תפיסת מקרקעין בשעת חרום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תפיסת מקרקעין בשעת חרום: זהו ערעור על צו לתפיסת מקרקעין שמספרו צת-07-71 מיום 8.2.2007 אשר הוצא על פי סעיף 17 לחוק להסדרת תפיסת מקרקעין בשעת חרום, תש"י -1949 (להלן: "הצו" להלן: "החוק"). הצו עניינו בקטע מתוואי גדר הבטחון בעוטף ירושלים, המצוי בתחום השיפוט של העיר ירושלים, באזור השכונה ראס חמיס הסמוכה למחנה הפליטים שועפט (להלן: "מחנה הפליטים"). העוררים בפנינו, כולם תושבי ראס חמיס, מבקשים כי תוואי הגדר יבנה כך, שבתיהם יישארו בצידה המערבי של הגדר ולא בצד איו"ש. הצו מושא הערעור הוא הצו השלישי במספר, אשר הוצא לגבי האזור של ראס חמיס. תוואי גדר הבטחון באזור שועפט תוחם את מורדותיה המערביים של שלוחה מוארכת העוברת ממזרח למערב, וכוללת רצף אורבני אחד, אשר בחלקו המזרחי נמצא הכפר ענתא, אשר באזור יהודה ושומרון, וחלקו המערבי נמצא בתחום השיפוט של העיר ירושלים וכולל את מחנה הפליטים שועפט, שכונת ראס חמיס ושכונת השוהדא (בעבר: דחיית א סלאם) של הכפר ענתא. חלקה הצפוני של השלוחה נתחם על ידי ערוץ עמוק של נחל ערוגות. קטע זה לא ניתן לחצייה על ידי כלי רכב, אלא על ידי הולכי רגל בלבד. מצפון לערוץ במרחק קו אוירי של 90-150 מ' נמצאת שכונת פסגת זאב מזרח. בצידה הדרומי גובלת השלוחה בערוץ נחל אוג. ערוץ הנחל ניתן לחצייה ברכב וברגל. בסמוך לערוץ נמצאים כביש ארצי מספר 1 (בקטע ירושלים - מעלה אדומים - הבקעה) וכן שכונת הגבעה הצרפתית. בצידה המערבי של השלוחה נמצאת שכונת ראס חמיס, אשר חולשת וגובלת ברחוב משה דיין ודרך עוזי נרקיס בירושלים, המחברים את השכונות נווה יעקב ופסגת זאב בחיבור בלעדי לירושלים. בצידה המזרחי של השלוחה נמצאת שכונת השוהדא הנמצאת בחלקו המערבי של הכפר ענתא רובו של הכפר הזה מצוי בתחום יהודה ושומרון וחלקו בשטח B, שהוא שטח בשליטה בטחונית של מדינת ישראל ושליטה אזרחית של הרשות הפלשתינאית. אזור שועפט נחצה בכביש ראשי מכיוון מזרח למערב, כאשר מצפון ומדרום אין צירי תנועה מוסדרים המחברים את המרחב העירוני לאזור יהודה ושומרון או לירושלים. מאז דצמבר 2011 תנועת כלי הרכב מאזור שכונות שועפט לכיוון לב העיר ירושלים עוברת דרך מסוף המעבר החדש הממוקם בחלקו המערבי של הכביש הראשי המתחבר לרחוב משה דין (להלן: "מסוף שועפט"). התנועה לכיוון איו"ש וממנה נעשית באופן חופשי, ללא מחסום של קבע, דרך הכפר ענתא ומשם ליתר חלקי איו"ש. תנועת הולכי הרגל מתבססת על צירי התנועה המוסדרים זאת בייחוד בשל העובדה כי האזור מתוחם מצפון על ידי ערוץ של נחל ערוגות, אשר לא ניתן לחצייה אף ברגל ומדרום על ידי ערוץ של נחל אוג וכביש ירושלים - מעלה אדומים. תוואי הגדר באזור שועפט אושר עקרונית בשתי ערכאות, הן בהחלטה מיום 1.6.05 בוועדת הערעורים בתיק ו"ע 405/04, 72/04 73/04 תושבי הכפר שועפט ואח' נ' הרשות המוסמכת (להלן: "החלטת הוועדה בעניין שועפט"), במסגרתה נדון גם ערעור ועד תושבי ראס חמיס, והן בפסק דין מיום 25.11.08 בבג"ץ 6193/05, שהוגש על החלטת הוועדה הנ"ל וגם בו התייצב ועד תושבי ראס חמיס (להלן: "בג"ץ שועפט"). בהמשך להכרעות בוועדה ובבג"ץ הוקם מסוף שועפט, אשר אפשר כניסה של כ-5,000 איש במשך שעתיים בשעות העומס מתוך שועפט ללב העיר ירושלים. בנוסף למעבר המכוניות במחסום שועפט הוקמה כניסה ברגל משועפט ללב ירושלים. בתיק זה אנו דנים למעשה בקטע הגדר האחרון שאורכו כ-300 מטרים באזור ראס חמיס. בשלב זה ועד להחלטת הוועדה הוקמה בו גדר זמנית, על מנת שהתוואי לא יהיה פרוץ לחלוטין. הגדר הזמנית הוקמה על התוואי, אשר כונה "התוואי השלישי" או "התוואי האדום" בשל צבע סימונו על המפה שהוצגה בוועדה. הצווים השונים בראס חמיס בשנת 2004 פורסם צת-04- 32 צו תפיסה זה נמצא מזרחית לתוואי המופיע בצו התפיסה מושא הערעור הנדון (להלן: "הצו הראשון") אשר כונה על ידי הצדדים גם "התוואי הירוק", על פי הצבע שניתן לו על תצלומי המשיבים (ראו למשל מש/1 וכן התצלום שהוגש בישיבת ההוכחות). תוואי זה מתחיל באזור המחסום הזמני של ראס חמיס, שעל דרך משה דיין (להלן: "המחסום הזמני"), מטפס מזרחה לראש הגבעה וגולש דרומה לאזור מסוף שועפט. כפי שנראה בתצלום מש/1, הרי שעל התוואי היה בנוי עוד בשנת 2010 מבנה חד קומתי בשטח 100 מ"ר, שנמצא במרכז צו התפיסה ומאז ועד למועד דיון ההוכחות בשנת 2012 (שבו הוגש תצלום נוסף) נבנה מבנה נוסף במרכז התוואי. בנוסף קיימים מבנים הגובלים או חודרים לתחום התוואי. בעקבות הצו הראשון הוגש ערעור לוועדת הערעורים ו"ע 816/04. בערעור טענו העוררים, שהצו פוגע במרקם החיים היום יומי שלהם ושל משפחותיהם, חוסם גישה לבתי ספר, לבתי חולים, למקומות עבודה, גוזל קרקעות שלא לצורך וכן טענו לקיומו של תוואי חלופי שפגיעתו פחותה ומידתית יותר. בעקבות הפנייה לוועדה והשגות נוספות הוצא הצו השני. צו התפיסה הנוסף צת -64-06 ג' (להלן: "הצו השני"), אשר כונה על ידי הצדדים גם "התוואי הכחול", היה צו שכאשר הוצא, היה מקובל על העוררים ואף המשיבים מצאו אותו בר ביצוע. בהתאם לצו זה הגדר צריכה היתה להיות מוקמת מזרחית לבתי העוררים ואדמותיהם, כך שנכסיהם ובתיהם יישארו כולם בצד הישראלי של הגדר. מדובר בחלופה המזרחית ביותר מבין החלופות. התוואי שלה מתחיל במחסום הזמני, עובר מזרחה בטופוגרפיה קשה, בין מבנים