קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תלונת שווא נגד גן ילדים: מבוא:   1. זוהי תביעה לפיצוי הקטין התובע והוריו, בגין נזקי גוף שאירעו לקטין - חבלת מעיכה בעצמות מסרק ביד שמאל. לטענת התובע החבלה ארעה בעת שהותו במעון הנתבעת 1, ולטענת הנתבעים -בעת שהיה ברשות ובמשמורת הוריו, ועוד בטרם הובא ביום התאונה למעון.   2. התובע הוא קטין, יליד 11.11.1993. התובע היה בן שנה וחצי במועד האירוע נשוא תביעה זו ביום 22.6.95. הנתבעת היא ארגון אשר הקים ומנהל מעונות וגני ילדים. והמעון בו ביקר היה בטיפול והשגחה התובע, באסף הרופא, שייך לנתבעת 1. הנתבעת 3 - משמשת בתפקיד מנהלת מעון ויצ"ו אסף הרופא. (להלן: "המעון") ומאז המעון ממוקם בשטח בית החולים אסף הרופא. הנתבעת 4 משמשת בתפקיד מטפלת במעון ויצ"ו אסף הרופא מאז שנת 1990. הנתבע מס' 5, משמשת בתפקיד מטפלת מעון ויצ"ו אסף הרופא מאז שנת 1981. הנתבעת 6 -משמשת בתפקיד עובדת מטבח במעון ויצ"ו אסף הרופא. הנבעת מס 7 -משמשת בתפקיד מטפלת מעון ויצ"ו אסף הרופא מאז שנת 1989. הנתבעת מס 8 -משמשת בתפקיד מטפלת במעון ויצ"ו אסף הרופא מאז 1981.   3. התובע הובא ביום הארוע 22.6.95, למעון ויצ"ו באסף הרופא, על ידי אביו בשעה 7:10 בבוקר. התובע פונה לבית החולים "אסף הרופא" כשעתיים וחצי לאחר מכן, כשידו השמאלית נפוחה וכחולה.   4. המחלוקת: במסגרת הדין בשאלת האחריות, קיימת מחלוקת בין הצדדים בשתי נקודות עיקריות. א. האם התובע נפגע במהלך פעילותו במעון, או שהיה כבר פצוע בעת הגעתו לגן. ב. האם עצם העובדה כי התובע נחבל בידו במהלך הפעילות בגן, גם אם כך יקבע - מקימה חבות על המעון והמטפלות לפיצויו בגין חבותם בנזיקין, ומה מקורה של חבות זו. ג. האם בנסיבות העניין חלה אחריות של הנתבעים כלפי התובע בגין פגיעתו הנטענת.   5. עדות אביו של התובע היא כי נפרד מן התובע בסביבות השעה 07:30 כשהוא בריא, וללא כל התנהגות חריגה וכי התובע בכה בזמן הפרידה, כפי שנוהג היה לבכות בדרך כלל כשנפרד מהוריו.   6. נטל ההוכחה: טוען התובע כי מרגע עזיבת אביו של התובע את התובע, היה התובע נתון להשגחתן ואחריותן המוחלטת של הנתבעות, אשר לטענתו עליהן מוטלת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית. טוען התובע כי הוריו לא יודעים, ואינם יכולים לדעת, מה היו הנסיבות שגרמו לחבלת המעיכה בידו השמאלית, כאשר הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבעים הייתה שליטה מלאה עליו, וקורותיו של התובע מרגע הגעתו לגן, ועד שנפגש עם אמו בחדר המיון, בשעה 11:00 לערך הנם בידיעתם הבלעדית של הנתבעים. על כן טוען התובע כי יש להחיל במקרה זה את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולהעביר נטל השכנוע לנתבעים להוכיח כי הם לא התרשלו, כאמור בסעיף 11 לכתב התביעה המתוקן.   7. הנתבעים טוענים כי התובע לא הוכיח את טענותיו ולא עמד בנטל ההוכחה המוטלת עליו, זאת לאחר שלא נעשה כל ניסיון מצד התביעה, באמצעות מומחה או בדרך אחרת, לנסות ולהתחקות אחר מנגנון הפגיעה של התובע, על מנת להוכיח את ההסתברות לפגיעתו במעון במהלך פעילות כזו או אחרת.   8. טוענים הנתבעים כי הטענה בדבר תחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, לרבות החלת הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו,לרבות והעברת נטל הראיה מכוחו לא נטענו בכתב התביעה המתוקן ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה.   9. בנוסף טוענים הנתבעים כי תנאי ראשון לקבלת התביעה היו ראיות מוצקות לכך שהתובע, בהגיעו לגן בבוקרו של ה- 22.6.1995 היה שלם ובריא, ולאחר מכן - יש להוכיח קיומו של אירוע חבלתי בגן, או את ההסתברות להתרחשותו בגן ואת הנסיבות בהן אירע.   10. לשונו של סעיף 11 לכתב התביעה המתוקן: "התובע יטען כי אין הוא יודע ולא יכול היה לדעת את נסיבות אירוע הפגיעה וכי נסיבות אלה מתיישבות יותר עם אי שמירה של רמת זהירות סבירה מצד הנתבעות 1-8 מאשר עם שמירה על רמת זהירות סבירה, ולכן - חובת ההוכחה כי לא הייתה רשלנות מצד הנתבעות 1-8 חלה עליהן". בסעיף 8 לכתב ההגנה המתוקן, טוענים הנתבעים כי נטל ההוכחה והשכנוע חל על התובע והוריו, ועליהם להוכיח את התביעה עד תומה ואין להחיל בנסיבות את המקרה הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", ובפרט, כטענת הנתבעים, שפגיעתו הנטענת של התובע ארעה מחוץ למעון ולפני הגעתו למעון, ואופן ונסיבות פגיעתו הן בידיעתם הבלעדית של הורי התובע.   