תנאי קבלה למוסד חינוך לא מוכר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאי קבלה למוסד חינוך לא מוכר:

1. האם יכולים תלמידים לדרוש להתקבל למוסד חינוך שאיננו מוסד חינוך מוכר או רשמי, ומהי מידת הביקורת שניתן להפעיל על תנאי הקבלה של מוסדות כאלה? זוהי השאלה המתעוררת בעתירה זו, והיא גוררת עמה שאלה נוספת הנוגעת למתח שעלול להיווצר בין דרישת השוויון לבין יכולתן של קהילות שונות להקים מוסדות חינוך בלתי מפוקחים המיועדים אך ורק לחברי הקהילה.
סיפור המעשה

2. העותרים הם שלושת ילדיהם של בני-הזוג בת שבע ושאול אלקסלסי. הם מתגוררים ביישוב ביתר עילית. במהלך שנת הלימודים תשס"ג הם היו רשומים כתלמידים בתלמוד תורה "חיי עולם". בפועל למדו העותרים במוסד בשם "אהלי מנחם". מוסד זה לא אושר כמוסד שהלימודים בו פוטרים את התלמידים מהוראות חוק לימוד חובה, תש"ט-1949. שימת לב משרד החינוך (להלן – המשיבה 2) הוסבה לכך, במכתב תלונה של הורי העותרים. הדבר הוביל לסגירת בית הספר "אהלי מנחם" ביום 26.8.2003.
3. הורי העותרים ביקשו כי העותרים ישולבו בבית הספר שבו הם רשומים, שבינתיים הוחלף שמו ל"תלמוד תורה ביתר עילית". בית ספר זה מנוהל על-ידי עמותה בשם "דרך פיקודייך". המשיבה 2 סברה כי אין היא יכולה לחייב את בית הספר לקבל את התלמידים, שכן "העמותה המנהלת את תלמוד התורה יכולה להסתלק בכל עת מניהולו, ובכך להתחמק מכל צו שיינתן בעניין זה". המשיבה 2 הוסיפה ואמרה כי הפתרון הראוי הוא שילובם של העותרים בבית ספר ממלכתי המתאים מבחינה חינוכית לעותרים. גם עיריית ביתר עילית (להלן – המשיבה 1), טענה כי לא ניתן לכפות את שילוב הילדים במוסדות חינוך אלה, הואיל ו"אין במעמדה של המשיבה הסמכות להורות למוסדות פרטיים אלו תלמידים לקבל ואלו לא". המשיבה 1 העלתה טענות נוספות, ובהן טענת חוסר סמכות עניינית ומקומית. טענה זו נזנחה בסופו של יום, אך ממילא הוקנתה לבית-המשפט סמכות ביחס למשיבה 2.
המשיבה 2 הבהירה בתגובתה, שהתלמידים אינם לומדים כל עוד הסכסוך תלוי ועומד. מצב זה לא הניח את הדעת. בהתאם לכך, בישיבה שנערכה ביום 26.1.2004, קיבלו על עצמם הורי העותרים לדאוג לכך שילדיהם יופיעו בבית ספר ממלכתי דתי כנדרש על-פי חוק. באותה ישיבה גם צורפו להליך העמותה "דרך פיקודייך" ואנשים נוספים, המעורבים בניהול בית הספר, הם המשיבים 5-3 (להלן – המשיבים).
המשיבים העלו טענות קשות בנוגע לאבי העותרים. הם טענו כי הוא ממרר את חיי הנהלת בית הספר ואף הוגשה נגדו תלונה במשטרה בגין הטרדה. הם הסבירו כי בית הספר הוא מוסד פטור המקבל ממשרד החינוך רק "55% מכלל התקציב הכללי של מוסדות ממלכתיים רשמיים". הם טענו כי בבית הספר נהוגים שני מסלולים. מסלול אחד כולל ילדים מבתים חסידיים וירושלמים ששפת האידיש היא שפת האם שלהם, "ובכתות אלה כותבים ומדברים אך ורק בשפת האידיש ירושלמית". במסלול האחר לומדים חסידי חב"ד "שלהם יש מנהגים שונים ומשונים כגון הכרזת 'יחי המלך', אגרות קודש וכדומה, תפילה שונה" ועוד. המשיבים אמרו כי העותרים הם ילדים מחוננים "מלאים במושגים, במשניות, בחומש, בתניא ובגמרא". עם זאת, הם סברו כי מדובר ב"ילדים משיחיים המאמינים באדמו"ר מליובאוויטש שהוא חי וקיים והוא הוא המלך המשיח, דבר המנוגד לאמונתם הבסיסית של הקבוצה החסידית ירושלמית". כן הם קבעו כי הילדים מדברים עברית ואינם יודעים אידיש. על-כן, הם הביעו נכונות לקלוט את הילדים בתלמוד תורה ביתר עילית, אך זאת בכתות בקבוצת חב"ד. הצעה זו לא התקבלה על דעת העותרים.
4. הורי העותרים וגם המשיבים ייחסו חשיבות רבה לשאלת הלימוד של הילדים. הדיון לא היה נטול רגשות, והצדדים אף הגיעו לידי הטחת עלבונות. נוכח העובדה כי מדובר בחינוך ילדים, כאשר הורי העותרים הביעו רצון עז שהילדים ישתלבו דווקא במסגרת המנוהלת על-ידי המשיבים, נעשה ניסיון לקרב בין עמדות בעלי-הדין, אך ללא הצלחה.
במהלך דיון, שנערך ביום 18.2.2004, הוצע כי תיבחן שליטת הילדים בשפת האידיש על-ידי רב המשיבה 1. הצעה זו לא הצליחה להגיע לכלל יישום. בדיון שנערך ביום 25.3.2004 נקבע כי יש לבחון אם אכן נפסלו העותרים בשל אי-ידיעת שפת האידיש או שמדובר באמתלה שתחתיה מסתתרים שיקולים זרים. לצורך זה הסכימה המשיבה 2 ליטול על עצמה את נטל בדיקת הטענות העובדתיות. יתר המשיבים לא התנגדו לבדיקה כזו. לעומת זאת, אבי העותרים התנגד להצעה, ואמם של העותרים הצטרפה להתנגדות, תוך הודעה כי אם בא-כוחם יסרב להצטרף לעמדתם הוא יפוטר.
5. המשיבה 2 אכן מינתה בודק, הוא יוסי צדוק, מפקח על מוסדות נתמכים. הלה הגיש את מימצאי בדיקתו ביום 19.5.2004. בתסקיר שניכר בו מאמץ לנקוט עמדה מאוזנת ועניינית קבע המפקח כי "שפת האידיש הינה אחד הקריטריונים הבסיסיים של תלמוד תורה 'דרך פיקודייך'". הוא ציין כי לא ניתן לקבוע אם האידיש שבפי העותרים היא מספקת. התברר כי המפקח, יחד עם הרב משה פרויימוביץ, זימנו את הילדים למפגש בביתר עילית "כדי לוודא ששפת האידיש שגורה בפי[הם]", אך הילדים לא הופיעו למפגש. המפקח קבע כי ילדים אחרים בבית הספר אכן הפגינו אידיש ברמה "שוטפת וטובה מאוד", לרבות הילדים אשר אבי העותרים טען כי הם אינם שולטים בשפה זו.
המפקח הוסיף וקבע כי הבעיה המרכזית של אי-קבלת העותרים לבית הספר "הינה הבעיה האמונית כפי שהיא מובעת על ידי הנהלת תלמוד תורה 'דרך פיקודייך'. האמונה של ההורים 'שהמלך המשיח חי וקיים' הינה כפירה ביסודות האמונה ולא ניתן לפשר או למזג בין ההורים לבין הנהלת התלמוד תורה". המפקח הבהיר כי הנהלת תלמוד התורה רואה בהורים חברים בכת משיחית, ולכן לא ניתן יהיה לקבל את הילדים לבית הספר אלא אם ישנו את אורחות חייהם, והדבר יוכח לאחר תקופת צינון של שנה בתלמוד תורה אחר.
