשפט כרך ב, פרשנות החקיקה (להלן: ברק פרשנות החקיקה, בעמ' 97). כאשר לשון החוק מאפשרת כמה פירושים, ייבחר מבין הפירושים השונים המשתמעים מלשון החוק הפירוש אשר מגשים את תכלית דבר החקיקה (וראו פסק הדין בעע"מ 2775/01 ויטנר נ הוועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ד ס(2) 230, 245 (2005)). עם זאת, מקום בו לשון הטקסט אינה מאפשרת מתחם אפשרויות לשוני, לא מתעוררת שאלה פרשנית המחייבת בחינה בהתאם להליך הפרשנות המוכר בשיטתנו המשפטית וממילא אין הפרשן נדרש לבחינת כלל התכלית - כלל הפרשנות השני. ויותר מכך - במצב דברים בו לשונו של הטקסט ברורה וחד משמעית, לא ייתן הפרשן לטקסט משמעות שאין הוא יכול לשאת, באופן שישמור על עקרון שלטון החוק, על המבנה החוקתי והשיטתי ועל אמון הציבור בשפיטה (ברק פרשנות החקיקה, בעמ' 82). ... ויודגש, כי אין ספק בעיניי שבמתן החלטתו עמדה לנגד עיני בית המשפט קמא הפגיעה הקשה הנגרמת בזכויותיהם החוקתיות של המשיבים - ושכמותם - נוכח המצב המשפטי החל בעקבות החוק, וכי פגיעה זו ביקש בית המשפט לצמצם בכלים שבידיו. אף אני הבעתי במספר הזדמנויות את עמדתי המפורשת בעניין הפגיעה הקשה בזכויות חוקתיות הנגרמת מחוק הוראת השעה (וראו למשל עניין עדאלה), ובהתאם מצאתי אף אני כי יכול ונוכח פגיעה זאת יש מקום לפעול במתווה הפרשנות המקובל ולשאוף לצמצם את הפגיעה בזכויות אלה, ככל שהדבר מתאפשר. ברם, זאת כאמור ניתן לעשות אך בנסיבות בהן לשונה של הנורמה סובלת מספר פירושים, באופן המאפשר - ואף מחייב - לתור אחרי אותו פירוש המתיישב עם ערכי היסוד של השיטה. כך ארע, למשל, בעניין עויסאת. עם זאת, מקום בו הלשון שיצאה מלפני המחוקק ברורה, וככל המסתבר מהרקע שקדם לתיקון כי הוא נועד למנוע פרשנות אפשרית מן הסוג שהתקבל בעניין עויסאת, לא יוכלו ערכי היסוד של השיטה כמקור השראה פרשני להחליפה. (ההדגשה הוספה) [עע"מ 1621/08 מדינת ישראל - משרד הפנים - זיאד חטיב, מיום 30.01.11]. בענייננו, לשון החוק היא ברורה וחד משמעית. סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי קובע מפורשות שלא יראו כתושב ישראל מי שבידו היתר כאמור בצו הכניסה לישראל. לאור זאת, במקרה הנדון לא נותר מרחב לפרשנות, ולא ניתן להכיר בתובעת כ"תושבת ישראל" לעניין חוק הביטוח הלאומי מכוח פרשנות תכליתית. התובעים עמדו על כך שהוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי נחקקה בטרם נחקק חוק הוראת השעה, וממילא מבלי שהמחוקק שקל את האפשרות שבן זוגו הזר של אזרח ישראל לא יקבל מעמד של תושב קבע או אזרח במשך שנים ארוכות. כאמור, בית המשפט העליון בחן את חוקתיות הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי בבג"צ עמותת רופאים לזכויות האדם, והגיע למסקנה כי הוראת סעיף 2א לחוק היא חוקתית. יחד עם זאת, בדיון בעתירה לא נבחנה שאלת חוקתיות הסעיף בהקשר הנדון בהליך זה, דהיינו תוצאת שילוב הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי עם חוק הוראת השעה. לעניין זה יש להדגיש כי אכן פסיקתו של בית המשפט העליון מושתתת על הנחה כי מי שמחזיק בסוגי האשרות המנויות בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי לא פיתח זיקה משמעותית לישראל, הנחה שאינה מתקיימת באותם מקרים בהם נשללות הזכויות הסוציאליות מבני משפחה של תושבי ואזרחי ישראל בשל חוק הוראת השעה, שמונע את שינוי מעמדם לתושבי קבע ואזרחים, למרות היותם בפועל תושבי ישראל. יתכן, שיש מקום לבחון שנית את חוקתיות הוראת סעיף 2א, לנוכח השלכות חוק הוראת השעה. אולם, במקרה הנדון, התובעים עתרו לקבלת התביעה בדרך של פרשנות הוראת סעיף 2א, שלא ניתן לילך בה, ולא טענו לעניין חוקתיות סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי. להשלמת התמונה בעניין זה יצוין כי בפני בית המשפט העליון תלויה ועומדת עתירה [בג"צ 2649/09 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ' שר הרווחה, שר הבריאות, שר האוצר, שר הפנים והמוסד לביטוח לאומי], בה עתרו הארגונים כי שר הבריאות יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 56(א)(1)(ד) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ושר הרווחה יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו לפי סעיף 378(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, כך שיוקנו זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי לבני זוג ולקטינים מעל גיל 14 של אזרחים ותושבים ישראליים, השוהים בישראל על פי היתר כדין, מכוח החלטה בעניין איחוד משפחות, ואשר לא קיבלו מעמד של תושב ארעי בישראל בשל חוק הוראת השעה. כפי העולה מהחלטות בית המשפט העליון מיום 5.12.2011 ומיום 14.1.2013, הוקמה ועדה בינמשרדית לטיפול בנושא זה, והתקנת תקנות בנושא נמצאת בשלבים מתקדמים. בשלב זה, נדחה הדיון בעתירה עד חודש מאי 2013. כללו של דבר: על פי הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי התובעת אינה בגדר "תושבת ישראל" לעניין הוראות חוק הביטוח הלאומי, למרות שעל פי המבחנים שנקבעו בפסיקה מרכז חייה הוא בישראל והיא שוהה בחוק בישראל. תוצאה זו מתחייבת מלשון החוק, ולא ניתן בדרך של פרשנות להגיע לתוצאה אחרת. התובעים אינם זכאים ל"תוספת תלויים" מכוח סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי: סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי, המהווה את המקור הנורמטיבי לזכאות נכה לתוספת תלויים קובע: (ג) היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבת יחיד מלאה לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן: (1) בעד בן זוג שהכנסתו אינה עולה על הסכום הנקוב בפרט 1 שבלוח ט' - 12.5% מהסכום הבסיסי; (2) בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים - 10% מהסכום הבסיסי; לענין זה, "ילד" - כהגדרתו בסעיף 238. (ההדגשה הוספה) כאמור, המלים "שהם תושבי ישראל" הוספו לסעיף במסגרת חוק ההסדרים. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח הממשלה 4, מיום 23.10.2002, ע' 46) נאמר כך: "מוצע להבהיר בחוק הביטוח הלאומי כי תוספות המשתלמות למבוטח בעד התלויים בו ישולמו רק בעד תלויים שהם תושבי ישראל". כמובהר בהרחבה לעיל, בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי נקבע מי אינו בגדר "תושב ישראל" לעניין חוק הביטוח הלאומי, ועל פי הוראת סעיף 2א(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי התובעת אינה "תושבת ישראל". מלשון החוק המפורשת והחד משמעית, מדברי ההסבר להצעת החוק, ולנוכח העובדה שהוראת סעיף 200(ג) לחוק תוקנה במקביל להוספת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי, מתחייבת המסקנה כי אם התובעת אינה "תושבת ישראל" על פי סעיף 2א לחוק, נשללת הזכאות לתוספת תלויים בעד בן זוג לקצבת הנכות המשולמת לתובע. סוף דבר: לנוכח הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי התובעת אינה בגדר "תושבת ישראל" לפי חוק הביטוח הלאומי, ולנוכח הוראת סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי התובעים אינם זכאים לתוספת תלויים בעד התובעת לקצבת הנכות המשולמת לתובע. תוצאה זו נובעת משילוב הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי וחוק הוראת השעה. לפיכך, התביעה נדחית ללא צו להוצאות. זכות ערעור: כל צד רשאי להגיש ערעור על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. קצבת תלויים