11. הנה כי כן: לא זו בלבד שטענת הכלל "מדבר בעד עצמו" נטען בכתב התביעה המתוקן , אלא שאף הנתבעים עצמם הכחישו בכתב הגנתם המתוקן את הטענה. על כן, לא תשמע טענתם כי מדובר בהרחבת חזית.   12. מה שארע במעון בין המועד בו הגיע אליו התובע בבוקר לבין המועד בו פונה ממנו לבית החולים איננו ידוע לתובע והוריו. בעניין זה צודקים התובע והוריו כשהם מבקשים להישען על נטל הראיה , אשר צריך לעבור על הנתבעים, בשל נסיבות המקרה, המצביעות לכאורה על רשלנות מצד הנתבעים.   13. גם טענתם החלופית של התובע והוריו כי יש בנסיבות המקרה כדי להצביע על רשלנות לכאורה על הנתבעים, ועל כן עובר נטל הראיה עליהם להוכיח שלא התרשלו. כך פסק בית המשפט בע.א. 600/86 עמיר ואח' נ' קונפינו פד"י מ"ו (3) 233:   "לעיתים יש בנסיבות אופן קרות המקרה כדי להצביע על רשלנות לכאורה מצד הנתבע: ובמקרה כזה עובר נטל הראיה אל הנתבע להראות, שעל אף ההסתברות לכאורה בדבר קיום התרשלות מצידו - לא כן הוא"   ובע.א 41/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ. הינדל ואח' - פד"י מ"ט (1) 45 בע"מ 83. "גם אלמלא נוכחתי כי סעיף 41 לפקודה חל במקרה שלפנינו - כסבור הייתי שדי היה בראיות הנסיבתיות שהובאו ע"י המשיבות בדבר דרך עלילותה של התאונה ובדבר סיבותיה האפשריות, כדי לבסס לכאורה את רשלנות המערערת במידה הנדרשת להעברת הנטל אל שכמה, ליישב את אירוע התאונה עם העדר רשלנות מצידה".   14. במקרה שלפנינו יש ליישם את הוראותיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) - "דבר מדבר בעדו". מהותו ותחומיו של הכלל האמור נקבעו בפסיקה שלנו היטב, ובין היתר: בד"נ 4/69 נוימן ואח' נ' כהן ואח' פד"י כ"ד (2) 229 בע"א 789/89, עמר קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י מ"ו (1) 712. וראה גם: פרופ' י. אנגלד, "הכלל מדבר בעדו" , מפעל השכפול תשכ"ה: דר' מ. ששון "הדבר מדבר בעדו", הפרקליט ט"ז תש"ך בעמ' 179.   15. שלושת יסודותיו של הכלל הדבר מדבר בעדו הם אלו: א. לתובע לא הייתה ידיעה או לא היה יכול לדעת בעת האירוע מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא את הנזק. ב. הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבעים הייתה שליטה מלאה עליו. ג. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק - מתיישב יותר אעם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. עם הוכחות קיומם של שלושת התנאים המוקדמים לעיל, עובר נטל השכנוע בדבר העדר רשלנות לנתבעת.   16. הדבר מדבר בעדו: השאלה היא האם במקרה שלפנינו נתקיימו שלושת התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.   17. תנאי ראשון לעמידת התובע בנטל הוכחת הטענה המשפטית בדבר תחילת הכלל של הדבר מדבר בעדו הינו ראיות מוצקות לכך שהתובע, בהגיעו לגן בבוקרו של 22.6.95 היה שלם ובריא, ולאחר שאביו נפרד ממנו לא הייתה ידיעה להורי התובע או לא יכולה הייתה להיות להורי התובע ידיעה מה היו הסיבות שגרמו נזק. 18. אירוע התאונה: בתצהירה של האם, איילת גולדשטיין, לעניין זה - אין כל רבותא שכן היא לא טיפלה בתובע בבוקר ואף לא ליוותה אותו לגן. וכך העידה ביום 22.6.95. "התעוררתי בסביבות השעה 6:30. אני נשארתי ערה במיטה. אופיר, בעלי הכין את אייל ליציאה למעון במהלך ההכנות לקראת היציאה מהבית. לא שמעתי את אייל בוכה. בשעה 07:00 בבוקר אופיר יצא עם אייל מהבית לכיוון המעון ואני נשארתי עם גל בנינו בן החודשיים בביתי". לאם אפוא אין כל מידע בדבר קורותיו של התובע ביום האירוע מרגע השכמתו ועד לפרידתו מאביו בגן.   19. משכך - עומדת בפנינו עדותו הבלעדית של האב, אשר טוען כי לא ארע כל אירוע חריג ביום התאונה, עד לרגע פרידתו מן האב במעון.   20. על פי עדות האב - התובע התעורר בסביבות 06:30 בבוקר ואביו ארגן אותו לקראת היציאה למעון. התובע על פי עדות האב היה רגוע ולא בכה. הוא שתה חלב, ובסביבות השעה 07:00 בבוקר יצא עם אביו מהבית. אביו של התובע, על פי עדותו, הכניס את התובע לרכב שחנה במדרכה הקרובה לבית, הושיב אותו בכסא הבטיחות וחגר אותו בחגורת הבטיחות. במהלך הנסיעה מרמת גן למעון באסף הרופא, היה התובע רגוע ולא בכה (ת/2 סעיפים 1 - 2).   21. בסביבות השעה 07:15 בבוקר הגיעו התובע ואביו למעון. האב התיר את חגורת הבטיחות, הוציא את התובע מהרכב, והלך אתו למעון. בכניסתו למעון התובע לא בכה. את פני התובע קיבלה הנתבעת 8, רחל קליין. התובע על פי עדות אביו, הלך יחד עם אביו והניח את הבגדים והטיטולים בתא המיועד לכך, אביו של התובע נשאר עמו כמה דקות במעון, ואח"כ נפרד ממנו, ומסר אותו לידי המטפלת רחל קליין.   