הורי המשיבים הגיבו על דברים אלה במסמך קשה, המסתיים במילים "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". הם סברו כי מתוך הדוח עולה "העמדה הגזענית והחשוכה של המשיבים". לשיטתם לא יעלה על הדעת "שדווקא בית המשפט יהווה במה לדעות חשוכות גזעניות המעוותות את הכמיהה של יהודים מזה דורות לביאת המשיח, כשדעות חשוכות אלה לא רק נוגדות את התורה וההלכה, החוק, המוסר האנושי והדמוקרטיה, אלא נוגדות את המציאות בפועל בכל רחבי הארץ והעולם". הם סמכו על חוות-דעת של הרב אהרון סולובייצ'יק, שלפיה "הרבי היה ראוי להיות המשיח", והוסיפו גם דברים שנאמרו בהקשר זה על-ידי מאמן קבוצת מכבי תל-אביב בכדורסל.
6. ביום 27.5.2004, לאחר שהתקיימו מספר דיונים, קבעתי כי המשך הדיון יהיה בכתב, וזאת כיוון שהמשיבות לא התנגדו לאפשרות שבית-המשפט יפסוק על-פי התגובה שנמסרה על-ידיהן. הורי העותרים התנגדו לקיום הדיון בכתב, אך נוכח העובדה כי התקיימו מספר דיונים במעמד הצדדים, לא ראיתי טעם בדיון נוסף כזה.
7. כמו שחקן במשחק מונופול הנוחת על משבצת הביש, שבים הצדדים באחת אל נקודת ההתחלה; העותרים טוענים כי יש לשלבם בבית ספר תלמוד תורה ואילו המשיבים מתנגדים לכך. ואולם, במהלך הדיון נוסף לטיעוני הצדדים מטען המסייע בבירור הנתונים העובדתיים הנחוצים לצורך הכרעה בשאלת שילוב העותרים בבית הספר.
בתי ספר פרטיים – מוסד פטור
8. חוק לימוד חובה, מחייב הורים של ילדים בגיל לימוד חובה לדאוג לכך שהילד או הנער ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר (סעיף 4(א)). מוסד חינוך מוכר הוא מוסד חינוך רשמי, כלומר מוסד המוחזק על-ידי המדינה או על-ידי רשות מקומית או על-ידי שתיהן במשותף (סעיף 1(ג)). בנוסף למוסדות רשמיים, קיימים מוסדות נוספים ששר החינוך הכריז עליהם שהם מוסדות חינוך מוכרים. הלומדים במוסדות אלה ממלאים אחר דרישת חינוך החובה.
ואולם, גם מי שאינו לומד במוסד חינוך מוכר יכול לצאת ידי חובת החוק. סעיף 5(א) של החוק מאפשר לשר לקבוע בהוראה שתפורסם ברשומות כי ילדים הלומדים במוסדות שיתוארו באותה הוראה "יהיו פטורים מן החובות המוטלות עליהם לפי סעיף 4", ובהן חובת הלימוד במוסד חינוך מוכר. מוסדות אלה מכונים על-ידי המשיבה 2 "מוסד פטור". תלמוד התורה בביתר עילית הוא מוסד כזה.
9. מוסד פטור איננו שייך למדינת ישראל או לרשות מקומית, והמורים בו אינם עובדי מדינה. המשיבה 2 ציינה כי מוסדות אלה מנוהלים בדרך-כלל על-ידי עמותה פרטית או גורם אחר, ועל-כן הפיקוח של משרד החינוך על מוסדות כאלה אינו הדוק. המשיבה 2 סברה גם כי בדרך-כלל הורים ששולחים את ילדיהם למוסדות פטור עושים זאת, בין היתר, בגלל מידת הפיקוח המועטה של משרד החינוך על תכני הלימוד, אופן ההוראה ואופן התנהלות המוסד. במרבית המקרים מדובר בהורים שמזדהים עם עולם הערכים שלפיו מנוהל אותו מוסד פטור.
התארגנות קהילתית
10. קיומם של בתי ספר פרטיים לצדם של בתי ספר רשמיים הוא מסימני ההיכר של דמוקרטיה השתתפותית. משטר זה מעודד התארגנות קהילתית ומאפשר לקהילה לנהל את חייה לפי הבנתה, בין היתר באמצעות הפעלתם של מוסדות חינוך. בתי ספר פרטיים עונים על הצורך לשמור על מסגרת ייחודית בחברה רב-תרבותית, ובכך מקדמים גם את האוטונומיה האישית של הפרט, המתבטאת ביכולתו לשלוט על דרכי חינוכו. ניסיון להכתיב תכני לימוד ודרכי לימוד עשוי לעורר התנגדות בשל פגיעתו המרה באוטונומיה זו. אכיפתו של משטר לימודים אחיד עלול לחטוא לצרכיהן הייחודיים של קהילות שונות, ולפגוע ברצון לשמר תרבות או זהות עצמית. ניתן לומר כי שלילה מוחלטת של בתי ספר פרטיים עשויה לפגוע בכבוד האדם, ויש בה אף לפגום, בנסיבות מסוימות, במרקם החיים הדמוקרטיים. בנוסף, שלילה כזו פוגעת בזכויות של המיעוט להתארגן כקהילה, מקום שזכויות כאלה מוכרות.
11. לזכות זו של הקהילה לטפח מאפיינים ייחודיים – בין כזכות של מיעוט ובין כהשתקפות מקובצת של זכויות פרט – משמעות רבה (השוו בג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו [1]). מסיבות ברורות השליטה בחינוך מעוררת מחלוקות קשות. עד כדי כך טעונה הסוגיה, עד שיש המפרשים את מהלכיו של התובע בפרשת Scopes v. State (1927) [7] ("משפט הקופים") לא כניסיון לאסור את הוראת האבולוציה, אלא כמסע המבקש למנוע מבתי הספר הממשלתיים לחתור תחת אמונתה הדתית של קהילת המאמינים. ההיסטוריון השמרן פ' ג'ונסון (P. Johnson), בספרו היסטוריה של הזמן המודרני [12], ראה בפרשה משום מאבק על ההכרה בזכותם של ההורים לטעון שאת האבולוציה יש להורות כתיאוריה ולא כעובדה. להורים ולמשלמי המסים ראוי שתהא אמירה במתרחש בבתי הספר, והמורים צריכים לציית לחוק המדינה. הוא ציין כי ו' ג' בראיין (W.J. Bryan), בא-כוחה של מדינת טנסי והזוכה בפרשת Scopes [7], ראה עצמו "מתנגד לאליטה למדנית ממונה מטעם עצמה שטענה לבלעדיות על הידע האוטנטי. הוא גינה את כוח הממון במילים: 'לא תוקיע את האנושות על צלב של זהב'" (בעמ' 186). גם אם דברים אלה בהקשר לפרשת Scopes [7] הם מרחיקי לכת, הם משקפים הלך רוח המחזק את הטענה שיש להכיר ביכולת ההורים להתערב בתכנית הלימודים.
12. הדרישה להתערבות כזו גוברת כאשר קיימת קהילה בעלת מאפיינים ייחודיים, לרבות דתיים. דרישה זו זכתה להאצה בשנים האחרונות. הגיעו הדברים לידי כך שבדעת המיעוט של השופט תומס (Thomas) בפרשת Missouri v. Jenkins (1995) [8], נאמר כי יש להגביל את תחולתה של פרשת Brown v. Board of Education of Topeka (1954) [9] לניסיונות סטטוטוריים או שלטוניים להפרדה בין שחורים ללבנים בבתי ספר, להבדיל מיוזמות להתארגנות רצונית של קהילות. גישה האוסרת על הפרדה בכל מקרה ומקרה נתפסה כהתנשאות של הרוב כלפי המיעוט. אומר השופט תומס:
“[The District Court of Kansas City, Missouri] found that racial imbalances constituted an ongoing constitutional violation that continued to inflict harm on black students. This position appears to rest upon the idea that any school that is black is inferior, and that blacks cannot succeed without the benefit of the company of whites”.