קיימים, ממשיך דרומה, לאורך שיפוליה המזרחיים של הגבעה לכיוון מסוף שועפט. לאחר שהוצא צו זה, העוררים שלחו לוועדה הודעה כי אינם זקוקים להמשך הערעור ו"ע 816/04 על צו התפיסה הראשון וכך נמחק הערעור. כיום על מחצית מתוואי זה קיימים כארבעה מבנים רבי קומות ובתים נוספים החודרים לתוך התוואי. ראו הצילום מישיבת ההוכחות האחרונה. בהמשך, בתחילת חודש מרץ 2007 פרסמו המשיבים צו תפיסה נוסף צת- 71-07 הוא צו התפיסה מושא הערעור הנדון (להלן: "הצו השלישי"), הוא "התוואי האדום", ולפיו המשיבים יקימו את הגדר מערבית לתוואי הראשון וזהו התוואי המערבי ביותר מבין החלופות ומותיר את כל בתי העוררים בצד הפלסטיני של הגדר. התוואי מתחיל באזור המחסום הזמני, יורד דרומה לאורך הכביש הקיים (המקביל לדרך משה דיין) (להלן: "הכביש המערבי") וממשיך מזרחה עד למסוף שועפט. אין על תוואי זה מבנים. לטענת העוררים, תוואי זה שוב פוגע במרקם חייהם פגיעה קשה ביותר. יש לציין כי כל העוררים מעדיפים כי הגדר תבנה בתוואי השני, באשר הוא המזרחי ביותר ומשאיר את בתיהם ללא גדר בינם לבין ירושלים. אציין כי בתיהם של העוררים בוע 37340-05-11 ישארו ללא גדר כנ"ל גם אם תיבנה הגדר בתוואי הראשון ולכן הם הצטרפו להליך בשלב מאוחר יותר רק לאחר שנפסל התוואי השני והוצא התוואי השלישי. פסיקה קודמת לעניין ראס חמיס בהחלטת הוועדה בעניין שועפט נדונו צווים, אשר קבעו את מכלול תוואי גדר הבטחון באזור צפון מזרח ירושלים, כך ששכונת דחיאת א-סלם של ענתא, מחנה פליטים שועפט ושכונת ראס חמיס, אשר שלושתן נמצאות בתוך תחום השיפוט של ירושלים, יהיו בצד המזרחי של גדר הביטחון. התוואי אושר כעקרון, כאשר הוועדה דרשה, כי המסוף אשר יוקם בתוואי הגדר יוכל להעביר 5,000 איש בשעות העומס. לגבי ראס חמיס ספציפית נכתב בהחלטת הוועדה בעניין שועפט כך: "מהעדויות שנשמעו בפני הועדה עולה כי שכונת ראס חמיס שונה באופיה ובדרך ההתנהגות של התושבים המתגוררים בה מאשר מחנה הפליטים שועפט, ואם היה ניתן למצוא תוואי לגדר שעובר בין ראס חמיס לבין מחנה הפליטים שועפט, היה תוואי זה פוגע פחות. מר ד. תירזה ציין בפנינו כי היה שמח לבדוק חלופה שכזו. (עמ' 66 לפרוטוקול מיום 17.12.04)." ראו סעיף 18 להחלטת הוועדה בעניין שועפט. עוד כתבה הוועדה בחלק האופרטיבי להחלטתה כך: "רשמנו בפנינו כי למרות החלטתנו זו, אם ימצא פתרון הנדסי פרטני לשכונת ראס חמיס, אשר יאפשר הפרדה בינה לבין מחנה פליטים שועפט, ישונה התוואי באופן ששכונת ראס חמיס תהא מצידה המערבי של הגדר." יש לציין כי בהחלטת בג"ץ בניגוד להחלטת הוועדה בעניין שועפט לא צויינו תושבי שכונת ראס חמיס בכל דרך שהיא ונקבע כי הם ישארו ממזרח לגדר, אולם כן צויין במפורש כי תוואי הגדר יוסט מעט מערבה בהשוואה לתוואי שהוצג בבג"ץ בתחילת ההליכים. ראו סעיף 6 לפסק הדין של בג"ץ: "להשלמת התמונה, יצוין, כי לאחר בחינה נוספת של התוואי באזור זה, החליטו המשיבות להסיטו מעט מערבה בהשוואה לתוואי המקורי, ולקרבו לדרך משה דיין. שינוי זה נעשה במטרה להרחיק מעט את תוואי הגדר מבתי שכונות רכס שועפט, משיקולים ביטחוניים, וכן משיקולי מרקם החיים של העותרים. כדי ליישם החלטה זו, הוציאו המשיבות צווי תפיסה מתאימים, אשר נגדם מתקיימים כיום הליכים פרטניים שונים בפני ועדת הערעור. עם זאת, יודגש כי השינוי האמור בתוואי הגדר אין בו כדי להשפיע על טענת הצדדים בעתירה, אשר מתמקדת בהיבט העקרוני של הותרת שכונותיהם של העותרים בצדה ה"איושי" של הגדר. " טענות המשיבים לעניין החלפת התוואי המשיבים טוענים כי בשלבים הראשונים של בחינת החלופות גם שתי החלופות הקודמות (התוואי הראשון והתוואי השני), שנפסלו לבסוף, נראו מתאימות ואולם לאור הניסיון המצטבר בתחום הבטחוני בנושא גדר הבטחון, ולאור הבעיות הקשות שמעוררות שתיים מן החלופות הוחלט בסופו של יום כי החלופה מושא הערעור היא המיטבית הן בהקשר הבטחוני והן בהקשר של מרקם החיים. לטענת המשיבים החלופה הראשונה, כלומר התוואי עפ"י הצו הראשון, עבר בין בתי השכונה תוך הפרדה בין בתים שכנים. אולם המשיבים סברו אז, כי חלופה זו מאפשרת שליטה בטחונית על השטח החולש על שכונת ראס חמיס ובכך מסופקת הגנה מפני איומי ירי והשלכת מטענים לעבר שכונת פסגת זאב והכבישים המרכזיים העוברים בסמוך לשכונה. אולם הניסיון המבצעי המצטבר לימד את המשיבים, לדבריהם, כי מיקום תוואי גדר בטחון באזור בנוי ובצמוד לבתי התושבים משני צדדיו מהווה נקודת תורפה בטחונית. נקודת התורפה היא הקרבה לבתי התושבים המגבירה את החיכוך בין תושבי המקום לבין כוחות הבטחון, ובנוסף בעת פעילות מבצעית עלולה להביא לפגיעה בחפים מפשע. עוד טוענים המשיבים, כי קירבה כזו מונעת יכולת תצפית טובה על התוואי באזור הסמוך לבתי המגורים הבנויים משני הצדדים, וכן כי הקירבה הזו גורמת לבעיות שליטה וחוסר יכולת אבחנה בין גורמים עוינים לבין תושבים תמימים. לטענת המשיבים, התוואי לפי החלופה הראשונה הביא לניתוק של בני משפחה, פגיעה בחצרות ובדרכי גישה לבתים, אשר נמצאים ממזרח לתוואי ואף פגיעה בעצי זית ומחייב העברה ממקומו של קבר המצוי בסמוך לתוואי. מכאן טוענים המשיבים כי בנוסף לשיקול הבטחוני, התוואי הראשון היה פוגע בצורה בלתי מידתית במרקם החיים. לפיכך נבחנה החלופה השנייה, אשר בעקבותיה הוצא הצו השני. מטרת צו זה הייתה לענות על השגות של העוררים