22. בסביבות השעה 11:00 בבוקר, התקשרה מנהלת המעון, גב' צפורה ארבל (נתבעת 3) לאמו של התובע. היא מסרה לה שידו של התובע נפוחה. אמו הודיעה שתבוא לאסוף אותו. הנתבעת 3 אמרה שידו של התובע אינה במצב טוב ורצוי לקחת אותו מיד לחדר המיון וביקשה מהאם להגיע ישירות לחדר המיון. באותה שיחה שאלה מנהלת המעון את האם התובע נעקץ בבית והאם השיבה בשלילה. לאחר קבלת ההודעה, יצאה אמו של התובע לבית אמה על מנת להשאיר אצלה את התינוק בן החודשיים, ומשם המשיכה לבית החולים.   23. אמו של התובע הגיעה לבית החולים בסביבות השעה 11:00 היא מצאה את התובע בידיה של הנתבעת 7, לבנה חבושה, ויחד עם הנתבעת 3, מנהלת המעון כשהיא במצב מותש, ולאחר שעבר בדיקות רנטגן. ידו של התובע היתה נפוחה עם שני פסים כחולים על כף היד. על פי עדות האם, היא שאלה את המטפלות מה קרה ונענתה שבשלב מסוים במהלך הבוקר, התובע בכה וקיבל אקמול. המטפלות לא ידעו על פי עדותה את הסיבה לבכי. בצילומי הרנטגן אובחנו שברים בבסיסי המטקרופסים (עצמות המסרק בכף היד) 2,3, 4, 5 בכף יד שמאל, ידו נחבשה והושמה במתלה, והוא אושפז במחלקה האורטופדית. (נת/2 סעיפים 4 -7). (ת/3 ס' 2 , עמ' 48 שורות 6- 13; עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 2- 6).   24. האם התובע נפגע במהלך פעילותו במעון או שהיה כבר פצוע בעת הגעתו לגן: פרשת הגנתן של הנתבעים מתמקדת בטענה כי הנזק נגרם לתובע קודם הגעתו למעון. טענתם זו של הנתבעים מבקשים הם לעגן בשני מישורים: המישור האחד כי לתובע היה כנראה חום יום קודם לאירוע כשהיה בהשגחת דודתו או הוריו וכי הגיע לגן בוכה בחוזקה ומותש. המישור השני - כי הנזק נגרם לתובע עוד בטרם הגיעו למעון - שכן הורי התובע התרשלו בתפקודם כהורים נוכח תאונות אחרות שארעו לתובע לפני ואחרי האירוע נשוא כתב התביעה. 25. התובע הגיע לגן בוכה: עדותו של אבי התובע, היא עדות יחידה של בעל דין ביחס לשאלה המשמעותית ביותר - האם התובע בכה בבוקר בהגיעו למעון. לשאלה זו השיב האב תשובות שונות. "ש. אתה אותו יום עזבת אותו בוכה בגן? ת. אני לא זוכר שעזבתי אותו בוכה בגן". (עמ' 7 שורה 14). "ש. אתה זוכר מה היה בגן באותו בוקר? ת. נכנסתי איתו לגן... הוא לא בכה. (עמ' 8 שורות 14 - 15). "ש. קם בבוקר התחיל לבכות קצת, הגיע לגן המשיך לבכות קצת. ת. הוא לא בכה בבוקר. ש. בכלל? ת. לא. ש. בכלל? ת. בכלל... כשאני מוסר אותו רגע הפרידה הוא לא צורח הוא בוכה בכי של עזיבה". (עמ' 27 שורות 5 - 15).   26. ולעומת התשובות השונות הללו בתצהיר תשובה לשאלון של אביו של התובע מינואר 2000 עמ' 2 שאלה 5, כותב העד "יתכן ואייל בכה קצת כשנפרדתי ממנו כהרגלו מידי בוקר". לבסוף לאחר סידרת השאלות באותו נושא, מעיד אבי התובע, הגם שקודם העיד נחרצות כי התובע לא בכה באותו בוקר, נפל בלשונו והעיד. "ש. ... יכול להיות שהוא בכה מסיבה אחרת, ואתה לא ידעת מזה, יכול להיות? ת. הבכי שלו זה לא בכי של 4 שברים בכף היד. בשום פנים ואופן לא". (עמ' 9 מול שורות 4 - 7).   לשון אחר: אביו של התובע מאשר בעדותו ובתצהיר כי התובע אכן בכה בהגיעו למעון ובעת שנפרד ממנו.   27. עדות רחל קליין: על בכיו של התובע באותו בוקר, העידה המטפלת שקיבלה את התובע במעון; הגב' רחל קליין, הנתבעת 8: בתצהיר עדותה (נ/10) מעידה הגב' קליין כי באותו יום הגיעה לגן בשעה 07:00, שעד השעה 7:10 הגיע התובע כשהוא בזרועות אביו. "התובע בכה מרגע הגיעו לגן... החזקתי את התובע בידי עד לשעה 07:50 היא שעת האוכל, והתובע בכה כל העת ולא היה רגוע, ניכר כי סבל ממשהו... בשעה 07:50 הושבתי את התובע עם הטבחית על מנת שיאכל, והתובע אכל מעט, אולם לא הפסיק לבכות... התובע היה כל הזמן בזרועות המטפלות ולא הפסיק לבכות מרגע שהגיע למעון".   28. בעדותה בבית המשפט בחקירתה הנגדית העידה גב' קליין: "ש. נכון שכל עוד אביו היה אתו בגן, אייל לא בכה? ת. הוא בכה. גם כשאביו היה הוא בכה כל הזמן... נכנס לגן ובכה, אפילו כששיחק עם אבא שלו הוא בכה" (עמ' 129 שורה 6).   29. לעומת עדותה זו - כשנחקרה במשטרה, ארבע ימים לאחר הארוע, העידה כי "הילד לא בכה כל זמן שהאבא היה לידו ורק אחרי שהאבא עזב התחיל לבכות ולא הפסיק ש. שמת לב להתנהגות חריגה של הילד בבוקר עם האבא או סימנים חריגים על הילד? (עדותה מול שורות 17 - 18). ת. לא. פרט לזה שקשה לו להפרד בבוקר מההורים לא. לא שמתי לב לידים של הילד" (מול שורות 26 27).   כשנחקרה על עדותה זו במשטרה העידה: "ת. יכול להיות שבאותו זמן לא יודעת מה רשמתי, בתצהיר אמרתי את האמת". (עמ' 130 שורות 18 - 22). 