קשה למצוא יעד כל כך בלתי מוצלח להתקפה כמו פרשת Brown [9], אך זהו הקול המבקר. המניע לביקורת נטוע גם הוא בתרומה שמייחסים לקיומם של בתי ספר קהילתיים. אומר השופט תומס:
“Historically black schools can be both a source of pride to blacks who have attended them and a source of hope to black families who want the benefits of... learning for their children. Because of their distinctive histories and traditions, black schools can function as the center and symbol of black communities, and provide examples of independent black leadership, success, and achievement”.
13. הנה-כי-כן, אפילו פרשת Brown [9], אשר תרמה תרומה מכרעת ונצחית לשינוי פניה של ארצות-הברית, לא פתרה את שאלת היחס בין החיפוש אחר "כור היתוך משותף" לבין שמירת הגרעינים הקהילתיים. שאלה זו אינה פשוטה. התארגנות קהילתית אדוקה עלולה לפגוע בכוחות המאחדים של החברה. להנצחתה מחיר קשה. אך גם ביטול ההכרה בקהילה ובהתארגנות הנפרדת זורע סיכונים של השלטת תרבות הרוב, דבר שפוגע בפרט ועלול להוביל לניכור ולמלחמת תרבויות.
14. מהו האיזון הנכון בין המשותף לנפרד?
קשה להצביע על פתרון ברור. ניתן רק לומר שהעתקת דפוסי התנהגות מחברה אחת (ארצות-הברית, למשל) לרעותה (ישראל) אינה בהכרח מתכון מומלץ. על ההבדלים בין החברה האמריקנית לבין החברה הישראלית בהקשר זה, עמד ג' טאוב, הטוען כי בחברות מהגרים "העיקרון המארגן שלהן, מה שהופך אותן לחברה" הוא תכניותיהן לעתיד משותף. ארצות-הברית יכולה לגישתו ליצור מובלעות תרבותיות משום שתומס ג'פרסון התכוון ליצור דת אזרחית, לא רק פרוצדורה דמוקרטית, ובכך הוא הצליח. הוא יצר "דת" רבת עוצמה כל כך, שקודש הקודשים שלה הוא בית-המשפט העליון. הדתות שמתחתיה נמצאות תמיד בסכנה של הידרדרות לפולקלור תחת לחצה האימתני של האמונה הדמוקרטית. לעומת זאת, החברה הישראלית היא חברת מהגרים רב-תרבותית ומפוצלת, שאין לה עבר מחבר ואין לה מושג של "אנחנו", ולכן היא זקוקה לכוח מאגד ממשי. חברה בסכנת התפרקות ממשית לא יכולה להרשות לעצמה את "הלוקסוס" של טיפוח ההבדלים בזמן שהמשותף הולך ואוזל. הוא אומר:
"כור ההיתוך זה דבר שהיום כמעט אף אחד לא מעז לתמוך בו. הרבה זיכרונות רעים קשורים אליו. אבל האמת היא שאי-אפשר לגמרי בלעדיו ובינתיים לא נראה שמישהו המציא לו אלטרנטיבה משכנעת. האמת, גם אם היא לא נעימה, היא שספק לא רק עד כמה היינו יכולים להסתדר בלעדיו כשהיינו חברה שנאבקת לייסד ולייצב מדינה, ספק גם עד כמה יש לנו קיום בעתיד בלעדיו" (ג' טאוב "אנחנו לא סלט פירות" [14]).
מדבריו של טאוב עולה הגישה שלפיה דווקא בחברה רב-תרבותית יש מקום לעידוד המשותף ולא לנטות לקהילתנות מפלגת.
ג' ברזילי דוגל בגישה אחרת, במאמרו "פיוס בין קהילות: גישה של זכויות אדם" [15] הוא אומר כי מתן זכויות קיבוציות לקהילות מיעוט מחזק דווקא את הריבונות הלאומית. היכולת להביא את אופיו הייחודי של המיעוט לידי ביטוי מעודדת את נאמנותו למדינה ומונעת ממנו לפרוש ממנה ולהתנגד לה מבחוץ (בעמ' 299).
מוסדות חינוך אוטונומיים
15. שאלת המוסדות החינוכיים הנפרדים היא חלק מהשאלה הגדולה הנוגעת לקיומן של מובלעות תרבותיות בתוך מסגרת רחבה יותר של חברה דמוקרטית ליברלית. ז' ברונר וי' פלד עמדו על שאלה זו במאמרם "על אוטונומיה, יכולות ודמוקרטיה: ביקורת הרב תרבותיות הליברלית" [16]. הם מצביעים על גישתו של ויל קימליקה, אשר מטיף, בין היתר, לזכויות פוליאתניות מסוימות, לרבות למיעוטים לאומיים, אשר יש לזכות אותם בתמיכה ממשלתית למוסדות חינוכיים, איגודים ופסטיבלים מיוחדים. עם זאת, לצד התמיכה נדרש מנגנון אשר יבטיח זכות יציאה ממשית מאותה מסגרת. הערובה המתאימה לזכות היציאה היא יכולת ההתערבות בנהגים יסודיים של תרבויות מיעוט מסורתיות. כאשר מונעים מנערות ידיעת קרוא וכתוב שהיא הכרחית כדי לאפשר להן לעזוב את קבוצתן ולהיכנס לחברת השוק הסובבת, אי אפשר לטעון שיש להן זכות יציאה ממשית. החופש לעזוב קבוצה אינו נקבע רק על-פי פתיחותה של החברה הסובבת, אלא גם על-פי היכולות שאפשר לרכוש בתוך הקבוצה שמשתייכים אליה (שם, בעמ' 113). ברונר ופלד מצביעים על קשיים שונים בגישה זו, ומציגים תפיסה רחבה יותר של מונח האוטונומיה, תוך מעבר מזכויות לפרקטיקה. לשיטתם, יש לבחון לא רק את תרומתה של מערכת חינוך ייחודית לשימור המורשת או התרבות של אותה קבוצת מיעוט, אלא גם את היכולת שמביאים אתם בוגריה לשוק העבודה ואת ההזדמנויות הפתוחות לפניהם למעורבות יצרנית בחברה הסובבת. יוצא, שיש למצוא פתרון אשר ימנע התפוררות בלתי רצונית של קבוצות מיעוט, אך עם זאת יגן על הפרטים החברים בהן ויאפשר להם ניידות מספקת אל קבוצת הרוב, לפי רצונם.
16. אך הגבלת הניידות ויצירת "קסטות" אשר קשה להשתחרר מהן אינה הסיכון היחיד שמסגרת קהילתית נוקשה עלולה ליצור. הבחנה על רקע של מוצא או דת, החוסה כביכול תחת ארגון קהילתי, עלולה להפוך עד מהרה לכלי שרת שנועד לקדם הפליה פסולה כלפי החברים בקבוצת המיעוט. יש לזכור שתמיד, והיום אולי יותר מבעבר, מתחפרת ההפליה ויורדת למחתרת, אך על-ידי שימוש בתואנות כשרות, משיגה את יעדיה. הנטייה הרעה אינה נאמרת תמיד במפורש. עמד על כך השופט מייסון
(K. Mason) במאמרו“Unconscious Judicial Prejudice” [20] , בעמ' 680, כשאמר:
“Prejudice does not usually come so neatly packaged. Usually it lies somewhat beneath the surface”.
17. התוצאה היא שקיומן של מסגרות חינוך קהילתיות נפרדות אינו יכול להיות פתרון מקובל ובלתי מוגבל. קיום כזה חייב לעמוד בדרישות מינימליות. הוא חייב להבטיח את חופש הניידות וההשתחררות של בני הקהילה. אין לכפות על בני הקהילה הסתגרות "בשם הקהילה". הוא חייב גם להבטיח שמירה על שוויון. השוויון חייב להיות הן בתנאים של הקהילה מול הכלל או מול קהילות אחרות, והן בעצם תנאי ההצטרפות אל הקהילה. מעבר לכל אלה, יש לבחון תמיד את שמירת קווי הגבול של הקהילה על בסיס מבט כללי הנוגע לציבור בכללותו.
