קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום ארנונה על כניסה לעסק: זהו ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר של עיריית טבריה מיום 26.11.2001, לדחות את הערר שעניינו סיווג נכס המצוי ברחוב קישון בטבריה וחיוב הארנונה בגינו. שתי שאלות עיקריות עומדות בבסיסו של ערעור זה: האחת, האם יש מקום לדון בשאלת סיווג הנכס כרחוב, קרקע תפוסה או קרקע המוחזקת עם מבנה, כטענת המערערים, או האם השאלה היחידה שניתן לדון בה היא האם זהו רחוב או בניין - בלא התייחסות לשאלת הסיווג כקרקע תפוסה או קרקע מוחזקת עם מבנה, שכן שאלת סיווג הקרקע כשתי האחרונות לא עלתה בהשגה שהוגשה לעיריית טבריה ולא עלתה בוועדת הערר ולכן אין מקום בערעור להעלות טענות חדשות. שאלה שנייה אליה אנו נדרשים בערעור זה הינה השאלה המהותית - לאחר שהוחלט למה ניתן לסווג את הנכס, עולה השאלה כיצד נסווגו. משאלה זו נגזרת יכולת החיוב בארנונה. המערערים מחזיקים במסעדת אל גאוצ'ו ברחוב קישון בטבריה. במהלך שנת 1999 התקיימו דיונים בנושא חיובי הארנונה בגין השטח עם מחלקת הגבייה של העירייה. ביום 1.11.1999 התקיימה ישיבה שבסופה הוחלט שלא לגבות ארנונה על השטח, שכן הוא פתוח 24 שעות ביממה ויש לראותו כרחוב. ואכן, בשנים 1997-2000 לא חויבו המערערים (לפי השובר המקורי) בגין ארנונה על השטח שהוא בן 100 מ"ר לערך. במהלך שנת 2000 ערכו המשיבים שינויים בהגדרת הנכס - המשיבים הגדירו את השטח כחלק מהמסעדה ולפיכך גדל השטח המחויב בארנונה מ-216 מ"ר ל-314 מ"ר. על כך הגישו המערערים ביום 13.3.2001 השגה למשיב 1, וביום 20.3.2001 ההשגה נדחתה. בעקבות דחייה זו הגישו המערערים ערר לוועדת הערר של עיריית טבריה. בישיבת ועדת הערר הראשונה מיום 15.10.2001 הסכימו הצדדים כי "המחלוקת היא לגבי החלק שמחוץ למסעדה לגבי ייעודו והגדרתו כולו או חלקו". בישיבת ועדת הערר השנייה הוחלט כי השטח ימוסה בהתאם לחוק עזר לטבריה (שימור רחובות), תשל"ח-1978, אך ניתנה למשיב הזכות לחזור בו מסיכום זה, ואכן כך עשה. בהחלטת ועדת הערר נאמר כי היא נדרשה להחליט האם ניתן לסווג את השטח שמחוץ למסעדה בשנת המס 2000 כרחוב לפי טענת העורר. בהחלטה נאמר כי במונח "רחוב" התכוון המחוקק לנתיב קבוע וקיים, לא מלאכותי, של מעבר ממקום למקום המשמש לתחבורה, לציבור וכו', המשתמשים בו כמעבר מיעד ליעד ושבו השימוש הינו שוטף ושגרתי. הוועדה דחתה את טענת העורר כי הנכס שלו פתוח ואין מניע שכל הולך רגל יוכל לעבור בו וקבעה כעובדה שהולכי רגל אינם עוברים בו מפני שאיננו נתיב מעבר שגרתי ויום-יומי מנקודה לנקודה. המערערים טוענים כי השטח המדובר פתוח עשרים וארבע שעות, לשימוש כלל הציבור. הוא פתוח משלושה כיוונים - האחד מרחוב הקישון, השני מסמטת המעבר עם חומת העיר העתיקה וקיים מוצא שלישי לגינה, וכי התיחום עם חומת העיר העתיקה הוא תיחום כפוי, אשר המערער ביקש להסירו ונענה בשלילה מוחלטת על-ידי העירייה ורשות העתיקות. טוען המערער כי תיחום זה הוא אשר בגללו נוצר החיוב בארנונה, וזאת ללא הצדקה. עוד טוען המערער כי הכיסאות והשולחנות המוצבים בשטח מוצבים מכוח היתר מטעם עיריית טבריה, היתר עליו שילם המערער סך של כ-2,550 ש"ח. המערער צירף את ההיתר