30. הגיונים של דברים - כי ההפך הוא הנכון. בהודעה שמסרה הנתבעת 8 במשטרה 4 ימים לאחר האירוע, העידה הגב' קליין ביחס למצבו של התובע בהגיעו לגן - התובע התחיל לבכות רק לאחר שנפרד מאביו. הודעתה זו מתיישבת אף עם עדותו של אבי התובע בבית המשפט כי התובע בכה עת שאביו נפרד ממנו, וכהרגלו, בכי של עזיבה. על כן אינני מקבלת את עדותה שנמסרה חמש שנים מאוחר יותר ולפיה התובע בכה גם בזמן שאביו היה לידו ושיחק עמו, כל הזמן, ומרגע היכנסו לגן.   31. עדות מרי הראל: המטפלת מרי הראל העידה בתצהיר עדותה כי: "ביום 22.6.95 הגעתי למעון בין השעה 08:00 ומיד עם היכנסי לחדר התינוקות ראיתי את אייל גולדשטיין ... בוכה בחוזקה, ולא רגוע... מהרגע בו הגעתי לכתה ראיתי את התובע בוכה בחוזקה, כאשר סף הבכי היה אחיד משך כל שעות שהייתי במחציתו" (נ/). לעומת עדותה זו, בהודעתה במשטרה, לא ציינה כי ראתה את התובע ספציפית בוכה. ביום 26.6.95 (ת/14) מסרה המטפלת מרי הראל - הנתבעת 4 הודעתה במשטרה כי ביום האירוע, הגיע למעון בדיוק בשעה 08:00.: "התחלתי יום עבודה רגיל, חלק מהילדים היו משחקים, חלק אוכלים ברקע היה בכי"   32. בעדות שנמסרה במשטרה ארבעה ימים לאחר האירוע הנתבעת 4 איננה מציינת את בכיו החזק של התובע, ואילו בתצהיר שנערך לאחר חמש שנים, נמסרת עדות אחרת על ידה. עם זאת, המשך עדותה מתיישב עם ראיות אחריות ועל כן מהימנה עלי.   33. הנתבעת 4 מרי הראל העידה שביקשו להוציא את אייל על מנת להרגיע אותו. היא הוציאה את התובע למרפסת כאשר היא אחזה בו בזרועותיה אך לעדותה לא רצה להצטרף לשאר הקבוצה ונאחז בה בחוזקה , סירב לשחק במכוניות האהובות עליו והיה לא רגוע. הנתבעת 4 הכניסה את התובע פנימה למטפלת לבנה וכעבור זמן חזרה המטפלת לבנה וביקשה לצרפו לקבוצתה של הנתבעת 4 במרפסת. הנתבעת 4 הציע לתובע לשבת על נדנדה אהובה עליו, והוא הסכים, וישב בה עם בקבוק ונרדם לאחר מספר דקות, אז הוכנס לחדר, התעורר והמשיך לבכות.   34. המטפלת מרי הראל נשאלה במשטרה אם בעת שטפלה בו הבחינה במשהו חריג. "ת. בזה שהוא נאחז בי. בדרך כלל הוא לא כזה שאוחז ידים. הוא בדרך כלל בכיין אבל הפעם הוא היה נודניק במיוחד". (ת/14 שורות 20 - 24). 35. עדות נג'יה שולה יצחק: הנתבעת 6, יצחק נג'יה שולה, הינה עובדת המטבח של המעון, תפקידה היה להכין ולחלק את האוכל לכל הכיתות במעון. ובין השעות 08:00 - 09:00, לסייע בחלוקת האוכל וההאכלה בכיתות של התובע. בהודעתה שמסרה במשטרה ביום 26.6.95 (ת/13) העידה: "הוא לא עשה משהו חריג בהתנהגות שלו, הוא כל הזמן בכה והפסיק בכה והפסיק. ש. כמה זמן הילד בכה. ת. הוא בוכה ומפסיק כל הזמן. ש. גם בזמן האוכל. ת. בזמן האוכל הוא אכל וקם, והוא אכל יפה וירד לבד מהכסא ואח"כ ניגש אלי שוב בכדי שאני אתן לו את הבקבוק, הושבתי אותו בשולחן המקביל נתתי לו את הבקבוק והוא זרק את הבקבוק ונשען על הכיסא. ניגשתי לדבר אתו ולשכנע לקחת את הבקבוק שוב אך הוא לא הסכים. ליד השולחן השני הוא בכה קצת ולא רצה בקבוק".   36. על עדותה זו חזרה הגב' יצחק גם בתצהיר עדותה הראשית, הגם שלא ציינה בו כי התובע אכל יפה וירד בעצמו מן הכסא וכך היא מעידה: "התובע קם בעצמו, החל לבכות, כשאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות, נענע בראשו והתיישב על כיסא סמוך לשולחן אחר, סרב לשתות, סחף את הבקבוק והמשיך לבכות. הנחתי לו. משסיימו הילדים את ארוחת הבוקר, ישבתי אתם על השטיח למשחק. התובע ישב והמשיך לבכות, כשהוא מפסיק מידי פעם ומתבונן בילדים המשחקים". עדותה של הגב' יצחק מהימנה עלי משלא נמצאו בה סתירות.   37. מעדותה של הגב' יצחק למדים אנו כי מעת שלאחר סיום הארוחה בה אכל התובע בעצמו ביד ימינו, גבינה, עגבניה לחם וחביתה, החל בכיו והפסיק, בכה והפסיק אף בעת המשחק שלאחר ארוחת הבוקר. עדותה של הגב' נג'יה - תואמת את עדותה במשטרה, ומשתלבת היטב עם עדותה של הגב' מרי הראל בדבר הוצאתו של אייל מחדר המשחקים נוכח בכיו - למרפסת.   38. עדות לבנה חבושה: עדה זו, המשמשת מטפלת במעון, העידה עדות זהה לחלוטין בתצהיר עדותה הראשית, כמו גם בהודעתה במשטרה. עדותה לפיכך מהימנה עלי. הן בהודעתה במשטרה, והן בעדותה בבית המשפט, העידה הגב' חבושה כי כבכל יום חמישי הגיע לגן סמוך לשעה 09:00 בבוקר, וראתה את התובע יושב ליד שולחן עם בקבוק ובוכה. הגב' חבושה הרימה אותו כדי שישחק והוא סרב. אז ביקשה מהמטפלת מרי הראל שישבה בחצר שתרגיע אותו כי הוא אוהב לשחק עם המכוניות בחצר. זה לא עזר. מרי הראל הכניסה אותו חזרה לגן, כשהוא ממשיך בבכיו.   