ועל פיו אמור היה התוואי לעבור מזרחית לתוואי הצו הראשון כך שבתיהם של העוררים יוותרו בצד המערבי של הגדר. המשיבים אכן סברו כי בכך יצמצמו בעיות הנדסיות ובעיות מרקם חיים. אולם המשיבים מצאו שגם תוואי זה אם יבנה יהיה צמוד לבתי התושבים, ולכן בעקבות אותו ניסיון מצטבר הגיעו המשיבים למסקנה, כי רצוי שלא להעביר את התוואי סמוך לבתי מגורים, כאשר ישנה חלופה אחרת. אשר למרקם החיים עדיין יוותרו משפחות שינותקו ויגורו משני צידי הגדר, והתנועה של תושבי ראס חמיס ושועפט שיהיו בצד המערבי אל בני המשפחות במחנה הפליטים תחייב מעבר דרך המחסום, ולכן שללו המשיבים גם את החלופה השנייה וקבעו את צו התפיסה מושא הערעור שהוא למעשה החלופה השלישית. על פי הצו הזה הגדר תוקם ממערב לתוואים נשוא צווי התפיסה הקודמים ובכך תותיר את כל שכונת ראס חמיס בצידה המזרחי של גדר הבטחון. נימוקי המשיבים לבחירת החלופה השלישית הם: בראש ובראשונה, שהתוואי אינו צמוד משני צדדיו לבתי אוכלוסיה ובכך נמנע איום קבוע על הכוחות שבשטח משני צידי המכשול; ובכך מצומצם למינימום החיכוך היומיומי בין הכוחות לבין האוכלוסיה המקומית בשטח; מתאפשרת יכולת תצפית ושליטה באש ובעין על התוואי וקבלת התרעות במרחב הגדר; ומצטמצמת למינימום חשיפת בלתי מעורבים בפעילות עוינת לפגיעה מצד כוחות הבטחון, תוך מתן מענה טוב יותר לכוחות המפטרלים על התוואי. בנוסף לכל האמור קובעים המשיבים כי יש קושי הנדסי רב בהקמת גדר הבטחון בתוואי העובר בינות לבתים כאשר יש סיכון לפגיעה בבתים הסמוכים לתוואי, כפי שכבר אירע במקומות אחרים בהם ניזוקו יסודות הבתים הסמוכים לתוואי. אשר לנימוקים שאינם בטחוניים אלא היבטי מרקם החיים, הרי שהחלופה השלישית אומנם מותירה משפחות שינותקו ויגורו משני צידי הגדר, והתנועה של תושבי ראס חמיס ושועפט שיוותרו בצד המזרחי של הגדר לבני משפחותיהם שבצד המערבי תחייב מעבר דרך מחסום, אך המשיבים מציינים כי יש לזכור כי בסוגיית מרקם החיים בג"ץ הכריע בסוגייה זו ומצא כי המענה שנתנה המדינה הוא מענה הולם לסוגיית מרקם החיים. הפתרון לשמירת מרקם החיים של תושבי ישראל המתגוררים באזור שועפט תעשה על ידי יצירת תנאים הולמים למעבר מהיר לישראל דרך מסוף המעבר שהוקם באזור, ובאמצעות המשך אספקה של שירותים ממשלתיים ועירוניים באזור לאחר הקמת הגדר, לרבות באמצעות הקמת מתחם שירותים במסוף המעבר בו יוכלו התושבים לקבל שירותים ממשלתיים ועירוניים שונים. המשיבים טענו עוד, כי במהלך הזמן שחלף מהגשת הערעור ותגובות המשיבים ועד לדיון, נפתח ביום 12.12.2011 מסוף המעבר החדש בשועפט באופן שממלא אחר הוראות הוועדה ובג"ץ, כך שמסוף שועפט מאפשר מעבר ל-5,000 איש בשעה במהלך שעות העומס, כפי שניתן ללמוד מסקר תנועות שנערך במעבר וצורף לתצהיר המשיבים. עוד ציינו המשיבים בעניין זה כי ביום 24.1.2012 התקיימו סיור ופגישה בהשתתפות נציגי מערכת הבטחון, ראשי מחנה הפליטים שועפט ואנשי האגודה לזכויות האזרח מהם עלה כי תושבי המחנה מרוצים מאוד מהשיפור שחל בהסדרי המעבר והתנועה עם פתיחת מסוף המעבר החדש. בנסיבות אלה טוענים המשיבים כי התוואי השלישי נעשה מידתי אף יותר. המשיבים טוענים כי גורמי הבטחון במקרה זה צריכים היו לבחור בין תוואי אשר עובר בשיא הגובה מבחינה טופוגרפית, אך מתפתל בינות לבתי אוכלוסיה עוינת, או לבחור בתוואי נחות יותר מבחינה טופוגרפית אך בעל יתרונות מבצעיים רבים אחרים. לטענת המשיבים במקרה כזה יש ליתן משקל מיוחד לעמדתם המקצועית של גורמי הבטחון כפי שנקבע גם בבג"ץ שועפט. טענות העוררים בו"ע 37340-05-11 נאסר שיחה ואח' לטענת העוררים האזור בו הם מתגוררים אינו מחנה הפליטים שועפט אלא אדמות שועפט. עוד הם טוענים כי הם משלמים מיסי ארנונה ומים לעיריית ירושלים, וזאת בשונה משאר תושבי מחנה הפליטים שאינם משלמים לעירייה דבר. העוררים טוענים כי הם אינם תושבי מחנה הפליטים, אלא הם מתגוררים בשכונת ראס חמיס, השייכת לשכונת שועפט במזרח ירושלים בצד המערבי של המחנה. לטענתם הם מתגוררים במקום עשרות רבות של שנים ומרכז החיים שלהם הוא שכונת שועפט במזרח ירושלים, כאשר ילדיהם לומדים בבתי ספר בשועפט, מקבלים טיפולים רפואיים במרפאות ובמרכזים הרפואיים בשועפט ומעולם לא היו שייכים למחנה הפליטים. העוררים גם מתפרנסים מעבודות בישראל ואין להם זיקה לצד איו"ש. ניתוק או הפרדה משכונת שועפט יפגע קשה במרקם חייהם ויגרום להם נזק כבד. לטענת העוררים בשנת 2004 ניתן צו תפיסה אשר לפיו תוכנן שתוואי הגדר יעבור בצד המזרחי של בתי העוררים, כאשר הוא מותיר את בתיהם בצד ירושלים. לטענתם נציגי משרד הבטחון אף החלו לסמן את האתר והתחילו לתכנן את סלילת הגדר. בשנת 2005 ניתן צו תפיסה חדש ולפיו תוואי הגדר זז יותר לכיוון מזרח והתרחק עוד מבתי העוררים מאות מטרים, כאשר לא היה ספק שבתי העוררים ישארו בצד המערבי של הגדר. לטענת העוררים הם סמכו על החלטות המשיבים והשקיעו בבתיהם בהסתמך על כך שהתוואי יותיר אותם בצד ירושלים. אולם, הצו השלישי משנת 2006 העביר את תוואי הגדר לצד המערבי של בתי העוררים והותיר אותם בצד איו"ש של הגדר, וזאת לטענתם בניגוד לכל ההבטחות והתוכניות שהיו קודם. לטענת העוררים, אין ספק שמרכז חייהם הוא שכונות שועפט ובית חנינה הנמצאות ממערב לגדר ואין להם שום זיקה למחנה הפליטים וכך גם עלה מן החקירות הנגדיות של העדים מטעמם. בתיק