על יסוד זה יש לבחון את שאלת בתי הספר הפטורים.
הפיקוח על בתי ספר פרטיים
18. התארגנות פנימית איננה חוסכת את הצורך בפיקוח. הפיקוח על בתי הספר הוא חלק מהפיקוח על גידול הילדים. בזה כבזה המילה אוטונומיה אינה מחסנת את ההורים מפני פיקוח. כך למשל, נקבע בבית-המשפט העליון בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל [2] כי הגישה שלפיה "הורים זכאים להטיל על בניהם עונשי גוף כדי לחנכם בדרך ישרה וללמדם משמעת", אינה הולמת את הנורמות החברתיות המקובלות. אומרת השופטת ביניש, בעמ' 182:
"החוק מטיל חובה על רשויות המדינה להתערב בתא המשפחתי ולהגן על הילד במקרי הצורך, בין היתר מפני הוריו שלו. התפיסה הבסיסית של החוק הינה שהילד אינו רכוש הוריו, ואין הם יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחם. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בשיקול-דעתו או בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או הפוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין. כוחה של המדינה להתערב בתא המשפחתי נובע מחובתה להגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם".
אכן, גם תפיסה המקדשת את האוטונומיה של הפרט, מכירה בכך כי אדם צריך להגיע לגיל מסוים כדי לרכוש זכויות המממשות את האוטונומיה שלו. כך ישנו גיל מינימום לנישואין, לרכישת אלכוהול, לחתימה על חוזים וכו'. קביעת גיל המינימום מבוססת על ההנחה שילדים אינם נמצאים בפוזיציה מתאימה להגן על האינטרסים שלהם, והם תלויים במבוגרים לצורך זה (ראוB. Barry Culture and Equality – An Egalitarian Critique of Multiculturalism [19], at pp. 200-201).
19. התלות במבוגרים היא המחייבת התערבות. אינטרס "המבוגרים" ואינטרס הילדים הוא נפרד ויכול לעלות על מסלול של התנגשות. כך, בפרשת Wisconsin v. Yoder (1972) [10], קבע בית-המשפט כי חברים בקהילת האמיש רשאים למנוע מילדיהם ללכת לבית הספר בהגיעם לגיל 14, בניגוד לחוק המדינה שקובע חינוך חובה עד גיל 16. בית-המשפט סבר שאכיפת החוק במקרה של ילדי האמיש תסכן, ואולי אף תהרוס, את היכולת של הוריהם לממש את זכותם לחופש דת ואמונה. גישה זו זכתה לביקורת קשה, משום שפסחה על הפער בין אינטרס הילדים ואינטרס הוריהם. ההתעלמות מפער זה גררה הזנחה של חובת הכלל לפקח על חינוך הילדים (Barry supra [19], at p. 202).
20. התוצאה היא שהכרה בחינוך נפרד או חינוך קהילתי אינה מחלצת את המוסד מפיקוח המדינה בגבולות מסוימים. היא יכולה לשחרר אותו מתכנית לימוד אחידה על-מנת לאפשר קידום ערכי תרבות מסוימים, אך המוסד כפוף ללוז הבסיסי של ערכי החברה. גישה כזו כבר אומצה, בקווים כלליים, גם בישראל. על עצם היכולת להתארגן בנפרד בתחומי החינוך עמד בית-המשפט בבג"ץ 114/78 בורקאן נ' שר האוצר [3]. באותה פרשה נדונה שאלת סמכותם של המשיבים להגביל החכרת דירות ברובע היהודי בירושלים רק לתושבי ישראל ולאזרחיה, אשר שירתו בצה"ל. בג"ץ אישר הגבלה זו, והעלה סברה שלפיה המגורים בעיר העתיקה מחולקים לרבעים לפי עדות, מה שעשוי להצדיק הגבלה כזו. ניתן להעיר כי ספק אם סברה זו עומדת במבחן הזמן. באותו פסק-דין נדרש בית-המשפט ליחס בין שונות לשוויון. אגב כך הוער כי לא כל הפרדה בדיור ובחינוך מהווה בהכרח הפליה. אומר השופט שמגר (כתוארו אז):
"יוער כאן כללית, כי העברה אוטומטית, מאתר לאתר, של כל מיגוון האופנים והדרכים, שבהם יושמו כללי השוויון, ללא התחשבות בתנאים ובנסיבות מיוחדות, יש בה במידה לא-מעטה, כדי להטעות: למשל, שילוב כפוי של תלמידים דהתם, הכופה את הלשון האנגלית והתרבות האנגלו-סכסית על כל תלמיד והנחשבת שם [בארצות-הברית – ב' א'] לפסגת השוויון, עלולה להיחשב כאן להתבוללות כפויה, אם ייאלץ תלמיד ערבי לוותר בעטיה על בית-ספר נפרד שבו מתנהלים הלימודים בשפתו ועל-פי תרבותו" (שם [3], בעמ' 809).
עצם ההתארגנות הנפרדת הוכר, אם כן, כלגיטימי ואף כהכרחי. אך התארגנות זו הוכפפה לדרישה, שלפיה ביסוד ההתארגנות יעמוד הטעם של קידום "מערכת חיים משותפת בבית הספר המבוססת על פלורליזם דתי ועדתי". כך, בבג"ץ 4298/93 ג'בארין נ' שר החינוך [4] נדון עניינה של נערה דתייה מוסלמית אשר ביקשה ללמוד בבית הספר התיכון סן-ג'וז'ף שבנצרת. בית ספר זה הוא בבעלות העדה היוונית קתולית מלכותית. הוא ממומן על-ידי העדה, אך המדינה משתתפת בתקציבו. העותרת התקבלה לבית הספר ובטרם החלו הלימודים במוסד הגיעה לקורס העשרה, כשהיא מכוסה במטפחת ראש כמצוות הדת המוסלמית. נמסר לה כי לא תוכל להתקבל לבית הספר כל עוד היא חובשת כיסוי ראש. אגב הניסיונות לפתור את הסכסוך, התברר שהעותרת סירבה להשתתף באופן מלא בפעילויות ספורט של בית הספר. כך, למשל, העותרת ביקשה ללבוש מכנסיים שאורכם עד הברך בעת שיעורי הספורט, ושמלה בעת שיעורי השחייה, תוך הצבת דרישה להפרדה בין בנים ובנות. בית-המשפט דחה את עתירת התלמידה, ונתן משקל של ממש ליכולתה של עדה דתית מוכרת ליהנות מאוטונומיה חינוכית, הבאה לידי ביטוי במוסד שהכניסה אליו היא על בסיס וולונטרי. עם זאת נקבע שהמוסד אינו חסין מביקורת, ושרק דרישות שנועדו לקדם מערכת חיים משותפת בבית הספר עומדות במבחן הלגיטימיות. אומר השופט ברק:
בית-ספר זה אינו מפר את עקרון השוויון, אם הוא מסרב לקבל תלמידים שאינם בני העדה. האם מפר בית-ספר זה את חופש המצפון והדת של תלמידים בהדגישו את הצורך בלבוש אחיד ובהתנהגות אחידה? שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. לדעתי, יש לבחון את הטעמים העומדים ביסוד הדרישה ללבוש ולהתנהגות אחידה. אכן, אילו טעמים אלה היו מבוססים על האחידות כערך עצמאי, הייתי מוכן לקבוע כי חופש הדת של העותרת גובר עליהם. אך זה אינו המקרה שלפנינו. נחה דעתנו כי מאחורי דרישת האחידות בלבוש ובהתנהגות עומדים שיקולים חינוכיים הקשורים לאופיו ולמהותו של בית הספר, כבית-ספר של עדה דתית. באמצעות האחידות בלבוש ובהתנהגות נמצא המכנה המשותף, המאפשר לתלמידים כולם... לקיים מערכת חיים משותפת בבית הספר, המבוססת על פלורליזם דתי ועדתי" (שם [4], בעמ' 204).