39. המטפלת לבנה חבושה היא שהבחינה בפגיעה בידו של התובע. "השכבתי אותו על הספה והחזקתי את הבקבוק שאותו הוא זרק והמשיך לבכות. בדרך כלל הוא לא נפרד מהבקבוק. ראיתי שהוא מחזיק את הידיים בשיניים. חשבתי שכואבות לו השיניים. נתתי לו כפית אקמול ולקחתי אותו למטבח. משהגיעה שעת היציאה לחצר, יצאתי לחצר המעון, כשהתובע בזרועותיי עדיין בוכה וחוזקה, ותוך כדי כך הרגשתי כי ידו חמה. הסתכלתי ונבהלתי ראיתי כי יד שמאל של התובע נפוחה במרכז גב כף היד". ((ת/15 (נ/9). הן בתצהירה והן בעדותה במשטרה, העידה הגב' חבושה עדות מהימנה כי מהרגע שהגיעה למעון, התובע היה כל הזמן בזרועותיה או בידיה של מרי הראל בהשגחתן המלאה. מדובר בפרק הזמן שהחל בשעה 09:00 בבוקר והסתיים כשהנתבעת 7 לבנה חבושה לקחה את התובע למשרדה של המנהלת המעון, בין 9:30 - 10:00.   40. מזל סלטו: הגב' סלטו הייתה המטפלת של כיתת הפעוטות ולא של כיתתו של התובע. בתצהיר עדותה העידה כי בשעה 07:00 בבוקר ישבה בכיתתה עם הפנים לכיוון המסדרון וראתה את אביו של התובע צועד לתוך המעון כשבזרועותיו התובע בוכה בחוזקה. על פי עדותה האב החזיק את התובע באופן חריג, וניראה כי התובע תשוש, כמו ילד לאחר בכי ממושך. 41. עדותה זו של הגב' סלטו, מתיישבת עם עדותה של הגב' רחל קליין אשר קיבלה את התובע לגן באותו בוקר והעידה שבעת הפרידה התחיל לבכות. אינני מתרשמת מעדותה של גב' סלטו כי בפרק הזמן הקצר שראתה את כניסת התובע לגן הצליחה לאבחן כי התובע היה במצב תשוש.   42. צפורה ארבל: מנהלת המעון איננה יודעת מידיעה אישית מה ארע לתובע מעת הגעתו למעון ועד אשר הובא למשרד כשכף ידו תפוחה, בצקתית וחמה למגע. עדותה בתצהירה כי התובע הגיע לגן חבול היא עדות סברה פסולה.   43. טענת המטפלות: סכום העדויות של המטפלות נתבעות 4- 8 הנתמכות בעדות אביו של התובע הוא כי התובע בכה בהגיעו לגן, אלא שמכיוון שהתקשה להפרד בבוקר, כדבר בשגרה מאביו, לא ייחסו אביו של התובע כמו גם המטפלת גב' רחל קליין שקיבלה אותו - חשיבות מיוחדת לעובדה שהוא בכה בבוקר. 44. כל המטפלות העידו כי התובע בכה למן היפרדו מאביו ובמשך כל שעות הבוקר, למעט הפוגות קצרות, והן אף העידו כי בשל בכיו, הועבר התובע משך כל הבוקר, עד לגלוי ידו הנפוחה, מידה של מטפלת אחת לרעותה, על מנת לנסות להרגיעו. למעשה, עולה מן העדויות שלא נסתרו - הן בהודעות למשטרה הן בתצהיר העדויות הראשיות והן בחקירות הנגדיות, כי לא היה ולו רגע אחד בו התובע שהה לבדו במעון ללא כל השגחה.   45. כך ציינה המטפלת רחל קליין בתצהירה: "התובע היה כל הזמן בזרועות המטפלות". עובדה זו אושרה ע"י המטפלת לבנה חבושה בתצהירה. "מרגע הגעתי למעון התובע היה כל העת בזרועותיי או בידיה של מרי ובהשגחתנו המלאה". כפי שהעידה במשטרה. עדותה זו אף אוששה בתצהיר של מרי הראל: "במשך כל הזמן, מרגע הגיעי לכתה היה התובע או בידי או בידי לבנה, ולא היה רגע בלא קשר עין שלנו.   46. כל המטפלות כולן היו אחידות הן בעדותן בפני בית המשפט, והן בהודעותיהן שנמסרו על ידן במשטרה - כי התובע לא נפגע בשום צורה בעת שהותו בגן, וכי למן הגעתו בשעות הבוקר היה בהשגחה מלאה של המטפלות בין היתר בשל היותו בכיין במיוחד באותו יום.   47. מזל סלטו בתצהירה מעידה: "למיטב ידיעתי התובע לא נחבל במעון". מרי הראל בתצהירה מעידה: "במשך שהותו עמי לא נפגע התובע ולא נחבל, ובמשך כל הזמן מרגע הגיעי לכתה היה התובע או בידי או בידי לבנה ולא היה רגע בלא קשר עין שלנו. יצחק נג'יה שולה מעידה בתצהירה: "למיטב ידיעתי התובע לא נחבל במעון". לבנה חבושה מעידה בתצהירה: "מרגע הגעתי למעון, התובע היה כל הזמן בזרועותיי, או בידיה של מרי ובהשגחתנו המלאה, ואין כל אפשרות כי נפגע בזמן הזה". רחל קליין בתצהירה: " התובע לא נפגע ולא נחבל בשום אופן במעון". ציפורה ארבל בתצהירה: "אין בכיתת התינוקות במרפסת המעון או בחסר כל חפץ או מתקן העלול לגרום לפגיעה מהסוג שארעה לידו של התובע".   48. הנה כי כן - במהלך שמיעת הראיות, נפרשה בבית המשפט מסכת של עדויות מטעם הנתבעים, המובילות, לכיוון אחד והוא כי אירוע התאונה לא ארע בעת שהותו של התובע במעון, ויתכן וארע עובר להגעתו למעון.     49. בראיותיהם של התובעים, לא הובאה כל גירסה באשר לנסיבותיו של האירוע הנטען. התובעים לא ניסו לאתר בגן חפץ או מכשול אשר יכולים היו לגרום לתובע חבלה מן הסוג שנגרמה לו.   50. המעון איננו גן פרטי נטול ביטוח. עסקינן במוסד ציבורי גדול וענף, אשר ביטוח עצמו כנגד כל נזק שייגרם למי מילדי הגן, ואשר יש לו נהלים ברורים ביחס לקרות אירוע תאונה במעון. על כך העידה מנהלת המעון גב' ארבל. "במידה שילד נפגע במעון, וגם אם מדובר בפגיעה הכי קלה - אנו מידעים מיד את ההורים טלפונית ואולי אף מזמינים את ההורים לפי הצורך. אם קורה אירוע במעון, אין לנו כל אינטרס להסתיר זאת, ואנו מידעים מייד את ההורים" (נ/2).   