זה העידו נאסר שיכה, איאד יגמור, מוחמד סלהב, ויעקב תמימי. עוד טענו העוררים בתיק זה כי אחד העדים איאד יגמור הצביע על כך, שבית הוריו יוותר מהצד השני של הגדר כך שינותק מהוריו. עדים אחרים ציינו כי בעבר ולפני בניית הגדר הזמנית בצד המערבי שלהם, היתה להם נגישות לכביש הראשי וחלק מהם החנה את הרכב שלו בצד הכביש ועלה לביתו ברגל, דבר שלא ניתן לעשותו אם הגדר תיבנה כמתוכנן. עוד ציינו כי הבניינים הגבוהים בקרבת בתי העוררים, המקשים לטענת המשיבים על הקמת התוואי הראשון והשני כיום, נבנו רק בשנתיים האחרונות ללא שום אשמה מצד העוררים, כאשר עברייני בנייה ניצלו את המצב שבו נבנתה הגדר הזמנית, ובנו בתים באזור ללא היתר - ללא שום הפרעה. העירייה אינה אוכפת את החוק ונותנת לאותם עבריינים יד חופשית לבנות, כך שהחלטת המשיבים לשנות את התוואי ולהתרחק עוד יותר למערב - הינה פרס למפרי החוק. עוד מציינים העוררים כי בתיהם נמצאים על פסגה גבוהה יחסית המשקיפה על הכבישים הראשיים המחברים את השכונות הצפון ירושלמיות לעיר ירושלים ולכן מטעמי בטחון דווקא היה מן הראוי לבנות את הגדר בצד המזרחי. טענות העוררים בתיק ו"ע 2348/07 גם העוררים בתיק זה טענו כי תוואי הגדר השלישית מפריד אותם מהעיר ירושלים ומנתק אותם ממרכז חייהם, מהשירותים המונציפליים, מגביל את חופש התנועה שלהם, ובמיוחד פוגע בפרנסתם, במקום עבודתם ובגישה החופשית של הילדים לבתי הספר. מדובר בתושבי ישראל, שמרכז חייהם בירושלים. לטענת העוררים, שכונת ראס חמיס שונה באופיה ובדרך התנהגות התושבים המתגוררים בה ממחנה הפליטים שועפט, ודבר זה כבר נקבע על ידי הוועדה בהחלטתה בעניין שועפט. לפיכך, לטענת העוררים, אין מחלוקת כי תושבי ראס חמיס אינם מהווים כל איום בטחוני. העוררים בתיק זה מפנים גם הם ליתרון הבטחוני שיש בתוואי השני בשל היותו שולט על השטח. לטענתם התוואי המוצע והעומד לדיון כיום הופך את השכונה של ראס חמיס למתקן כליאה, אשר מוציא אותם מכלל ירושלים. העוררים מסכימים, כי קיים מעבר וטרמינל יפה, אך לטענתם ברגע שאפילו נתיב אחד סגור, הרי שנוצר עומס שאיננו סביר. לטענתם בשעת עומס יכול לקחת אפילו שעתיים לעבור את המעבר. כך שלמרות שהטרמינל יפה ונראה שיש בו המון מעברים הוא אינו מסייע לפתור את הבעיה. לעניין זה הפנה ב"כ העוררים לבג"ץ חורב 5019/96 ששם מדגיש בית המשפט את הפגיעה החוקתית הקשה שיש בפגיעה בחופש התנועה והזכות להגיע לעבודה במשך זמן סביר, ולכן טוען ב"כ העוררים כי התוואי הנוכחי הינו תוואי בלתי מידתי. אשר לטענת המשיבים, כי כיום בתוואי השני בנויים מבנים, הרי שלטענתם, לא כל התוואי השני בנוי, ולכן ישנו חלק שבו כן ניתן לבנות. באשר לטענה שיש קבר באותו תוואי הרי שלטענתם, אין כל הוכחה לכך וגם אם נטען כך, הרי שיש שיטות הנדסיות או תיכנוניות להתגבר על טענה שכזו. עוד הם טוענים כי העובדה שקיימת בנייה צפופה לא מנעה הקמת גדר בטחונית באזורים אחרים כמו קלנדיה, ארם ובשכונת א-שייח, ששם כן נבנתה גדר בתוך בנייה צפופה ואם יעשו זאת בשכונת ראס חמיס, היא תישאר מחוברת לירושלים ותיפגע פחות מהגדר. עדויות העוררים העוררים בו"ע 2348/07 הגישו שלושה תצהירי עדות ראשית. המצהיר סנדוקה מאמון כתב בתצהירו כי הוא יליד 1975, נשוי, אב לילדים ועובד בתור מנהל אזור ירושלים ברשת אופטיקה הלפרין, בנוסף להיותו אופטומטריסט במקצועו. מקום עבודתו בשכונת רוממה בירושלים. סנדוקה התגורר בראס חמיס ועל פי תצהירו בעבר לפני שהוצב מחסום באזור נסיעה מביתו למקום עבודתו בשכונת רוממה ארכה כ-10-15 דקות נסיעה בלבד כאשר הוא היה יוצא מראס חמיס לכיוון הכביש הראשי הישן המוביל למרכז העיר ללא שום הגבלה ומגיע למחוז חפצו במהירות. היום ולאחר בניית הגדר הדרך תהיה ארוכה יותר כאשר עליו לעבור דרך מסוף שועפט. ילדיו לומדים בשכונת בית חנינא (המצויה בצד הירושלמי של הגדר) וגם ההגעה לבית חנינא מחייבת מעבר במסוף. אשתו עובדת כמורה בבית הספר באבו טור שגם היא נמצאת בחלק המערבי של הגדר. עוד הוא מעיד כי ידוע לו ששווי הנכסים במקום המגורים ירד פלאים בעקבות בניית גדר ההפרדה וכי נגרמת לו פגיעה חמורה בזכותו לחופש תנועה ואף לחופש העיסוק משום שמתוקף תפקידו הוא אחראי על 23 סניפים של הרשת באזור ירושלים ולכן הצורך בשימוש במסוף מונע ממנו להגיע למקום העבודה בהקדם. בנוסף הוא מציין כי הוא חבר בקופת חולים מאוחדת אשר הסניף שלה נמצא בשכונת בית חנינא ואילו בשכונת ראס חמיס אין קופת חולים הפועלת במקום. כך גם כאשר הוא מעוניין להשתתף בתפילה קבוצתית בתוך ירושלים עליו לעבור בתוך המעבר. עוד הוא מציין כי כמעט כל קרובי משפחתו מתגוררים בירושלים העתיקה, בשועפט ובבית חנינא, ולפיכך בשל המסוף יכולתו לבקר את משפחתו ירד ביותר וגם כמות הביקורים של בני המשפחה שמגיעה אליו ירדה פלאים. גם בית הקברות נמצא בתוך ירושלים בעיר העתיקה. עוד הוא מציין כי אין בראס חמיס אמבולנסים וניידות לכיבוי אש, ולכן כל אימת שיש להזעיקם קיים עיכוב בשל הצורך לעבור במסוף המעבר. העורר ציין כי מאז שנולד הא מחזיק בתעודת זהות ישראלית והוא משלם את כל המיסים ההיטלים והאגרות הנדרשות על ידי עיריית ירושלים. עורר נוסף חזאם עיסא סנדוקה בתיק ו"ע 2348/07 העיד כי הוא יליד 1966, נשוי ואב לילדים ועובד כרוקח בקופת חולים כללית בשכונת פסגת זאב מזרח. הוא גר בשכונת ראס חמיס. על