21. ההתכנסות הקהילתית וההתארגנות הנפרדת כפופות, אם כן, לדרישות מינימום. הן יכולות להיות מונעות רק מתוך מטרה לקדם מערכת חיים משותפת, גם אם קידום זה נעשה על-ידי הדגשת האופי הייחודי. התארגנות קהילתית אינה בדלנות. היא עוסקת לא רק בשימור אלא בשילוב שנועד להבטיח התפתחות של תרבות פלורליסטית עשירה יותר (ברונר ופלד, במאמרם הנ"ל [16], בעמ' 128). לשם השגת יעדים אלה יש להבטיח שמירה על מינימום מסוים, ועמידה בדרישות סף של פתיחות, שוויון וגיוון.
דרישת השוויון בקבלה לבתי ספר פרטיים
22. השוויון הוא ערך על. הפגיעה בו פוגעת בזהות העצמית של האדם. הפגיעה בשוויון פוגעת גם בערך חברתי כללי. היא הורסת את הלכידות החברתית ואת תחושת ההזדהות ההדדית (ראו בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו [5]). לכן, כל פגיעה בשוויון חייבת לזכות לתגובה הודפת בהירה וחד-משמעית. די בפגיעה בשוויון, כדי להצדיק פירוקן של מסגרות אשר מעצם טבען פוגעות בערך זה. זהו חלק מהחובה לשמור על כבוד האדם. זהו גם חלק מהצורך להגן על הביטחון של החברה. במובן זה מסגרות ייחודיות המבוססות על מוצא או דת מקפלות סיכון לחברה בכללותה. הפיתוי לראות מסגרות ייחודיות כמקדמות את אינטרס הקהילה בחברה רב-תרבותית הוא גדול, אך יש בו משום מלכודת פתאים. דווקא בחברה רב-תרבותית יש לשקוד על קיומן של מסגרות כלליות, רחבות ומגוונות. רק קיומן של מסגרות כאלה יבטיח את הדינמיות החברתית, וימנע יצירתן של כתות אשר יכרסמו בחברה ויסכנו את עצם קיומה. לא ניתן, לכן, לצאת מן ההנחה כי כל התארגנות קהילתית יכולה לזכות למחסה תחת עיקרון חופש ההתקשרות או קידום ערכים קהילתיים. מחסה זה אינו בבחינת מקלט אטומי "נכון הדבר ששוויון שולל את זכותו של המתקשר לפעול באופן מפלה. אולם מנקודת מבטו של הצד המופלה, שוויון מעניק לו חופש פעולה, שנשלל ממנו קודם לכן בשל ההפליה. כשמדובר בשוויון של קבוצות מיעוט או קבוצות מקופחות, ניתן לומר שהשוויון יוצר חופש" (נ' כהן "ה'שוויון' מול חופש החוזים" [17], בעמ' 147).
23. מגמה זו קיבלה בישראל עיגון סטטוטורי. חוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000, אשר "מטרתו לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על ייחודם של מוסדות החינוך לסוגיהם השונים", קובע בסעיף 5 כי מוסד חינוך לא יפלה תלמיד מטעמים עדתיים, מטעמים של רקע חברתי-כלכלי או מטעמים של השקפות פוליטיות, בין אם של התלמיד עצמו ובין אם של הוריו. איסור ההפליה חל על קבלת תלמידים למוסד (סעיף 5(א)(1)), על קיום מסלולי קידום נפרדים ועל קיום כיתות נפרדות (סעיף 5(א)(1)
ו-5(א)(2)). ואולם גם אם נניח שהחוק אינו חל על בתי ספר פטורים, והעניין אינו נקי מספק, דרישת השוויון מתחייבת מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן – חוק איסור הפליה). חוק זה קובע בסעיף המטרה שלו כי הוא "נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה... באספקת מוצרים ושירותים". החוק מחייב את מי שעיסוקו באספקת שירות ציבורי להימנע מהפליה באספקתו "מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה" ועוד. החוק מתייחס הן לתוכן ההתקשרות והן לשלב המשא ומתן. האיסור הקבוע בחוק לוכד גם סירוב לספק שירות ציבורי (ראו סעיף 6). הגדרת השירותים והמוצרים עליהם חל החוק היא רחבה ביותר. היא כוללת כמעט כל מקום ציבורי, לרבות ספריה, דיסקוטק, בריכת שחיה, חנות ומוסך. המונח "שירות ציבורי" כולל, בין היתר, שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, "המיועדים לשימוש הציבור". החוק אימץ, אם כן, את התפיסה עליה עמד א' ברק במאמרו "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" [18]. לפי תפיסה זו, התרופף מעמדו של חופש ההתקשרות בנוגע להצעות המכוונות לציבור כולו. החוק מביא לידי יישום סטטוטורי של ת"א (י-ם) 11258/93 נעאמנה נ' קיבוץ קליה [6]. באותה פרשה מנעו הנתבעים את כניסתם של ערבים לפארק המים שבניהולם. הנתבעים טענו כי הם מצויים בשלב הטרום חוזי, המאפשר להם להימנע מהתקשרות בהסכם עם אותם פונים. השופטת מ' מזרחי דחתה עמדה זו. היא קבעה כי "ביטול ההצעה בשלב שבו התובעים כבר הגיעו למקום היה ביטול שאינו עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב החוזי. אין ביד הנתבעת להישען על חופש ההתקשרות באופן המנוגד או הגובר על הכללים שהשיטה המשפטית קבעה ליישומו של חופש זה". פסק-דין זה הביא לביטול הוראות תקנון שפגעו בזכותם החוקתית של התובעים.
24. חוק איסור הפליה קובע רף ברור המחייב הפעלת אמות מידה שוויוניות ומחילן על גופים פרטיים, לרבות מוסדות חינוך. הוא מביא לידי ביטוי מובהק את גישת פרופ' י' ברלין, אשר ציין כי "הדגילה באי התערבות... שימשה כמובן לתמיכה במהלכי מדיניות הרסניים... שחימשו את החזק... כנגד האנושי והחלש... תדיר היתה משמעות החופש לזאבים – מוות לכבשים" (י' ברלין ארבע מסות על חירות [13], בעמ' 43). התחולה של החוק היא הרמטית, ובית הספר כפוף אליה אף בלא שהמדינה משתתפת בתקציבו. משרד החינוך חייב בפיקוח על ביצועה, לפחות במקרים של בתי ספר שהוא משתתף בתקצובם. מובן כי על-פי חוק לימוד חובה רשאי משרד החינוך לשקול שיקולים בנושאים כמו ביטחון, אבטחה, מבנים. הוא יכול אף להביא בחשבון שיקולים הנוגעים לרמת ההפרדה ולתכנית הלימודים. חקיקה נוספת – כמו חוק איסור הפליה – עומסת עליו תפקידים נוספים, ואין המשרד יכול לתת פטור למוסדות שאינם מקיימים את דרישותיו של חוק זה.
פיקוח ואינטרס הגיוון