המדובר, אך הוא מתייחס ל"בית החומוס" אשר ברחוב הבנים בטבריה ולא למסעדת אל גאוצ'ו שברחוב קישון - ולכן לא אתייחס עוד לסוגיה זו. למותר לומר כי הוועדה איננה קשורה בהסדרים של העירייה, אלא בהוראות החוק. שאלת סיווג הנכס כקרקע תפוסה או כקרקע מוחזקת עם מבנה אכן לא עלתה בהשגה ובערר אלא במרומז - סעיף 4 לכתב הערר מתייחס לשאלת גודל הנכס, וכדי לבסס את טענת העורר משתמש בא-כוחו בסעיף 1.1.8 להיטל הארנונה בכדי להראות שכל שטח שאינו נחשב בניין - יחשב כקרקע תפוסה. אך לא היה בטענתו זו כדי לבסס בקשה להתייחס אל הנכס כאל קרקע תפוסה, אלא כדי להראות כי השטח אינו בגדר בניין, אלא שטח שאינו בר-חיוב. בדיוני ועדת הערר סוכם כי המחלוקת הינה לגבי "החלק שמחוץ למסעדה לגבי ייעודו והגדרתו כולו או חלקו" ולכן טוען המשיב כי ניתן להסיק כי השאלה שעמדה בערר להכרעה הייתה מהו ייעודו והגדרתו של הנכס - האם רחוב או בניין, ולא סיווג הקרקע. אכן לא הייתה התייחסות באופן מפורש לשאלת סיווג הקרקע באם יוחלט כי אין מדובר ברחוב, אך אין להסיק שמטרת הערר הייתה כל כך מצומצמת וכי הוועדה לא הייתה מוסמכת לדון בשאלת סיווג הנכס כ"קרקע תפוסה" או כ"קרקע מוחזקת עם מבנה" במידה והוועדה תחליט שמדובר ברחוב. נראה לי כי ציון המחלוקת - "יעודו והגדרתו כולו או חלקו של החלק שמחוץ למסעדה" - כולל גם את סיווגו במידה ויוחלט שאין מדובר ברחוב. השאלה בה החליטה הוועדה הייתה האם השטח הינו חלק מרחוב - שאז לפי סעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] השטח פטור מחיוב בארנונה, או האם השטח הוא חלק מהמסעדה. סעיף 9 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן - החוק) מסמיך מועצה לחייב מחזיקי נכסים בתחומה בתשלום ארנונה כללית. לעניין ההגדרה מה הם "נכסים" החוק מפנה לפקודת העיריות [נוסח חדש] בסעיף 269 שבו. הסעיף מוציא "רחוב" מכלל הנכסים בגינם מחזיק חייב בתשלום ארנונה. השאלה הנותרת היא אם כן, מהו רחוב? בחוק עצמו ובפקודת העיריות [נוסח חדש] אין הגדרה למונח "רחוב" והמונח מוגדר בסעיף 1 בפקודת הפרשנות [נוסח חדש]: "'רחוב' או 'דרך' - לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". בסעיף יש דרישה לכך שהמקום יהיה פתוח על מנת שיוכל להיכנס להגדרת רחוב. ואכן, על-פי נתוני השטח הוא פתוח משלושה כיוונים, ולכאורה יכול לשמש למעבר הציבור. אלא שעל-פי תמונות מהמקום, אותן צירף בא-כוח המשיבים לתגובתו, אותו "פתח" מצוי מתחת לשלט של המסעדה, הכניסה אליו היא במדרגות ובמעבר מוצבים כסאות ושולחנות, שעל-פי דברי המערער עצמו משמשים את באי המסעדה. הוועדה ציינה אחרי ביקור במקום כי האנשים היחידים כמעט אשר נכנסים לשטח הם באי המסעדה ואילו עוברי דרך לא נכנסים לשטח שלמראית עין הוא חלק בלתי נפרד מהמסעדה אלא עוברים מסביב לשטח. זאת ועוד, טוען בא-כוח המערער בדיון האחרון מיום 12.5.2002 כי מרשו מתלונן על כך שטיילים מסתובבים בשטח ונכנסים אליו (עמ' 4 לפרוטוקול). על מה יש לו למערער להתלונן, אם השטח רחוב הוא? בבג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא [1] נקבע כי המבחן לשאלה האם שטח מסוים הינו בבחינת "רחוב" הוא מבחן השימוש, מהות השימוש או תכליתו. בית-משפט אף פסק כי רחוב יכול שיהיה קטע המותנה באישור על-מנת להיכנס אליו. בע"ש (ב"ש) 28/90 "אגד" בע"מ נ' עיריית דימונה [3] נקבע כי אזור ששימש להמתנת נוסעים ולא שימש באופן בלעדי או עיקרי למעבר, אינו רחוב. "...