פי עדותו, לפני בנית המסוף נסיעה מביתו למקום עבודתו בפסגת זאב היה לוקח לו כעשר דקות נסיעה בלבד והיום הנסיעה לוקחת זמן רב הרבה יותר. גם הוא העיד כי לילדיו לוקח זמן רב יותר להגיע לבית הספר, כי שווי הנכסים במקום מגוריו ירד פלאים, וכי ילדיו לומדים בשכונות שבתוך ירושלים ולכן גם לגביהם המעבר במסוף מהווה טרחה רבה. גם הוא העיד כי המעבר מקשה על השתתפות בתפילה קבוצתית, על ביקורי קרובים, ביקור בבית הקברות, מחסור באמבולנסים וניידות כיבוי אש. גם עורר זה מחזיק תעודת זהות ישראלית מאז לידתו ומשלם את כל המיסים ההיטלים והאגרות הנדרשת על ידי עיריית ירושלים. העד האחרון בו"ע 2348/07, עלי סנדוקה, הצהיר כי הוא יליד 1938 נשוי ואב לחמישה ילדים בוגרים. הוא פנסיונר המקבל קיצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי ועבד במשך 42 שנים בחברה שמחזיקה סוכנויות רכב ומוסך במזרח העיר ירושלים. הוא מתגורר בשכונת ראס חמיס. על פי עדותו הוא סובל ממצב בריאות קשה ולכן נדרש לו מעקב מתמיד וביקורים דחופים בבתי החולים ובקופת חולים. הוא חבר בקופת חולים כללית. החל משנת 2000 הוא נמצא בטיפול רפואי מתמיד בגין מחלות הלב ממנו הוא סובל וכן הוא סובל מלחץ דם גבוה וסכרת ופריצת דיסק. בגין כל הבעיות הרפואיות הוא עובר טיפולים רפואיים ונמצא במעקב רפואי שוטף. הוא מציין כי אין סניף של קופת חולים בראס חמיס וסניף קופת חולים כללית מתחיל בבית חנינא וכדי להגיע אליו עליו לעבור במסוף. גם עד זה מציין כי קודם לכן היה מגיע מקופת חולים לעשר דקות בלבד וכן ששווי הנכסים ירד פלאים, וכי על מנת להשתתף בתפילה קבוצתית בתוך ירושלים עליו לעבור במעבר וכן הוא מציין את שאר הטענות שטענו העדים האחרים. העוררים בתיק ו"ע 3734-05-11 הגישו ארבעה תצהירי עדות ראשית על ידי ארבעה עוררים המיצגים את כל המשפחות הגרות בשכונה. יעקב תמימי הצהיר, כי הוא מתגורר עם בני משפחתו בשכונת ראס חמיס מאז לידתו. הוא הגיש את תצהירו בשמו ובשם כל העוררים ממשפחת שיכה. העורר הצהיר כי הוא ובני משפחתו מקבלים טיפולים רפואיים בשועפט, ילדיו לומדים בשועפט והוא מתפרנס מעבודה במקומות בצד המערבי של הגדר. הוא הצהיר כי ביתו ממוקם על פסגה בראס חמיס המשקיפה על כביש מס' 1 אשר חשוף לכל רוחבו לתצפית מאזור ביתו ולכן קל מאוד לפגוע בנוסעים ועוברי אורח על כביש מס' 1 מהמקום של ביתו. על פי תצהירו יפגע קשות חופש התנועה שלו בעקבות הקמת הגדר משום שעל מנת להגיע למקום עבודתו לבתי הספר של הילדים לקופת החולים ולכל שירות אחר בירושלים הוא יאלץ לעבור דרך המחסום. עוד הוא טוען כי הובטח לו יותר מפעם אחת כי תוואי הגדר יעבור ממזרח לשכונה כך שהשכונה תוותר בצד הישראלי. הוא אף ראה חיילים אשר אמרו במפורש כי תוואי הגדר יעבור מזרחית למקום המגורים שלהם ואף הם עשו מדידות וסימנו נקודות כהכנה לתוואי זה. עוד הוא מצהיר כי קיים שטח קרקע ריק ורחב בין ראס חמיס לבין שאר הבתים במחנה הפליטים שועפט שעליו אפשר להעביר את הגדר מבלי לפגוע באדם או בקניין. עוד טען העורר כי צווי התפיסה השונים גרמו לו ולכל העוררים האחרים בלבול רב ונזק נפשי כבד כי לא ידעו מה יעלה בגורלם והובטחו להם הבטחות שהתבררו כהבטחות שווא. עורר נוסף שהעיד הוא מר נאסר שיכה אשר תצהירו דומה מאוד לתצהירו של מר תמימי וכך גם תצהירו של מר איאד יגמור ותצהירו של מר מחמד סלהב. המסוף דיון בתוואי ראס חמיס חייב לקחת בחשבון את מסוף שועפט, מסוף המעבר מאזור מחנה הפליטים לתוך ירושלים, שהמשיבים חוייבו להקים בהחלטת הוועדה בעניין שועפט ובהחלטת הבג"ץ, כתנאי לאישור תוואי הגדר כתוואי מידתי. על פי החלטת הוועדה ובג"ץ המדינה חוייבה לבנות מסוף מעבר באופן שיאפשר מעבר של 5,000 איש בשעה במהלך שעות העומס (6:00-8:00). המסוף הוקם ובנייתו הסתיימה ב- 11.12.11, שאז נפתח לשימוש התושבים. לתצהיר המשלים של אל"מ הינדי, ראש מנהלת קשת צבעים בפיקוד מרכז, צורף סקר תנועות שנערך במעבר על ידי חברת "ינון- תכנון יעוץ ומחקר בע"מ" בחודש פברואר 2012 במשך שלושה ימים - 16 עד 18 בפברואר בימים ב', ג' ד'. הסקר מדד תנועות כלי רכב, מס' נוסעים ברכב, בדיקת רכב צף (רכב הנע מכיוון מעגל התנועה עד למעבר המחסום), ספירת תלמידים בתחנת האוטובוסים ומשך זמן המעבר במחסום שועפט. מן הסקר עולה כי האוכלוסיה המשתמשת במעבר מגיעה באמצעות כלי רכב פרטיים, אוטובוסים, מיניבוסים, וברגל. הסדרי הביקורת במעבר מתחלקים בין המגיעים בתחבורה ציבורית ולבין רכבים פרטיים. הולכי הרגל נבדקים בטרמינל הולכי הרגל. על פי סיכום הספירה: שעה כלי רכב נוסעים בכלי רכב סה"כ תלמידים הולכי רגל עוברים בשרוול סה"כ עוברים 6:00-7:00 643 2028 44 514 2586 7:00-8:00 590 1856 1872 482 4210 8:00-9:00 362 1010 296 77 1383 מספר עוברים ב- 3 שעות 8179 דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית צו התפיסה מושא הערעור הוצא מכוח החוק ועל פי סעיף 3ב' לחוק. המטרות, שעל צו התפיסה למלא הן, בין היתר, "הגנת המדינה" ו"בטחון הציבור". על פי סעיף 18א' לחוק "וועדת הערעור לא תאשר צו תפיסה, אלא אם כן היא משוכנעת שהצו דרוש לכל תכלית מן התכליות הנזכרות בסעיף 3ב'". בהתאם למסגרת הנורמטיבית הזו יש לבחון האם תוואי הגדר מבוסס מבחינה צבאית ומגשים את המטרה של "הגנת המדינה" או "בטחון הציבור", כאמור בסעיף 3 ב' לחוק. ראו