25. השוויון אינו אמת מידה בלעדית לפיקוח. לצדו קיימים אינטרסים נוספים ובהם הצורך לשמור על המרקם החברתי, על הגיוון והמעורבות. כשם שהקהילה יכולה לתבוע לעצמה את הצורך בשמירת קווים ייחודיים כך גם יכולה החברה לקדם ערכים הפוכים של גיוון ומעורבות. רק לאחרונה קבע בית-המשפט העליון של ארצות-הברית כי שמירה על גיוון חברתי היא בבחינת אינטרס הנוגע לביטחון הלאומי. בפרשה זו, Grutter v. Bollinger (2003) [11], נתבע בית-הספר למשפטים באוניברסיטת מישיגן על הפעלתם של תנאי קבלה החותרים לגיוון במוצאם של התלמידים, תוך שקלול עדיפות לתלמידים המגיעים מקבוצות מיעוט חברתיות, כגון אפרו-אמריקנים, היספנים וילידי אמריקה. בית-המשפט הדגיש את התרומה שממנה נהנית החברה כולה כתוצאה מהשתתפותם של בני המיעוט במוסדות המשמשים את הכלל, ובמיוחד במוסדות חינוך. אומרת השופטת אוקונר (O’Connor):
“Numerous studies show that student body diversity poromotes learning outcomes, and ‘better prepares students for an increasingly diverse workplace and society, and better prepares them as professionals’... These benefits are not theoretical but real, as major American businesses have made clear that the skills needed in today’s increasingly global marketplace can only be developed through exposure to widely diverse people, cultures, ideas and viewpoints... What is more, high-ranking retired officers and civilian leaders of the United States military assert that, ‘based on their decades of experience’, a ‘higly qualified, racially diverse officer corps is essential to the military’s ability to fulfill its principle mission to provide national security’... In order to cultivate a set of leaders with legitimacy in the eyes of the citizenry, it is necessary that the path to leadership be visibly open to talented and qualified individuals of every race and ethnicity”.
אכן, בשם אינטרס זה רשאית החברה להגביל את ההתארגנות הנפרדת. ההתארגנות הקהילתית נועדה לקדם את הפלורליזם ולא לדכא את המעורבות והשיתוף. מכאן היכולת של המדינה להתערב. משרד החינוך רשאי בעת שהוא בוחן את מתן הפטור למוסדות שונים לשקול מגוון של שיקולים המתחייבים גם מטובת הילדים וגם מערכים אחרים שחפצים לעגנם. דרישת השוויון היא דוגמה, ולצדה יש לשקול גם את אפשרות הניידות וההכשרה של הילדים, וגם שאלות כלליות של גיוון ומעורבות חברתיים.
פיקוח – יישום
26. קיומם של בתי ספר פרטיים משרת אינטרס ראוי. על-כן, ניתן לעודד הסדרים הנוגעים למוסדות מוכרים ואף למוסדות פטורים. ואולם, אין לפרש את הפטור כפטור מתחולת הדין או מפיקוח הנחוץ על-ידי משרד החינוך. אמנם, כדברי המשיבה 2, "מוסד פטור אינו שייך למדינת ישראל", אך המסקנה אותה מבקשת המשיבה 2 למשוך מכך כי "יכולתו של משרד החינוך לתת הוראות באשר לאופן התנהלות המוסד היא מוגבלת" איננה מבוססת. חוק ההפליה מהווה בסיס הכרחי לביקורת, ועל משרד החינוך לוודא שאין כלשונו "הפליה עדתית בקבלת התלמידים". משרד החינוך צריך לעקור גם כל הפליה אחרת. יתר-על-כן, על משרד החינוך לוודא כי המסגרת עומדת בדרישות אחרות, לרבות הבטחת יכולת התלמידים להתנייד ממסגרת למסגרת על-ידי ציודם בכלים הכרחיים אשר יאפשרו להם להשתלב בחברה בכללותה, אם יבקשו לנטוש את המסגרת המיוחדת. מדובר ביכולת אופרטיבית של משרד החינוך, לפחות באותם מקרים בהם משרד החינוך משתתף במימון באותם מוסדות. דרישה זו ממשרד החינוך מתחילה בעצם ההכרה במוסד כמוסד פטור. היא מתעצמת עם השקל הראשון אשר מועבר על-ידי משרד החינוך למוסדות חינוך פרטיים כאלה, ואיננה תלויה בהכרח בשיעור התרומה של משרד החינוך לתקציב הכולל. דברים אלה חלים בוודאי על מוסדות חינוך, כמו המוסד המתנהל במקרה שלפנינו, אשר משרד החינוך משתתף בחמישים אחוז מתקציבו.
במצב דברים זה, לא ניתן לתת משקל-על לכך ש"הורים ששולחים את ילדיהם למוסדות פטור עושים זאת, בין השאר, בגלל מידת הפיקוח המועטה של משרד החינוך על תכני הלימוד, אופן ההוראה ואופן התנהלות המוסד". המשיבה 2 טוענת על יסוד מניע זה של ההורים כי:
"הבחירה לשלוח את הילדים למוסד פטור היא למעשה גם בחירה שלא להתלות בפיקוח הדוק של משרד החינוך".
אכן, אילו היו נשאלים הגופים המפוקחים אם רצונם בפיקוח, יש להניח שלא מעט מהם היו משיבים בשלילה. הפיקוח אינו תלוי במידת הנכונות של המפוקח לקבל עליו את הפיקוח. רמת הפיקוח אינה תלויה בערכים של הגופים המפוקחים. הפיקוח והיקפו נקבעים על-פי ערכים שהחברה מבקשת לקדם. כך, הפיקוח על השוויון חייב להתקיים מכוח חוק איסור הפליה. הדרישה להבטחת גיוון ומעורבות מקדמת אינטרס חברתי כללי וגוברת על רצון ההבדלות של חלקים כאלה ואחרים של החברה. דרישה זו יש לה תוקף כללי, אך היא באה לידי ביטוי מיוחד כאשר אותן קהילות מתבדלות מבקשות לקבל את חלקן במימון הכללי. יתרה מכך, ילדים אינם קהל שבוי של הקהילה שבה הם גדלים. על-כן צריך להבטיח את יכולת הניידות של התלמידים ולהקנות להם אמצעי עזר להשתלב בחברה ולצאת מהקהילה, אם יבחרו לעשות כן. דרישה זו נובעת מהצורך להגן על האוטונומיה של האדם, ועל האוטונומיה של קטינים במיוחד.
27. התוצאה היא שבכל מקרה של מוסד פטור, ובוודאי מוסד פטור הנתמך כספית על-ידי המשיבה 1 או על-ידי רשות אחרת מרשויות המדינה, שומה על המשיבה 1 באמצעות משרד החינוך לקבוע כללים ברורים בנוגע לדרכי קבלת התלמידים. כללים ברורים אלה חייבים לדאוג לכך שיתקיים מנגנון מבוקר שימנע הפליה בקבלת תלמידים. על-מנת לבחון את שאלת השוויון, בית הספר חייב להגדיר, בהנחה שמדובר בבית ספר קהילתי, את הקווים המנחים של אותה קהילה בקבלת תלמידים. לא כל קריטריון המשרת את הקהילה יכול לעבור את רף הדרישה של השוויון. לא ניתן להשתמש באפיונים קהילתיים כדי להנהיג הפליה דה-פקטו המבוססת, למשל, על מוצא או גזע. גם לא ניתן להכשיר כל התארגנות קהילתית רק משום שהיא נתפסת על-ידי המתארגנים ככזו. הכללים שיונהגו על-ידי המשיבה 2 חייבים להביא לכך שניתן יהיה לעקוב אחרי מהלכיו של אותו גוף חינוכי, וכן הם חייבים לוודא שההתארגנות הקהילתית אינה באה על חשבון הילדים באופן שמונע מהם כלים חיוניים הנחוצים לצורך השתלבות בקהילה בכללותה. בתוך כך שומה על המשיבה 2 להקפיד הן בעת בחינת הפטור והן בעת בחינת התקציב כי תישמר הדינמיות של ההצטרפות והיציאה מבית הספר. במקרה שלפנינו, בדיקת הקווים המנחים בקבלה למוסד מחייבת לבחון את הרלוונטיות של ידיעת השפה ואת מה שמכונה "הבעיה האמונית". לכאורה, מי שמתגבר על מכשול השפה, ומוכן לקבל על עצמו את מנהגי בית הספר וכלליו, אינו יכול להיפסל בשל השקפת העולם של הוריו.