51. לא הוכח כי אירעו במעון מקרים שבהם לא פעלו במעון על פי הנהלים, או כי ארע מקרה שבו נפגע ילד בגן ולא דווח על כך כמתחייב תוך עריכת הדיווח או ... אם בכלל.   52. התובע לא הצביע על כל סיבה או מניע לכך שכל המטפלות כמקשה אחת תכחשנה אירוע תאונתי שארע בגן, וכל המטפלות כולן היו אחידות בעדותן בפני בית המשפט, והן בהודעות שמסרו במשטרה - כי התובע לא נפגע בשום צורה בעת שהותו בגן, וכי למן הגעתו בשעות הבוקר, היה בהשגחה מלאה של המטפלות בפני שהיה "נודניק" בכיין באותו יום. 53. התובע לא שכנע בראיותיו או בטיעוניו כי קיים טעם או סיבה משכנעים כי חמש מטפלות, לרבות מנהלת המעון שיקרו בחקירה המשטרתית, ורק על מנת לחפות על אירוע תאונתי של ילד במעון - שהינו אירוע טריוויאלי אשר דיווח אמת אודותיו. לא היה מעמיד איזה מן המטפלות בשום סיכון.   54. אין זה הגיוני שחמש מטפלות (לרבות עובדת מטבח) וותיקות ומנוסות, תגשנה תצהירים שקריים לבית המשפט, שבע שנים לאחר קרות האירוע , רק על מנת להימלט את חברת הביטוח מתשלום פיצוי לתובע, ובפרט כאשר חלקן כבר אין עובדות במעון ואין לנתבעת 1 , ויצ"ו, כל מרות עליהן.   55. התובע בטיעוניו או בסיכומיו בבית המשפט, לא הציג כל הסבר לקנוניה, כבייכול, הנטענת על ידו באשר לגרסתו כי כל המטפלות עשו יד אחת על מנת להסתיר אירוע תאונתי שכיח.   56. לתובע היה חום יום קודם לאירוע: טענת הנתבעים כי לתובע היה כנראה חום יום קודם לאירוע, הוריו מדדו לו חום ונתנו לו אקמול. בהיות האקמול משכך כאבים, הרי שעם מתן האקמול, שככו גם הכאבים ביד. הטענה כי לתובע היה חום קודם לאירוע, נתמכת ברישום חדר המיון. אם התובעת הכחישה בעדותה כי התובע סבל מחום ערב קודם, הגם שתעודת חסר המיון צורפה לתצהירה והיא סומכת עליה את תביעת בנה התובע. ניראה כי חזרה בה מהסתמכותה על הרישום הזה בתעודת חדר המיון בטענה כי המטפלת שהגיע עם התובע לחדר מיום היא שדיווחה על חום ערב קודם, ותומכת בגרסת הנתבעים לפיה ייתכן והתובע סבל מפגיעה שהחמירה ביום המחרת והכחילה את ידו. מסקנה זו נתמכת בעובדה שעל אף שהבחינה שנכתב כי התובע סבל מחום יום קודם, לא טרחה בעת שהגישה תלונה למשטרה, למחרת האירוע, להעמיד את הרופאים או את המשטרה על הטעות שברישום בתעודת חסר המיון כטענתה. (ראה: עמ' 46 שורות 8 - 10 עמ' 15 שורות 23-19).   57. את הטענה כי הנזק נגרם לתובע עוד בטרם הגיעו למעון מבקשים התובעים לתמוך בהצגת הורי התובע כמו שמתרשלים בתפקודם כהורים. מסתבר כי התובע על אף גילו הרך, חווה פגיעות חמורות, חוזרות ונשנות, ארבע פגיעות במהלך שלושה חודשים, ללא כל קשר לשהותו במעון הנתבעת, פגיעות אשר מעצם אופיין, לטענת הנתבעים מעידות לכל הפחות על הזנחה ורשלנות בטיפול בתובע קטין.   58. טענת הנתבעים היא כי מגוון תאונות שחווה התובע תוך פרק זמן קצר, בסמוך למועד התאונה נשוא התביעה, מפריכות את טענת ההורים אשר התובע היה בהשגחתם המלאה והבלעדית. מלא הצליחו למנוע רצף כזה של תאונות תוך זמן קצר ביותר כשהם משגיחים על ילדם בלבד, טוענים הנתבעים - מה כי ילינו כי הילד נחבל במהלך שהותו במעון, ולפיכך אין להצביע על הפר חובת זהירות מצד המטפלות או טיפול רשלני מצידן.   59. על פי המסמכים שהוצגו על ידי הנתבעים; 17-18.6.95 - התובע סבל מכוויה ממים רותחים לאחר שמשך חוט של קומקום בביתה של הסבתא וטופל במר"מ (נ/6). אירוע זה היה ימים ספורים לפני התאונה נשוא דיוננו, והתובע בן שנה וחצי. 9.9.95 - התובע אושפז במחלקה כירורגית של בית החולים אסף הרופא בשל נפילה באמבטיה וחבלה בראש, תוך כדי משחק וריצה במקלחת בבית הדודים ברשל"צ. (נ/5 (ב). התובע באותה עת בן שנה ועשרה חודשים 9.95 - נצפו סימני כוונה בכפל בין האמה לזרוח ביד שמאל, האב הסביר שהתובע נכווה בעת ששיחק בחומר חיטוי, אקונומיקה, בביתה של הסבתא. התובע בן שנה ועשרה חודשים. 5.4.98 - .... תעודת חסר מיון מבית החולים שניידר "בן 4. לדברי האם נחבל בגן באמה מימין" 17.4.98 - סיכום מחלה של המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים בלינסון: "בן 4. התקבל לאחר שנחבל בתאונת דרכים. ידוע על איבוד הכרה לזמן קצר". 22.4.98 - ממצאי צילום רנטגן מבית החולים שניידר: "צילום שורש כף יד שמאל ... שבר פלסטי במטפיזה של הרדיוס". 14.11.99 - תעודת חדר מיון מבית החולים שניידר. בן שש שנים. נפל בבית וקרוב לוודאי שנחבל בראשו. התעורר משינה עם הקאות.   60. התרתי לנתבעים להביא את הראיות הללו בפני בית המשפט לדרכי בירור מצבו הרפואי של התובע, והקשר בין הפגיעה הנטענת לבין הפגיעות האחרות. בעיקר לאור העובדה שהיה התובע לא דיווחו למומחים הרפואיים מטעמם ומטעם הנתבעים ומטעם בית המשפט על החבלות שארעו לתובע במיוחד ביד שמאל. כשנשאל על כך אביו של התובע, לא היה בפיו כל הסבר. כל שהשיב "אני לא זוכר". (עמ' 20 שורה 1).   61. אין ספק עמדתם זו של הורי התובע תמוהה. איני יכולה שלא לשאול את עצמי מדוע ביקשו להסתיר מן המומחים ומעיני בית המשפט את הפגיעות והחבלות התאונתיות המרובות והתכופות שאירעו לבנם התובע.   62. כאמור, לשאלה זו לא מצאתי מענה ברור. כל אימת שנשאל האב על האירועים הטראומטיים כמו הנפילה מהכרכרה, (עמ' 12 שורה 4) לא זכר היכן מתנהלת התביעה, לא זכר אם הפרטים אודות תאונה זו נמסרו למומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אנגל (עמ' 13 שורה 21); לא זכר באיזו יד נכווה התובע ממים רותחים (עמ' 22 שורה 13) לא זכר באיזו יד נכווה התובע מחומר כימי (עמ' 13 שורה 21) לא זכר ממה סבל בנו התובע כשהחליק באמבטיה ונחבל בראשו (עמ' 23 שורה 15) והמשמעותי מכל - אביו של התובע לא זכר אם התובע נפל יום או יומיים קודם למועד הנקוב בכתב התביעה (עמ' 25 שורה 20).   63. כמסתבר, לאירוע נשוא דיוננו, נתלוותה תלונה מצד העובדת הסוציאלית של בית החולים, ומצד הרופא המטפל, אשר חשדו בהתעללות של הורי הקטין, בקטין התובע. היוזמה לפנות בתלונה למשטרה כי זו תפתח בחקירה, היתה של רופאי בית החולים אסף הרופא, ושירותי הרווחה בבית החולים על סמך אירוע שקדם - לאירוע נשוא דיוננו, בחמישה ימים - כוויה בקיפוף היד ממים רותחים, וזאת מעורבות ואף לא בידיעתו של צוות המעון.   64. מן הדוח המפורט של גב' רויטל יובל (נ/6) העובדת הסוציאלית של בית החולים, וממכתבה לפקידת הסעד לחוק הנוער מחודשים יוני - ספט' 1995 (נ/5(א), נ/5 (ב)) אשר בהם היא מחווה דעתה באופן ברור כי התובע אינו מקבל השגחה מספקת, צרכיו הרגשיים של התובע לא תמיד מסופקים ולא תמיד נענים, העומס הטיפולי בפעוטות רב וההורים מפזרים תפקידים בין בני המשפחה השונים.   65. התרשמותה של העובדת הסוציאלית של בית החולים הייה כי חשד לאלימות כנגד הקטין התובע אינו חשד מובהק ומבוסס. "כתבתי שעבורי זו תעלומה" (עמ' 93 שורה 17) ש. המחלקה ביקשו ממך לבדוק האם השבר בכף יד שמאל ביום 22.6.95 היא כתוצאה ממה? ת. האם הוא כתוצאה מהתעללות בקטין. בסוף הבדיקה שלו לא יכולתי להגיע להחלטה, והשארתי את זה להמשך בדיקת המשטרה ופקידת סעד לחוק הנוער" (עמ' 94 שורות 11 - 4)   66. התרשמות דומה כי התובע אינו מקבל השגחה מספקת, וצרכיו הרגשיים לא תמיד מסופקים ונענים מצאתי אף בעדויות המטפלות, הן בהודעותיהן למשטרה, והן בבית המשפט. המטפלת לבנה חבושה, העידה בבית המשפט כי התובע היה מגיע למעון עם אדמומיות בכיס האשכים: "תיארתי בדיוק איך נראה הילד, ואיך היינו מקבלות אותו, ואיך הוא היה חוזר הביתה, עם איזה טיפול, הוא היה מקבל יחס מיוחד מאתנו, לאור המצב שאנחנו היינו רואים אותו, כי היה כואב לנו עליו. הוא היה ילד מוזנח. זהו. (עמ' 124 שורות 5 - 7).   68. בהודעתה במשטרה מסרה גב' חבושה: "אני רוצה להגיד שהילד נראה שהוא זקוק לרחמים, ילד מסכן, הוא תמיד מגיע לגן כשהוא בוכה או מסרב להיכנס לגן" (שורות 22 - 24).   69. המטפלת מרי הראל העידה במשטרה: "הוא ילד שנראה אומלל ועצוב...". (מול שורה 24)   70. הגב' ארבל, בתצהירה העידה כי למחרת האירוע הגיע התובע עם אביו, לבקר בגן, כשנישאל האב האם יתכן כי התובע קיבל מכה או שידו נצבטה בבית או בדרך לגן "האב לא ענה לשאלתי והסיט את מבטו הצידה".   71. חקירת המשטרה בעניין לא העלתה דבר ותיק החקירה נסגר. נראה כי סמיכות האירועים - פניית רופא בית החולים שטיפל בקטין לעובדת סוציאלית מצוות בית החולים גב' רויטל יובל, אשר אף העבירה דיווח למשטרה על מנת לבחון האם התובע סובל מהזנחה פיזית או מהתעללות גופנית, וחקירת ההורים על ידי המשטרה - הם שהובילו את ההורים להגיש תלונה מיוזמתם כנגד צוות הגן. התלונה נזנחה ואף מבלי שנשקלה האפשרות להגיש כתב אישום כנגד מי מהמטפלות. למעשה, הגשת התלונה מצד אם התובע יומיים לאחר שהוגשה התלונה ע"י הרופא המטפל באמצעות העובדת הסוציאלית גב' רויטל יובל, מחזקת בליבי את המסקנה כי התלונה כמו גם התביעה שבפני, הוגשו על מנת להסיר כל חשד מהורי התובע - חדש שהוטל עליהם על ידי גורמי הרווחה, ללא קשר לסגל המעון.   72. מנגנון הפגיעה: חוות הדעת היחידה אשר צורפה לתצהירי הורי התובע ואשר ניתן היה ללמוד ממנה בדבר טיב החבלה בה נפגע התובע - חוות דעתו של ד"ר היס - נמשכה מן התיק לאחר שהתובע וויתר על הזמנתו של המומחה לבית המשפט לצורך חקירתו אודות חוות דעתו.   73. המומחים - לא חקרו מטעם התובע לגבי טיב האירועים אשר יכולים היו לגרום לשבר מסוג זה שאובחן אצל התובע. כשנשאל פרופ' אנגל ע"י ב"כ הנתבעים לגבי טיב הפגיעה, אשר יכולה היתה לגרום לשבר השיב: "ש. האם חבלה בצורה זו יכולה להיגרם מטריקה של דלת על כף היד. ת. תוך עיון בצילומי הרנטגן - אני מאשר שכן, זו אפשרות. (עמ' 64 לפרוטוקול). ש. איזה סוגים של חבלות, כשאנו מדברים על ילד בן שנה וחצי יכולים לגרום לתוצאה שאתה רואה בצילומי הרנטגן. ת. השברים כפי שניתן לראות הם כולם באותו גובה, כלומר היד היתה באיזה מקום ומשהו נפל עליה, אם היד נתקעת באיזשהו מקום ומסתובבת, כפל והסתבך עם משהו, בדרך כלל יהיו שברים אלכסוניים או לולייניים, כי אלמנט של סיבוב, מה שלא היה במקרה שלנו. היד לא הסתובבה, אלא היתה מונחת ומשהו פגע בה... או נפגעה בין שני דברים" (עמ' 64).   75. בהמשך עדותו, מסביר פרופ' אנגל : "ש. זאת לא יכולה להיות נפילה תוך כדי משחק או ריצה? ת. נפילה תוך כדי ריצה - לא נראה ככה. זה צריך להיות משהו שנתקע כאשר היד מקובעת בין שני דברים שדחסו בכוח". (עמ' 65).   76. מחקירת ב"כ הנתבעים. את פרופ' אנגל עולה כי דווקא גרסתן של הנתבעות לפיה התובע נפגע מסגירת הדלת על ידו, היא הסבירה מבחינת התאמת סוג השברים לאופי החבלה. מאידך, הסברה לפיה היד נתפסה בנדנדה או באחד המשחקים או שהתובע נפגע במהלך ריצה במעון נשללה מיניה וביה ע"י פרופ' אנג'ל. מעניין לציין כי דווקא פרופ' אנגל, מומחה מטעם התובע מציין בחוות דעתו כי התובע בזמן שהותו בגן חש בהתנפחות היד השמאלית ולא כי נפגע בעת שהותו במעון. בכך יש אף תמיכה לגרסה כי התובע סבל מחום ערב האירוע נשוא התביעה, כמצוין בתעודת חדר המיון, טענה אשר כאמור אם התובע מבקש להתנער ממנה. סיכום: 77. חומר הראיות בתיק מלמד כי התובע לא נחבל במהלך שהותו במעון. התובע הגיע למעון ובעת פרידתו מאביו בכה. הגם שסגל המטפלות הצליח להרגיעו להפוגות קצרות, הרי שמרבית הבוקר, בכה, עד אשר אחת המטפלות, לבנה חבושה, הבחינה בכך שידו הייתה נפוחה והעבירה אותו מיידית יחד עם מנהלת המעון צפורה ארבל לקבל טיפול רפואי בחדר המיון של בית חולים אסף הרופא. 78. התובע לאורך כל שהותו במעון באותו היום, טופל ללא הפסקה בידי המטפלות. התובע שהמשיך בבכיו ללא הרף, והיה בהשגחת המטפלות לא הוכח, נעשה ניסיון להתחקות אחר מנגנון הפגיעה של התובע על מנת להוכיח את ההסתברות לפגיעתו בגן במהלך פעילות זו או אחרת, לא הוכח היסוד כי הנזק נגרם על ידי נכס לנתבעים שליטה מלאה עליו. 79. התובע בהיותו תינוק - אינו יכול לספר את שאירע לו, הוריו שהגישו בשמו את התביעה לא ניסו לברר מה קרה לו וכיצד כאשר המטפלות מכחישות קטגורית כי ארעה לו חבלה כלשהי בין כותלי המעון. ההורים לא ניסו אפילו להתמודד עם מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט בדבר סדרת החבלות שעבר התובע קודם לאירוע זה ובסמוך לאחריו, לרבות כוויה מקומקום מים רותחים, כשמשך את חוט החשמל, כוויה מחומר ניקוי (אקונומיקה) נפילה מכרכרה, חבלת ראש כתוצאה מהחלקה באמבטיה ועוד, וכן עם התרשמותה של העובדת הסוציאלית של ביה"ח אסף הרופא שהתרשמה מהזנחה וחוסר סיפוק צרכיו של התובע בשל העומס המוטל על שכמם. לא הובאה חוו"ד של עובדת סוציאלית או פקידת סעד לסתור את כל אלה.   80. התובע נחבל בטרם הגעתו למעון ביום 22.6.95 בין שנטרקה על ידו בשוגג דלת, ובין שנפל על ידו חפץ חד וכבד.   81. טענת הורי התובע וליחס למעון והמטפלות אחריות לפגיעתו של התובע - בין שנועד לחפות על מחסלי מי מהורי התובע שגרמו לפגיעתו וניסו לגלגלו לפתחו של האחר, ובין שאבי התובע סבר באמת ובתמים כי המכה שקיבל התובע הייתה זניחה, ועל כן לא ראה לנכון לדווח אודותיה לצוות הגננות, ומשנתחוור כי הפגיעה קשה יותר וידו של התובע התנפחה, נגרמו לו ארבעה שברים - מצא לנכון מן הסיבות שמניתי בפסק הדין להאשים את המטפלות מאשר ליטול על עצמו את האחריות לפגיעה בבנו, בנסיבות התנהלותה של החקירה המשטרתית בעקבות התלונה בחדש להתעללות בקטין חסר ישע. לפיכך אין הנתבעים אחראים כלפי פגיעתו של התובע.   82. ואפילו שגיתי חלילה במסקנתי זו - ואמנם פגיעתו של התובע ארעה במעון - כי גם אז לא ראיתי להשית כל החבות על הנתבעים או מי מהם, באשר התובע לא הוכיח כי הופרה כל חובה - לא חובת זהירות, ולא חובה שבדין. התובע לא הוכיח שהנתבעים או מי מהם התרשלו בפיקוח על ילדי המעון או מי מהם או על התובע, ולא הוכיח כי התרשלות שכזו היא אשר גרמה לפגיעתו של התובע.   83. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להדחות. וכך אני מורה . אני מחייבת את התובע בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד הנתבעים בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום עד לתשלום בפועל.  קטיניםעוולת הנגישה / תלונות שוואתלונת שוואגן ילדים / פעוטון / משפחתון