לעניין זה את פסק הדין בבג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ. ממשלת ישראל פ"ד נ"ח (5) 807 (להלן: "עניין בית סוריק"). בנוסף יש לבחון האם התוואי מושא הערעור הוא מידתי, וזאת תוך בחינת היחס בין המטרה אותה מבקשים להגשים באמצעות הקמת הגדר, לבין האמצעים הננקטים לשם הגשמתה (ראו לעניין זה, עניין בית סוריק (פיסקה 44) ובג"ץ 7957/04 מארעבה נ. ראש ממשלת ישראל, (פורסם במאגרים המשפטיים, 15.9.05, להלן: "עניין אלפי מנשה"). בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים, אותם יש לבחון על מנת לקבוע האם התוואי הוא מידתי: האם התוואי מבוסס מבחינה צבאית, היינו האם יש קשר רציונאלי בין מיקום התוואי לבין השגת המטרה המונחת ביסוד הקמת גדר הביטחון. האם מבין תוואים שונים של הגדר שיש בהם כדי להגשים את מטרתה נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה. האם התועלת הביטחונית שצומחת מן הגדר בתוואי שנקבע היא ראויה אף ביחס לפגיעה שנגרמת לתושבים המקומיים. כידוע עמדת בית המשפט העליון ועמדת ועדה זו היא כי גדר הבטחון הוקמה לשם מטרה בטחונית לגיטימית על מנת להגן על תושבי ישראל מפני חדירת מחבלים ופעולות טרור. תוואי גדר הבטחון אמור להיות זה המאזן בין התוואי המיטבי מבחינה בטחונית לבין פגיעה מינימלית אפשרית במרקם החיים של המתגוררים באזור הגדר ואשר הגדר משפיעה על אורח חייהם. אין מחלוקת כי פגיעה קיימת תמיד, השאלה אשר על הוועדה לשקול היא האם מדובר בפגיעה מינימלית ככל האפשר לעומת התוואי המיטבי מבחינת הבטחון. השיקולים הביטחוניים לגבי התוואי על פי תצהירו של אל"מ עופר הינדי, מטרת גדר הביטחון בקטע הנדון למנוע כניסת גורמים עוינים מאזור יהודה ושומרון לעיר ירושלים, שכן בין שכונת ראס חמיס החולשת על רחוב משה דיין ודרך עוזי נרקיס בירושלים, לבין מחנה הפליטים ושכונת השוהידה של הכפר ענתא, המצויה באזור יהודה ושומרון, קיים רצף אורבני בנוי וצפוף (סעיף 6 לתצהיר המשלים). עוד העיד אל"מ הינדי, כי על פי המידע הקיים במערכת הבטחון קיימות במחנה הפליטים תשתיות טרור המחוברות לתשתיות הטרור באזור יהודה ושומרון ואלה מהוות פלטפורמה להחדרת מפגעים לתוך ישראל. מלבד זאת, באזור שועפט מתרחשות כל העת הפרות סדר ואירועי פח"ע עממי בתדירות יוצאת דופן וחריגה בהשוואה לכל מקום אחר בישראל. אירועים כאלה דורשים לא פעם שימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כאשר בשנת 2012 ארעו מספר אירועים כאלה, כאשר במהלך אחד מהם נדקר שוטר מג"ב בצווארו, וסוכל ניסיון דקירה נוסף על ידי מאבטחי המעבר, כמו כן התקיימו הפרות סדר המוניות שפוזרו באמצעים אלימים לפיזור הפגנות על ידי כוחות מג"ב (סעיפים 7-8 לתצהיר). עוד ציין אל"מ הינדי בתצהירו הראשון, כי בתחומי הרצף האורבני של אזור שועפט מתגוררים למעלה מ-20 אלף תושבי ישראל ובנוסף כ-10 אלף שוהים בלתי חוקיים משטחי יהודה ושומרון. על פי המידע המצוי בידי גורמי הבטחון מספרם של תושבי יהודה ושומרון השוהים באופן בלתי חוקי באזור שועפט גדל בשנים האחרונות (ראו הרחבה לעניין זה בסעיפים 12-14 לתגובת המשיבים לערעור בתיק ו"ע 2348/07). בקצרה יוזכר כי בשנים 2002-2006 יצאו ממחנה הפליטים שועפט ומענתא הסמוכה אליו 14 פיגועים וניסיונות פיגוע, או שהמחבלים עברו דרכם אל עבר יעדיהם. כך למשל בפיגוע ההתאבדות בקפה הילל בירושלים בספטמבר 2004, בו נהרגו 14 אנשים ונפצעו 85, הוכנס המפגע דרך ענתא והולבש בחגורת נפץ במחנה הפליטים שועפט ומשם הובא המחבל אל בית הקפה. עוד מחקירת פיגוע התאבדות ברחוב נווה שאנן בתל אביב באפריל 2006, בו נהרגו 11 אנשים ונפצעו 65, התברר כי תושב מחנה הפליטים שועפט הסיע את המחבל המתאבד ואת מובילו לזירת הפיגוע. השניים נאספו ברמאלה, הובלו דרך ענתא עד למחסום מחנה הפליטים שועפט, שם הורדו מהרכב ועקפו את המחסום ברגל, נאספו שוב בתוך שטח ירושלים והמשיכו לתל אביב. עוד צויין כי בחודש ינואר 2008 נהרג שוטר מג"ב רמי זועבי ז"ל בפיגוע שביצעו מחבלים כנגד שוטרי מג"ב ששמרו בשער המעבר הרגלי ממחנה הפליטים לירושלים - שער משה דיין (ראו סעיפים 23-27 לתגובת המשיבים לערעור). לעניין זה יש לציין כי בהקשר למבחן זה, שהוא למעשה מבחן הקשר הרציונלי שבין תוואי הגדר לבין תכליתה הבטחונית של הגדר הרי שנקבע כבר בבג"ץ שועפט כי: "הגדר מגשימה את התכלית הבטחונית המונחת ביסוד הקמתה, שהינה יצירת חיץ אשר ימנע את כניסתם של מפגעים משטחי יהודה ושומרון, דרך מחנה הפליטים שועפט, לשטח מדינת ישראל, ויגן על תושבי ישראל מפעולות טרור. תוואי הגדר נשוא העתירה אכן מותאם לתכלית של מניעת כניסתם של מפגעים מיהודה ושומרון אל ירושלים וסביבתה".