28. במקרה זה הפיקוח שהופעל על-ידי המשיבות 1 ו-2 היה דל. המשיבה 1 נמנעת כמעט לחלוטין מלהתערב בנעשה במוסד, תוך שהיא סומכת את מדיניותה על סעיף 4(א) לפקודת החינוך [נוסח חדש], תשל"ח-1978, בו נקבע כי "רשת חינוך מקומית תהא אחראית... לקיום... של בתי ספר הקיימים בתחומה, למעט בתי ספר של עדה ובתי ספר פרטיים". מתוך דברים אלו מסיקה המשיבה 1 כי אחריותה "מצטמצמת לאחריות לשיבוץ ילדי העיר במוסדות חינוך, ואין בסמכותה להורות למוסדות פרטיים כך או אחרת". גם התערבותה של המשיבה 2 בנעשה במוסד מוגבלת. היא ציינה כי היא מורה להגיש לה חוות-דעת של יועץ בטיחות על הבטיחות במבנה וחוות-דעת של לשכת הבריאות על המצב התברואתי, וכן היא שולחת מפקח שמגיש חוות-דעת פדגוגית ומאשר את תכנית הלימודים, אולם ניכר כי ככלל אין המשיבות נוהגות לפקח על קבלת ההחלטות הנהוגה במוסד. המשיבים עצמם העידו כי "העירייה לא התערבה מעולם [בהחלטה] את מי לקבל בתלמוד תורה ואת מי לא, וכן היא מקבלת את השיקולים שלנו שהם שיקולים ענייניים, וזה גם לא מעניינה ולא בסמכותה". המשיבים אף הביעו את מורת רוחם מ"ההתערבות היותר מדי גדולה" של המפקח מטעם משרד החינוך, אשר בחן את הטענות העובדתיות במקרה זה בהוראת בית-המשפט. מדבריהם עולה, שפעולות פיקוח בסיסיות – כגון כניסה של המפקח לכיתות ושיחות שניהל עם מורים ותלמידים – זרות להם. מכאן עולה שהפיקוח הרגיל של משרד החינוך על מוסד זה הוא רופף ביותר. על רקע זה אין די בהצהרה הסתמית, שלפיה משרד החינוך מוודא שאין הפליה עדתית, כל עוד ההצהרה אינה מלאה במדדים ברורים הקובעים את דרכי הקבלה.
29. בהיעדר מדדים ברורים כאלה, נגררו הצדדים לאותה קטטה סביב קבלתם של העותרים. כך, לא ברור מהי הדרישה לידיעת השפה האידיש, וכיצד נבחנת ידיעת שפה זו על-ידי מנהלי בית הספר. בפועל התחוור כי יש ממש בטענת העותרים, שלפיה דרישת השפה לא הייתה המכשול העיקרי והיא רק באה לענות על "הבעיה האמונית כפי שהיא מובעת על ידי הנהלת תלמוד תורה דרך פיקודייך" (דוח המפקח, מסקנות). באותו אופן, בהיעדר בחינה של יסוד ההתארגנות הקהילתית וקביעת אמת מידה ברורה לקבלת תלמידים, לא ברור אם אכן בית ספר יכול לשלול קבלתם של תלמידים משום אמונת הוריהם "שהמלך המשיח חי וקיים". כך, נגרר בית-משפט לבחינה אם אכן ניתן להרחיק את התלמידים מבית הספר הואיל והוריהם נתפסים כ"חברים בכת משיחית רחוקה מאוד מיסודות אמונתם" של מנהלי בית הספר. לא נותר אלא לקבוע כי שאלת תפיסת ההורים איננה רלוונטית, אלא יכולתם של תלמידים לעמוד בדרישות הלימודיות ונכונותם לקבל על עצמם את הכללים האמוניים הנהוגים בבית הספר.
30. לעניין זה, אין המשיבה 2 יכולה לראות עצמה פטורה מהחובה לקבוע כללים לפיקוח על בתי ספר פרטיים בטענה שבכל מקרה עומד לרשות התלמידים הפתרון הראוי, והוא השתלבות בבית ספר ממלכתי מתאים. קיומן של מסגרות שוויוניות אינו יכול להכשיר הפליה במוסדות אחרים. קיומה של מסגרת כללית אינו יכול לחפות על קפריזות ושרירות, אם קיימים כאלה, במוסדות הנתמכים על-ידי המדינה. אלה כאלה כפופים לדרישות השוויון. לא ניתן גם לקבל את עמדת המשיבה 2, שלפיה בכל הנוגע לשמירת השוויון במוסדות הפטור "האפשרויות המצויות בידה הן מוגבלות". המשיבה 2 מבססת עמדתה על כך שהסנקציות העומדות לרשותה להפעלה במקרים מסוג זה הן "סנקציות חמורות כגון הפסקת תיקצוב המוסד או הוצאת צו סגירה". לטענתה, חומרת הסנקציות "מצדיקה הרחקה נוספת של הקווים האדומים, על מנת שהפעלת הסנקציות הקשות האמורות תיעשה רק במקרים שחומרתם הולמת את חומרת הסנקציה". יוצא כי על-אף הכרתה של המשיבה 2 בכך ש"גם על מוסדות פטור מוטלות מגבלות, וגם לגביהם יש 'קווים אדומים' אשר אסור להם לחצות", בפועל היא נמנעת מלהשתמש בכלים העומדים לרשותה על-מנת להתערב בנעשה במוסדות אלו. בהימנעותה מאכיפתו בפועל של איסור ההפליה, חוטאת המשיבה 2 למחויבותה הראשונית להגן על זכותו של כל תלמיד ליחס שוויוני והוגן. קשה להעלות על הדעת סנקציה שתהא חמורה מדי לנוכח המטרה להבטיח הגנה כזו לכל תלמיד ותלמידה בישראל. ודאי שלא ניתן לקבל את הטענה, שלפיה הפסקת תקצוב של המוסד בכספי המדינה היא סנקציה חמורה מדי, במקרה של מוסד שאינו עומד בחובה לנהוג בשוויון כלפי המבקשים להצטרף לשורותיו.
31. במצב דברים זה, הייתי נוטה להתערב בהחלטות בית הספר, אלמלא סיכלו הורי העותרים את היכולת לבחון את התאמתם של העותרים ללימוד באותו בית ספר על-ידי אי-התייצבות לבחינה. רק בשל כך נדחית העתירה במובן זה שלא יוצא צו המחייב את המשיבים לקלוט את העותרים במסגרת החינוכית. עם זאת, לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה, שומה על המשיבה 2 לדרוש מעמותת "דרך פיקודייך" להציג לה קריטריונים ברורים הנוגעים לתכנית הלימודים, לדרכי קבלת התלמידים ולדרכי בחינת התאמת התלמידים לתכנית הלימודים. עותק מקריטריונים אלה יועבר להורי העותרים, והם יוכלו לבחון אם הם מבקשים לרשום את העותרים לאותה מסגרת חינוכית. המשיבה 2 תציג דרישה ברוח זו לעמותה לא יאוחר מאשר ביום 1.8.2004.
אשר-על-כן, אני דוחה את העתירה, אך מורה למשיבה 2 להפעיל אמצעי פיקוח על המשיבה 3, אשר יבטיחו את הסדרי הקבלה למוסד החינוכי על-ידי הצגת קריטריונים ברורים והליך קבלה מוסדר.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רשות חינוך מקומית