אין די בכך ששטח מסוים פתוח לציבור על מנת שנאמר כי מדובר על 'רחוב'. מכירים אנו סוגים שונים של מקומות שהינם פתוחים לציבור, אך לא יעלה על הדעת לטעון לגביהם כי מהווים הם 'רחוב'" (שם [3], בעמ' 316). נראה כי כך גם במקרה שלפנינו. כאמור, על-פי טענת העותרים, הקרקע המדוברת משמשת להמתנה (סעיף 42 לעתירה) ולא ברור עד כמה משמשת למעבר. זאת ועוד, פירוש המונח "רחוב" צריך שייעשה בהתאמה למובנו של המונח בחיי היום-יום והוא הדין לאופן יישומו (ה"פ (חי') 786/95 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק [4], בפיסקה 11 לפסק-הדין). שחרור המחזיק ב"רחוב" מתשלום ארנונה מותנה בזהותו של הנהנה מן הנכס ומן השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס. אכן, אם הנהנה הוא המחזיק בנכס, אין מדובר ב"רחוב" ואם הנהנה הוא ציבור בלתי מסוים, הרי שהנכס הוא בגדר "רחוב" והמחזיק בו פטור מחובת תשלום הארנונה בגינו (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק [2]). על-פי מבחני הפסיקה והנתונים הקיימים במקום, נראה לי כי צדקה הוועדה כאשר החליטה כי השטח שמחוץ למסעדה אינו רחוב, ולפיכך אינו פטור מתשלום ארנונה. כאמור, השטח מקורה בפרגולה מעץ הנתמכת בקורות עץ, הוא מבוטן ומוגבה מעל הרחוב - כך שיש צורך בעליית מספר מדרגות כדי להיכנס לתוכו, הוא מחובר בקורות עץ למסעדה עצמה, יש בו מאווררים, טבון, דלפק של המסעדה. אין הוא משמש למעבר להולכי רגל. לעניין שאלת חומת העיר העתיקה - נראה לי כי גם ללא תיחום זה של החומה, השטח המדובר היה משמש תחת אותם נתונים (פרגולה מעץ, מאווררים, תאורה, טבון השייך למסעדה) כחדר המתנה לבאי המסעדה, ואין לתלות את חיוב הארנונה בקיומה של החומה. האם השטח ממלא אחר הגדרת בניין או קרקע מוחזקת עם מבנה המשיב טוען כי צו הארנונה של עיריית טבריה מגדיר בסעיף 1.1.2 שבו - "בניין - כל מבנה או חלק ממנו העשוי מכל חומר לרבות מבנה מאבן, בלוקים, אסבסט, פח וקונסטרוקציה למיניהן, לרבות כל חלק וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע". מאידך טוען העותר כי מדובר בקרקע מוחזקת עם מבנה - "קרקע שעיקר שימושה עם המבנה" שהמבנה הוא העיקר והקרקע היא הטפל. הקרקע המדוברת משמשת לכל היותר כמובאה או כעמדת המתנה, ולכן "עיקר שימושה עם המבנה". העותרים טוענים כי עיריית טבריה הבחינה בצו בשיעורי הארנונה בין "בניין" לבין "קרקע שעיקר שימושה עם המבנה", וזאת מתוך כוונה להקל עם העוסקים בתיירות. ה' רוסטוביץ אומר בספרו כי אין הכרח שהקרקע תשמש את המבנה באופן בלעדי. די בכך שיהיה זה עיקר שימושו של שטח הקרקע, והשימוש בקרקע יהיה טפל לשימוש במבנה (ה' רוסטוביץ ארנונה עירונית [5], בעמ' 88). מכיוון שנושא זה לא נטען בפני הוועדה, אני סבורה שיש מקום להחזיר את הדיון בנושא זה לוועדת הערר. לסיכום - אני דוחה את הטענה כי השטח שמחוץ למסעדה הינו רחוב. עם זאת, יש לאפשר למערער לטעון בפני הוועדה מהו סיווג הקרקע שאיננו רחוב.ארנונה