(סעיף 21 לפסק הדין). מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה המבחן השני, הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. העוררים טוענים כי קיים תוואי חלופי פוגעני פחות המגשים את התכלית הבטחונית של הגדר באזור ראס חמיס. כאמור עמדת המשיבים היא שהתוואים המועדפים על ידי העוררים, למרות שהיו מקובלים בשנים קודמות על ידי המשיבים אינם מתאימים עוד מן הבחינה הבטחונית ואינם אפשריים במידה מרובה מן הבחינה המעשית היות וחלקם עובר כיום בתוך שטח שבתוכו עם חלוף השנים נבנו בניינים, חלקם רבי קומות. לעניין זה יש להפנות הן לתצלומים שהגישו המשיבים המראים בצורה ברורה מבנים, שחלקם על התוואים עצמם וחלקם גובלים בתוואי, ההופכים לבלתי אפשרית את הקמת הגדר על תוואים אלה. לעניין זה העיד אל"מ הינדי כי "לאור הניסיון המצטבר בנושא תוואי גדר בצמוד לבתי תושבים הגיעה מערכת הבטחון למסקנה כי רצוי מאוד שלא להעביר את תוואי הגדר בסמוך לבתי מגורים משני צידי הגדר כאשר ישנן חלופות אחרות. הניסיון שנצבר עד כה במערכת הבטחון מלמד כי תוואי של גדר הבטחון, המצוי בשטח בנוי לא ניתן לשמירה והגנה יעילים. כוחות הסיור המגינים בפני כניסת מסתננים דרך הגדר נמצאים בסכנה, ואין אפשרות להעביר אליהם כוחות סיוע והצלה; כל זאת משום שהנגישות אל התוואי ואל השטחים הסמוכים לו (שטחים אשר בהם יאלצו כוחות הבטחון להתפרס במעגל הרחב בשעת אירוע) הינה מוגבלת ומסוכנת. כמו כן בשטח בעל מאפיינים שכאלה הסיכון לפגיעה בחפים מפשע, בעת התרחשותו של אירוע חבלני גדל בהשוואה לאירוע בתוואי אשר אינו עובר בינות לבתים. יתרה מכך, כפי שציינו לעיל, תוואי הממוקם בסמוך לבתים פוגע ביכולת השליטה והאבחנה בין גורמים עוינים ובין התושבים הגרים משני צידי המכשול. (ראו סעיף 46 לתגובת המשיבים). ראו גם עדותו בעמ' 44 שורות 22-26 שבו אל"מ הינדי מתאר כיצד נלקחה החלטה ביחד עם כל הגורמים הבטחוניים באזור (משטרה ושב"כ): "ישבנו אנשי משטרת ישראל, שב"כ, כל הגורמים הבטחוניים באזור, ואמרנו- כמה באמת הגבעה הזאת היא חשובה? האם זה בל יעבור על חשבון פגיעה פה באנשים, על חשבון פגיעה פה בחצרות...." ושוב הוא חוזר על כך בעמ' 66 שורות 10-23. עוד הוא מסביר בעדותו: "קונספט גדר הבטחון כקונספט הוא, מה שיותר שטח פתוח משני עבריו. התכלית הבטחונית של הגדר ככל שהוא יהיה יותר פתוח משני עבריו עם מינימום חיכוך..." (עמ' 69 שורות 17-19). יש לציין כי אל"מ הינדי הסכים כי קיימות שכונות באזור ירושלים שבהם נבנתה גדר בצמוד לבתים ובתוך חצרות, אך הדבר נעשה בלית ברירה וכתפיסה בטחונית לא מיטבית (ראו עמ' 70-71). לעניין זה קבע פסק הדין של בג"ץ כי כאשר באים להכריע בשאלת התוואי הראוי יש לתת משקל מיוחד למומחיותם הצבאית של גורמי הבטחון המופקדים על מלאכת קביעת תוואי הגדר. לעניין זה קבע פסק הדין של בג"ץ כי כאשר קיימת מחלוקת בטחונית בין גורמי הבטחון לבין מומחים אחרים, יש להעניק משקל לעמדתם המקצועית של גורמי הבטחון בשל היותם אחראים לנושא זה, ובלבד ששיקוליהם ענייניים ומביאים בחשבון את העקרונות הרלוונטיים של פגיעה מידתית באוכלוסיה (ראו סעיף 22 לבג"ץ שועפט, וכן בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואחרים נ' ממשלת ישראל פ"ד נח(5) 807 (2004) בפסקה 46, בג"ץ 258/79 עמירה נ' שר הבטחון, פד"י ל"ד (1) 90, 92 (1979); בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פד"י ל"ד (1) 25 (1979). כפי שציין בית המשפט העליון בבג"ץ שועפט, הרי שהעותרים שם בדומה לעוררים כאן, לא עמדו בנטל המוטל על מי שמבקש מבית המשפט להעדיף עמדה המנוגדת בהיבט הבטחוני לעמדת גורמי הבטחון. בענין זה נציין כי העוררים לא הביאו עמדה של מומחה אחר לעניין זה. העוררים טענו באשר למבנים הבנויים על התוואי, כי אלו מבנים בלתי חוקיים ולכן אין להתחשב בהם או לחילופין יש להרסם. לעניין זה, הרי שגישתה העקרונית של מערכת הבטחון היא כי הריסת מבנים תעשה רק במקרים חריגים במיוחד, וככל האפשר שהתוואי יעבור בשטח ריק ממבנים (ראו עדות הינדי כפי שהובאה לעיל בסעיף 46). זוהי גישה עקרונית סבירה לסוגייה, משום שהוצאת אנשים מבתיהם או הריסת מבנים שנבנו למטרת מגורים פוגעת פגיעה קשה במרקם החיים של אותם אנשים, אשר יכולה להפוך את התוואי לבלתי מידתי. מבחן המידתיות במובן הצר המבחן השלישי, הוא מבחן המידתיות במובן הצר, דורש מאיתנו לבחון האם הפגיעה הנגרמת לתושבי שכונת ראס חמיס כתוצאה מהקמת הגדר בתוואי שנקבע עומדת ביחס סביר וראוי לתועלת הבטחונית הצומחת ממנה. לשם האיזון בין שני האינטרסים המתנגשים הללו יש להעריך ראשית את חומרת הפגיעה בתושבים המתגוררים בשכונת ראס חמיס ובוודאי לגבי אלה שהגישו את הערר בפנינו. אכן מדובר בתושבים שהם בעלי מעמד חוקי במדינת ישראל, תושבי המדינה. והם אכן צפויים להיפגע בזכויותיהם לנוע לירושלים ובתוכה. אך כפי שקבע כבר בג"ץ שועפט, כאשר פגיעה זו נבחנת אל מול הצורך הבטחוני, הרי שהפגיעה היא מידתית. גישתם של תושבים אלה לשאר שטחי ירושלים אינה נמנעת אלא מוטלות עליה מגבלות, כאשר המגבלה העיקרית, שגם בג"ץ קבע שאינה מבוטלת, נובעת מהצורך לעבור במסוף המעבר שנקבע בגדר הבטחון. אין מחלוקת כי הצורך לעבור במסוף מהווה פגיעה ממשית המקשה את המעבר אל מקומות העבודה, אל בתי הספר, אל מרכזי השירותים, החינוך והרווחה ואל השירותים העירוניים אשר מרביתם נמצאים ביתר חלקי ירושלים. כפי שקבע גם בג"ץ, הגדר מעכבת את הגישה החופשית משכונות אלה אל המרפאות ואל בתי החולים המצוים ביתר חלקי ירושלים, אל בתי הספר שלהם ואל משרדי הממשלה השונים. כפי שקבע בג"ץ, מדובר בהשפעה בלתי מבוטלת על מציאות החיים של תושבי ישראל המתגוררים בשכונת ראס חמיס והיא תקשה על ביצועם של פעולות יום יומיות פשוטות (ראו סעיף 24 לפסק הדין של הבג"ץ). הפתרון לתושבים אלה, כפי שקבע בג"ץ, הוא מסוף שועפט, אשר כאמור נפתח לפעילות מלאה בחודש דצמבר 2011. לעניין זה אנו מקבלים את עדויות המשיבים והמסמכים שהגישו כי המסוף עומד במטרה שהציב לו בג"ץ לגבי כמות האנשים אשר אמורה לעבור בו בשעות העומס. בג"ץ בהחלטתו התייחס לטענות דומות לטענות העוררים שהשמיעו העותרים בפניו שם וכך הוא קבע: "באשר למבחן המידתיות השלישי - מבחן המידתיות "במובן הצר" - עלינו לבחון אם הפגיעה הנגרמת לתושבי שכונות רכס שועפט כתוצאה מהקמת הגדר בתוואי שנקבע, עומדת ביחס סביר וראוי לתועלת הביטחונית הצומחת ממנה. לשם האיזון בין שני האינטרסים המתנגשים הללו יש להעריך, ראשית, את חומרת הפגיעה בתושבים המתגוררים בשכונות רכס שועפט. על מנת לעמוד על עוצמתה של פגיעה זו, יש להבחין בין התושבים המתגוררים בשכונות רכס שועפט אף שאינם בעלי מעמד חוקי בישראל, לבין תושבי שכונות רכס שועפט שהינם תושבי קבע במדינת ישראל; שכן, אף שהקמת הגדר פוגעת באוכלוסיית הרכס כולה, לא הרי בעלי הזכות להיכנס לתוככי ישראל וליהנות מהשירותים הניתנים למי שהינם תושבי ירושלים, כהרי מי ששוהים בירושלים שלא כדין.... ככל שמדובר בתושבי שכונות רכס שועפט שהינם בעלי מעמד חוקי במדינת ישראל, הרי שהם אכן צפויים להיפגע, גם בזכויותיהם לנוע לירושלים ובתוכה. אך כשפגיעה זו נבחנת אל מול הצורך הביטחוני, הרי שהיא פגיעה מידתית. גישתם של תושבים אלה לשאר שטחי ירושלים אינה נמנעת, אף כי מוטלות עליה מגבלות; המגבלה העיקרית, שאינה מבוטלת, נובעת מהצורך לעבור במסוף המעבר שנקבע בגדר הביטחון. ברי, כי הצורך לעבור במסוף מהווה פגיעה ממשית. הקמת הגדר מקשה על תושבי שכונות רכס שועפט, גם אלה שהינם תושבי קבע בישראל, את המעבר אל מקומות עבודתם, אל מרכזי השירותים, החינוך והרווחה, ואל השירותים העירוניים אשר מרביתם נמצאים ביתר חלקי ירושלים. הגדר מעכבת את הגישה החופשית משכונות אלה אל המרפאות ובתי החולים המצויים ביתר חלקי ירושלים, אל בתי הספר שבהם, ואל משרדי הממשלה השונים. איננו מקלים ראש בפגיעות אלה. הגדר עתידה להשפיע באופן לא מבוטל על מציאות חייהם של תושבי הקבע המתגוררים בשכונות רכס שועפט, ולהקשות על ביצוען של פעולות יום-יומיות ופשוטות. אלא, שבהתחשב בהתחייבויות המדינה, ובראשן ההתחייבות להקמת מסוף המעבר במקום, נראה שניתן - ועל כן גם חובה - להפחית מרביתן של פגיעות אלה עד לרמה שתאפשר המשך שגרת החיים בשכונות רכס שועפט גם לאחר הקמת גדר הביטחון. מסוף המעבר המתוכנן, כפי שהוא מתואר בהודעת המשיבות מיום 20.8.2007, על כל האמצעים הנכללים במסגרתו לשם הבטחת המעבר בין שכונות רכס שועפט לבין שאר שכונותיה של ירושלים, נועד למנוע את ניתוקם של העותרים מהמרכז העירוני אליו הם משתייכים. הסניפים והנציגויות מטעם משרד הפנים, הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה, המתוכננים לקום בסמוך למסוף, יסייעו אף הם בשימור נגישותם של תושבי שכונות רכס שועפט אל השירותים העירוניים והממשלתיים המשמשים אותם. כאמור, אכן יש הכבדה על גישתם של העותרים אל המרכז העירוני של העיר ירושלים כתוצאה מהקמת הגדר ומהצורך לעבור במסוף - אך ודאי שהגישה לירושלים אינה נשללת. אל מול פגיעה זו, הניתנת לצמצום, יש לשקול את העובדה כי הגדר מגשימה את התכלית הביטחונית החשובה של מניעת מעבר חופשי של מחבלים ופעילי טרור אל תוך שטחי ישראל. תועלת זו מקבלת משנה חשיבות, כאשר מדובר בהקמת גדר הביטחון באזור שועפט, המהווה נקודת מעבר מרכזית בין שטחי יהודה ושומרון לשטחי ישראל, ונקודת תורפה במערך הכללי של גדר הביטחון." (סעיף 24 לפסק הדין). העוררים טענו עוד, כי הבניינים שנבנו על התוואי או בסמוך לו הם מבנים בלתי חוקיים ולכן אין מניעה למערכת הבטחון להרוס אותם ולבנות בניינים חדשים. איננו מקבלים עמדה זו. מערכת הבטחון צריכה לבנות את גדר הבטחון במהירות האפשרית וככל שמרובות ההתנגדויות הבנייה מתעכבת. הטלת נטל של הריסת מבנים בלתי חוקיים במסגרת בניית תוואי הגדר על מערכת הבטחון תגדיל את כמות ההתנגדויות ותעכב את הבנייה עוד יותר ולכן קיבלה מערכת הבטחון החלטה סבירה שלא לעסוק במסגרת הקמת הגדר בהריסת מבנים והשתדלה לבנות על תוואי נקי ככל האפשר ממבנים. טענה נוספת של העוררים היא כי בניית הגדר תמנע מהם למעשה שירותים עירוניים והעירייה והמשטרה לא יכנסו עוד לשטח על מנת לספק שירותים ובטחון. מבלי לקבוע מסמרות בנכונות טענה זו הרי שגם אם הדבר כך, הרי שהתנהלות זו של העירייה, ככל שהיא מתנהלת כמתואר, אינה סיבה למנוע את הקמת הגדר. חובת העירייה לספק שירותים למשלמי הארנונה אינה נפגעת כתוצאה מבניית הגדר והעוררים רשאים לדרוש ולקבל את השירותים שלהם הם מצפים גם לאחר בניית הגדר. עוד נציין את טענתם המוצדקת של המשיבים, כי יש לבחון את השפעת התוואי גם על התושבים הרבים האחרים שאינם העוררים, כאשר שני התוואים החלופיים ינתקו אותם מאחד מכבישי הגישה למסוף שועפט (הכביש המערבי), בעוד שהתוואי השלישי ישאיר את כביש הגישה הזה בשימוש כללי. מדובר בכביש הגישה הקרוב לתוואי, אשר מערכת הבטחון התחייבה כי ישאר פעיל גם לאחר בניית התוואי, כי הוא משמש רבים (גם כאלה שאינם מן העוררים ומתגוררים בתוך מחנה הפליטים) ומקל את המעבר פנימה של רכבים בכלל ושל רכבים גדולים בפרט שאינם יכולים לתמרן באזורים צפופי הבניינים אלא בכביש זה (ראו סיכומי המשיבים עמ' 83 שורות 21 עד עמ' 39 שורה 27). סוף דבר העררים נדחים. בנסיבות אלה- אין צו להוצאות. מקרקעיןתפיסת מקרקעיןשעת חירום