  2. פיטורים ממשרד החינוך

  3. זכויות סייעת חינוך מיוחד

  4. פטור מארנונה למוסד חינוך

  5. הנחה בארנונה למוסד חינוך

  6. פציעה בשיעור חינוך גופני

  7. עורך דין נגד משרד החינוך

  8. סמכות סגירת מוסדות חינוך

  9. הקצאת מבנים למוסדות חינוך

  10. חינוך ילדים בהסכם גירושין

  11. זכויות מאבטחי מוסדות חינוך

  12. הסכם העסקה מיוחד לעובדי חינוך

  13. אגף להערכת תארים במשרד החינוך

  14. תנאי קבלה למוסד חינוך לא מוכר

  15. סמכות שיפוט בנושא חינוך ילדים

  16. פיטורי מזכירה עובדת משרד החינוך

  17. הכרה במוסד חינוכי לצורכי ארנונה

  18. פיטורים של מורה רשת חינוך עצמאית

  19. פיקוח משרד החינוך על לימודי ליבה

  20. תקצוב מוסדות חינוך מוכר שאינו רשמי

  21. שכר מורה בתקציב ייעודי לעובדי חינוך

  22. הפרת הבטחה מנהלית לעובד במשרד החינוך

  23. שיבוץ תלמידים במסגרות החינוך המיוחד

  24. תוספת חינוך מיוחד גמלאי משרד החינוך

  25. הגדרת "מוסד חינוך" לצורך פטור מארנונה

  26. פטור מארנונה למוסד חינוך ללא כוונת רווח

  27. בקשה לתקצוב מוסד חינוך - סמכות עניינית

  28. משכורות במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים

  29. עתירה לבג"ץ נגד החלטה לשבץ ילד בחינוך מיוחד

  30. ביטול פיטורים של עובד משרד החינוך ועדה פריטטית

  31. תנאים מצטברים לתחולת פטור מארנונה למוסדות חינוך

  32. טענת נוהל מפלה של משרד החינוך ביחס למגזר הדרוזי והערבי

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון