קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום לעובדים מהכיס הפרטי של המעביד: פס"ד זה עוסק בשאלת האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות כנגד X, נתבע מס' 2, (להלן גם: הנתבע), כך שישלם מכיסו הפרטי לתובעים את הפרשי הזכויות הסוציאליות שהגיעו להם בסיום עבודתם מנתבעות 1 ו-3 (ככל שישנם כאלה), לאחר שקיבלו חלק ניכר מהזכויות שהגיעו להם באמצעות המוסד לביטוח לאומי. ודוק: לאחר הגשת התביעה, נתבעות 1 ו-3 פורקו והתובעים קיבלו את מרבית זכויותיהם מביטוח לאומי ,אלא, שלטענת בא כוחם, זכאים לקבל את היתרה מנתבע מס' 2 באופן אישי בהתאם לדוקטרינת הרמת המסך. נציין כבר עתה, כי לאחר ששמענו את מלוא העדויות בתיק ועיינו במסמכים ובסיכומי הצדדים - איננו מוצאים כי הורם הנטל המוטל על התובעים לעניין הרמת מסך, וכי לא הייתה כל הצדקה לנהל הליך זה שהיה ארוך ומיותר. בדיונים להוכחות לא הופיע נציג ציבור נוסף שהוזמן, ועל מנת למנוע עינוי דין והימשכות ההליך - קויים הדיון בהיעדרו. עוד יצויין כי בית הדין התיר את העדתם של 4 תובעים, וכי על פניו אכן די היה בעדויות העדים שהעידו (כשממילא התצהירים כולם היו כמעט זהים, ובכל השאלות שנשאלו בחקירתם לעניין התחשיבים והזכויות הנתבעות - היפנו לבא כוחם שערך אותם). העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובעים עבדו מטעם נתבעים 1 ו-3 בסניפים שונים של אגד, כשתחילת מועד העסקתם אינו שנוי במחלוקת (ובהתאם לנתונים של כל אחד מהם). תחילה הועסקו ע"י נתבעת 3 ומינואר 2006 הועברו לעבוד אצל נתבעת 1 . ב. אין חולק כי על יחסי העבודה עם התובעים חלות הוראות צו ההרחבה לענף עובדי הניקיון. ג. ביום 14/2/06 קיבלו התובעים (כל אחד בנפרד) הודעה לעובד המלמדת כי העברתם לחברה אור ביטחון בע"מ לא תיפגע בזכויותיהם. עוד נאמר במכתב זה (נספח א' לתצהירי התובעים: "למען הסר ספק, חברת אור ביטחון בע"מ, מתחייבת כלפיכם בכל הכרוך בותק לפיצויי פיטורין, קרן פיצויי פיטוירן, דמי הבראה, תשלום ימי חופשה ו/או כל זכות אחרת המגיעה לכם על פי דין, אותה צברתם במהלך עבודתכם בחברת אלו אור ביטחון". ד. בחודש יוני 2006 הופסקה ההתקשרות שבין נתבעת 1 לבין אגד, ועבודתם של התובעים הופסקה. ה. התובעים הגישו תביעה כנגד הנתבעים, כשבמהלך ההתדיינות בבית הדין נכנסו נתבעים 1 ו-3 להליך של פירוק. כתוצאה מכך - הגישו התובעים תביעת חוב למפרק, וכל אחד מהם קיבל כספים בסכומים שונים מביטוח לאומי. ו. נראה היה בשלב זה כי ניתן לסגור את התיק בבית הדין, וכי התובעים קבילו את מרבית הסכומים המגיעים להם, באמצעות הביטוח הלאומי. אלא, שב"כ התובעים הודיע כי עומד על התביעה האישית כנגד נתבע 2 מכוח הרמת מסך, וכי עומד על כל הסכומים המגיעים לתובעים, ע"פ הנטען, גם בגין רכיבים שלא ניתן לקבל במסגרת הפירוק. עיקר טענות ב"כ התובע: א. ראשית, יצויין , כי כתב התביעה עצמו מכיל טענות מעטות בדבר הרמת מסך ההתאגדות. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הינו המנהל ובעל המניות בחברה וכי מכיוון שהחברה החליפה מעת לעת זהויות משפטיות, יש הצדקה להרמת מסך. ב. לעומת זאת בסיכומי התובעים הועלו לראשונה טענות נוספות בדבר הרמת מסך - כשלטענת ב"כ הנתבע לא ניתן היה להעלות טענות אלו, לראשונה בסיכומים. אף שמתעורר ספק לעניין עצם היכולת להעלות טענות חדשות אלו בשלב הסיכומים, ולמען הסר כל ספק - נתייחס גם לטענות שהועלו לראשונה בסיכומים. ג. בסיכומיהם מסתמכים התובעים על מכתב ההתחייבות (נספח א' לתצהיריהם), שנמסר לתובעים בטרם החלו לעבוד בנתבעת 1. ע"פ האמור בסיכומים, האמינו התובעים לנתבע מס' 2 שהיה המנהל ובעל המניות בשתי החברות, כי זכויותיהם אכן יישמרו וזו הסיבה שלא דרשו מהנתבעת 3 את הסכומים שהגיעו להם בעת הפסקת עבודתם אצלה. רק בשלב מאוחר יותר התברר להם, לטענתם, כי לחברות לא היו מקורות מימון לכיסוי ההתחייבויות שניתנו לעובדים לשמירת זכויותיהם. ד. לדברי ב"כ התובעים החל מיום 14/7/99 ובמשך קרוב ל - 8 שנים עבדו התובעים אצל הנתבעים בתנאים מקפחים בצורה חמורה ביותר, אשר שללו מהם את זכויותיהם הבסיסיות כעובדים (לרבות גמול שעות נוספות, חופשה שנתית, מחלה, תוספת משפחה וותק, דמי הבראה לשנה האחרונה ועוד). ה. נתבע 2 היה המנהל ובעל המניות של כל אחת מהחברות בהם הועסקו התובעים והוא זה שהיה אחראי אישית לדאוג למלוא זכויותיהם. ו. בסיום עבודתם של התובעים אצל הנתבעת 1 לא התכוונה הנתבעת לשבץ את התובעים במקום עבודה חלופי. דרישותיה החוזרות והנשנות להתייצב כל פעם מחדש במשרדיה לצורך שיבוץ נועדו להתיש את התובעים ולגרום להם להפסיק להתייצב. בפועל ביום 15/6/06 הפסיקה הנתבעת 1 את עבודתם של התובעים מבלי לשבץ אותם במקום עבודה אחר ומבלי לשלם להם את זכויותיהם. התובעים פנו לנתבעת בדרישה לתשלום זכויותיהם אולם דרישה זו לא נענתה ואף אילצה את התובעים להגיש תביעה בבית הדין. ז. מכל האמור לעיל ולאור התנהלות של נתבע מס' 2 יש לראות אותו כאחראי אישית על המחדלים שבחברות האחרות ועל כך שזכויותיהם הבסיסיות של התובעים לא שולמו, ובשל כך יש להרים את מסך ההתאגדות. 7. עיקר טענות ב"כ הנתבעת: א. כאמור, ב"כ הנתבע מתנגד לכל הרחבת חזית בסיכומים. לגופם של דברים, טוען ב"כ הנתבע, כי התובעים הגישו תביעה למפרק בגין זכויותיהם החוקיות וקיבלו את מלוא הזכויות המגיעות להם באמצעות המפרק. תובענה זו ככל שנוגעת לנתבע מס' 2 הינה חריג והרמת המסך אשר התבקשה במסגרתה לא נענה אלא באופן אקראי וכוללני ובוודאי שאינו עולה בכנה אחד עם ההלכה הפסוקה הרואה בהרמת המסך צעד חריג ביותר. ב. נתבע מס' 2 הוא אכן בעל המניות, אך זה כשלעצמו אינו מצדיק הרמת מסך, כשאפילו התובעים עצמם לא פרטו ולא נימקו את טענת הרמת המסך, והמעט שנימקו הופיע בעיקר בסיכומיהם לראשונה. ג. בהתאם להוראת סעיף א' לחוק החברות תשנ"ט - 1999 (לאחר תיקון משנת תשס"ה), יש לדון בשאלה האם צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות במקרים חריגים. סעיף זה מגדיר את המצבים שבהם יש לבחון זאת, כאשר מדובר ב"שימוש באישיות משפטית נפרדת כדי להונות אדם או כדי לקפח נושה של חברה או באופן הפוגע בתכלית החברה או תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה", המקרים בהם על פי סעיף זה ניתן להרים את מסך ההתאגדות לא התקיימו והתובעים בעצמם אף לא טענו כי התקיימו. ד. טענות התובעים בסעיף 44 לסיכומיהם כי הנתבע היה המעביד באופן מעשי, נתן הוראות כיצד ומתי לעבוד, קבע את שכרם וכד' אינן נכונות, אך אפילו היו הדברים נכונים אין הדבר מהווה עילה להרמת מסך. לעולם לא החברה עצמה פועלת, אלא אורגנים מטעמה. ה. לעניין הטענה כי נתבע מס' 2 היה בעל מניות במס' חברות אינה מדוייקת, ואף מטעה. בשעתו היו בעלי מניות משותפים נוספים בחברות ואף באמצעות תאגידים אחרים ולאחר מכן חלו שינויים בבעלות. לא ברור אף מדוע בחרו התובעים לתבוע באופן אישי את נתבע מס' 2 כאשר היו בעלים נוספים ובעלי מניות נוספים. ו. הנתבע לא הכיר את התובעים באופן אישי וכל שכן שלא נתן להם הוראות עבודה. התובעים הגישו תצהירים זהים ובהם טענות זהות של כלל התובעים בלא לפרש ולהבדיל האחד מן השני , כשגם בחקירתם הנגדית לא ידעו למסור פרטים על תביעתם. ז. כישלון עסקי כלשעצמו אינו מהווה עילה להרמת מסך ונתבעת 1 לא יכולה היתה לדעת כי ההתקשרות שלה עם אגד תופסק. לצורך הוכחת הרמת מסך יש להוכיח נסיבות נוספות מעבר לכישלון העסקי, כמו ערבוב נכסים או הברחתם וכד'. גם במכתב שנשלח לכל התובעים (נספח א' לתצהירי התובעים) אין כל פסול. מדובר במכתב שכתב ב"כ הנתבעים אשר הודיע להם על כך שזכויותיהם יישמרו . ואכן באותה עת לא ניתן היה לשער את העתיד וכי החברה תתפרק בשל הפסקת ההתקשרות עם אגד. 8. החוק והפסיקה לעניין הרמת מסך: סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (לאחר התיקון מתשס"ה), קובע כי בית המשפט ירים את מסך ההתאגדות אם ראה כי בנסיבות העניין נכון וצודק לעשות כן; כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונת דין, או לקפח אדם, או כאשר צודק לבצע הרמת מסך, שכן היה יסוד להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר ביכולת החברה לפרוע את חובותיה. וזה לשון החוק: (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. ע"פ הפסיקה, ( ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' מיום 17.12.2002), לעובדי חברה יש מעמד מיוחד לעומת נושי החברה ועל החברה מוטלת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, הנגזרת מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה. יחד עם זאת ברור גם מלשון הסעיף וגם מהפסיקה, כי יצירת יריבות משפטית ישירה בין עובד העובד בחברה לבין בעלי מניותיה של החברה אפשרית רק בנסיבות מיוחדות וחריגות בהן הוכח, כי קיומה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שימשה את בעלי המניות כ"עלה תאנה" לפעילות, אשר יש ספק בכשרותה. עוד נפסק בבית המשפט העליון כי "יש שבית המשפט יורה על הרמת מסך ההתאגדות ועל חיוב אישי של בעל מניה לשאת בחוב של החברה, מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה היה כרוך, בין השאר, בחוסר תום-לב" (ע"א 2728/04 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ. משה יערי ואח' (לא פורסם - ניתן ביום 14.1.07, והאסמכתאות הנזכרות בו). עוד נפסק כי"הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא יעשו." (ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ, תק-על 2004(3) 3140). 8. דיון: א. על מנת לבדוק את שאלת הרמת המסך, נפנה תחילה לכתב התביעה (המתוקן). ע"פ האמור בכתב התביעה קופחו זכויותיהם של התובעים במהלך כל שנות עבודתם ולא שולמו להם הסכומים שהגיעו להם על פי דין. בהמשך, נאמר בסעיף 10 לכתב התביעה המתוקן כדלקמן: "ההלכה הפסוקה קובעת כי במקרים כגון אלו, כאשר המנהל הוא בעל המניות העיקרי של החברה המעסיקה, המחליפה מעת לעת זהויות משפטיות, יבוצע הרמת מסך ויראו את המנהל כאחראי בגין כל החבויות אותן חבה החברה". ב. בכתב התביעה, כמו גם בתצהירי התובעים נאמר עוד כי נתבעת 1 ניסתה להחתים את התובעים בסיום עבודתם, על כתבי וויתור ושחרור בתמורה לסכום זעיר של 8,000 ₪, אך התובעים לא חתמו ולא קיבלו כל סכום אחר. ג. מבדיקת כתב התביעה המתוקן עולה ,אפוא, כי הבסיס להם טוענים התובעים להרמת מסך הוא, מחד, אי קבלת מלוא הזכויות של התובעים (תוך ניסיון להחתימם בסיום העסקתם על כתב וויתור וקבלת סכום נמוך מהמגיע להם), ומאידך - כי המנהל הוא בעל המניות העיקרי של החברה המעסיקה, וכי זו החליפה מעת לעת זהויות משפטיות. מעבר לכך לא נטענו בכתב התביעה טענות אחרות לעניין הרמת המסך (כשחלק ניכר מהטענות הובאו לראשונה רק בסיכומים). ד. לעניין זה יובהר, כי מגמת הפסיקה אינה להסתפק בטענות אלו - אפילו היו מוכחות - לצורך הרמת מסך, כנגד נתבע 2. המושג "שימוש לרעה" המצדיק הרמת מסך , כולל , ע"פ הפסיקה, מספר מצבים, שעיקרם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, והברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת וכד', טענות שלא נטענו בעניין שלפנינו, ובוודאי שלא הוכחו. ה. יתרה מכך - חלק מהטענות שנטענו על ידי התובעים לעניין אי קבלת זכויותיהם במהלך העבודה - נטענו בעלמא ולא הוכחו. מעיון בטבלאות ובחישובי התובעים - אין דרך לאמת את הסכומים הנתבעים, אשר על פניו נתבעו ע"פ נתונים לא מוכחים, ועל פי ממוצעים (כשהתובעים בחקירתם היפנו את כל נושא החישובים לבא כוחם שערך זאת). לדוגמא: בסעיף 19 ב' לכתב התביעה המתוקן נאמר כי: "התובעים עבדו עד חודש מאי 2006 בכל יום בשבוע משעה 8:00 בבוקר ועד 18:00 אחה"צ, ובן עבדו בימי ששי ושבת ובחגים- הן בחגים היהודיים, אפילו ביום כיפור, והן בחגים המוסלמים והנוצרים כך גם הועסקו בימי הבחירות". ו. אלא, שמעיון בתלושים עולה, כי מדובר בעובדים שעבדו על בסיס יומי, בשכר מינימום לשעה, ובהיקף משרה משתנה. יש חודשים - ויש תובעים - שעבדו , ע"פ הרישום בתלושים, 140 שעות לחודש, ויש שעברו את ה-200 שעות לחודש. לפיכך לא ניתן היה לתבוע באופן גורף כאילו כולם עבדו כל יום, במהלך כל שנות עבודתם, 10 שעות ליום כל חודש. בנוסף, מכיוון שהתובעים לא טוענים שלא קיבלו שכר עבודה (בניגוד לזכויות סוציאליות שונות), הרי שנראה על פניו שמספר השעות הרשומות בתלושים נכון (שאם לא כן היו תובעים גם הפרשי שכר של ממש כהשלמה ל-186 שעות). הווה אומר - הטענה כי כל התובעים עבדו כל יום במשך כל שנה (כולל, ע"פ הנטען גם ביום כיפור!) וכולם עבדו משעה 8:00 ועד 18:00 ללא יוצא מן הכלל - אינה טענה שיכולה להתקבל. ז. זאת ועוד - העד שולי מוחמד נשאל לגבי שעות העבודה של ב"אגד", והוא השיב (עמ' 15 שורה 6 לפרוטוקול מיום 15/12/11) כי עבד משעה 6:00 עד השעה 17:00 - שעות אחרות מאלו שנטענו בכתב התביעה! על פניו מדובר בתביעה שסכומיה חושבו על דרך אומדן וממוצעים, ועל כן - לא ניתן לקבל את החישובים שנערכו, באופן גורף, כהוכחה לאי קבלת זכויותיהם הבסיסיות לאורך השנים (גם אם בסופו של דבר קיבלו חלק מהסכומים הנתבעים באמצעות המפרק). מכל מקום, וגם אם נכונה טענת התובעים כי בטרם קבלת הסכומים מהמפרק לא קיבלו את מלוא המגיע להם - אין זו סיבה כדי להרים את מסך ההתאגדות. זו סיבה כדי לתבוע את הנתבעים - ולחלופין משאלו התפרקו - להגיש תביעת חוב למפרק - כפי שאכן עשו. ח. במהלך הדיון להוכחות, טען ב"כ התובעים כי הוא מתנגד להגשת התלושים, מאחר שהתלושים כוזבים - אלא שטענה בסיסית זו, זו לא הועלתה כלל בכתב התביעה, ולפיכך - התלושים אכן מהווים ראיה לתוכנם ולסכומים שנרשמו בהם כסכומים שהתובעים קיבלו לידיהם. ט. לדברי ב"כ התובעים, בסיכומיו, התברר לתובעים, בדיעבד, כי לנתבעת 3 לא היה די כסף בחשבון בזמן העברתם לחברה מס' 1, וכי דבר זה אומת, על פי הנטען, מעדותו של רואה החשבון, מר ממן. אלא שגם טענה זו לא הוכחה, ואין בדברי רואה החשבון כדי לאמת טענה זו, כפי שיובהר להן. וכך נשאל והשיב רואה החשבון: ש. ממתי לך היה ידוע, כמבקר את הדו"חות, שקיימים חובות לעובדים? ת. מה (צריך להיות "מי" - י.ש) אמר שקיימים חובות לעובדים? ש. העובדה שביטוח לאומי, כונס הנכסים, הבדיקות שנעשו על ידי החוקר, הראו שקיימים חובות מעבר לפיצויי הפיטורים וגם שולמו כספים. לפי דעתך לא היה צריך לשלם אותם? ת. חובות עבר לא היו, אתה מדבר על הזמן של הפיטורים, תקן אותי אם אני טועה? ש. ידוע לך שכל עובד חוייב בתשלום של 20 ₪ מדי חודש עבור דבר שנקרא ביטוח? ת. ראיתי את זה בתביעה. ש. בעת הביקורת שעשית ראית את זה? ת. ראיתי את זה, אבל זה סכום של 20 ₪ בתלוש, ובכמות של 250 עובדים, זה סכום זניח, ולא נתתי דעתי עליו. ... ש. כאשר אתה מציין בסעיף 2 שתפקידך היה מבקר חשבונות של החברות, אתה רואה חשבון, אתה יודע מה זה לבקר חשבונות נכון? ת. נכון. ש. האם אתה מאשר לי שאתה או החברה או שניכם, נדרשתם על ידי המפרק להמציא את כל התלושים של כל העובדים התובעים כאן למפרק? ת. לא יודע מה החברה נדרשה, אני יודע שפנה אלי המפרק המנהל המיוחד מר טדי ארז, וביקש את כל הספרים, וביקשתי מהחברה שזה יעבור דרכי, כל ספרי הנהלת החשבונות כי זה היה הרבה ארגזים, ודאגתי שזה יעבור למשרדו. ש. והיו שם בין היתר כל תלושי השכר של העובדים? ת. אני מניח שכן, אני לא בדקתי. כשאני עושה ביקורת אני מקבל קובץ, שהוא כולל בתוכו את מרכיבי השכר, בתור קובץ ולא כל תלוש תלוש, כי אחרת לא יהיה לי מקום במשרד. יש קבצים ממוחשבים, שבו נתוני השכר, טופס 126 שם יש את כל נתוני העובדים, שכרם והניכויים. ... ש. האם אתה היית מודע לכך שהחברה לא שילמה עבור עבודה בחגים? ת. אני טוען שהיא שילמה. החברה הזאת עברה פעמיים ביקורת מס הכנסה וניכויים שאני טיפלתי בה, ועברנו תלוש תלוש, רכיבי רכיב פעמיים. אני מבקר 20 שנה ולא נתקלתי שחברה עברה את זה פעמיים. לא מתפקידי לבדוק אם שילמו שעות חג או לא, במסגרת הביקורת שאמרתי עלו הדברים האלה והוציאו דו"חות, לפי פר שעות שדיווחו עובדים, לכאורה לפחות זה היה נראה ששולם להם. לא היה עובד שטען שלא קיבל. ש. העובדות היו שלא שילמו להם דמי חגים. אתה כבר בדקת ונתת חוות דעת, ובדקת את כל התלושים מכל השנים. הם קיבלו חגים או לא? ת. אתם תבעת 9 ימים בכל שכל שנה וזה לא יכול להיות כי יש חגים שנפלו בשבת. אין שום ראיה שהם לא קיבלו דמי חגים. ש. אתה רואה חשבון ואתה צריך להגיד אמת. אתה תחת אזהרה מעיד פה שהעובדים קיבלו את כל התשלומים עבור ימי חג, כן או לא? ת. אני לא ראיתי שום ראיה שהם לא קיבלו. אני ראיתי ראיה שהם תבעו דברים שלא יכולים להיות". י. הרכיב היחידי שרואה החשבון הודה בו , הוא אי הפרשה למבטחים סך של 6% ע"פ צו ההרחבה, וכך נשאל והשיב: "ש. האם ידוע לך כיוון שיש לך את צו ההרחבה, שעל פי סעיף יב' 1 היה המעסיק צריך להפריש מדי חודש 6% למבטחים? ת. ידוע לי. אני בדקתי את זה, הוא היה צריך להפריש עבור עובדי הנקיון ולא הפריש. ש. מדוע בזמן אמת שערכת את הביקורות, לא הערת למעסיק? ת. לגבי כל הנושא של קופת הפיצויים, כשהתחלתי אחרי שנה עם החברה הזאת, היה שם חוב של סכום לא קטן ואני ביקשתי שיפרישו, אז הם הפרישו לקופת פיצויים של החברה. לגבי ה 6% הספציפי אני לא פניתי אליהם ולא אמרתי להם למיטב זכרוני, לחברה. ש. ואתה חושב שזה בסדר שלא אמרת את זה לחברה? ת. זה לא בסדר". יא. מעדותו של רואה החשבון - לא ניתן להסיק (כטענת ב"כ התובעים), כי במועד המעבר בין החברות חשבונם היה מרוקן (מעבר להפרשה של 6% למבטחים שהוכח שלא נעשתה). מעבר לעניין זה, שב רואה החשבון והסביר כי החברה עבדה באופן מסודר, וכי לפי התלושים, התובעים קיבלו את המגיע להם (כשלדבריו קיבלו התובעים מהמפרק אף יותר מהמגיע להם). מכל מקום, התובעים לא הוכיחו (מעבר לאי הפרשה של 6% למבטחים) שבמעבר בין החברות לא היה לנתבעת די כסף בחשבון כדי לשלם לעובדים, או כי היה בעצם המעבר בין החברות כדי ללמד על רצון להונות או כדי למנוע מהם את זכויותיהם. בהערת אגב יצויין כי לפי עדויות התובעים עצמם , אכן מתעורר חשש מסויים (אף שהדבר לא נבדק די צרכו על ידי בית הדין), כי התובעים קיבלו דמי הבראה גם במהלך עבודתם (כעולה מהתלושים) וגם מביטוח לאומי, כחלק מתביעת החוב שהגישו. יב. אכן, אין חולק כי בסיום העסקתם של התובעים לא היה לנתבעת 1 די כסף בחשבונה - דבר שגרם לפירוקה (מרצון), אלא שעצם הפירוק לא מהווה עילה להרמת מסך, וכעולה מהפסיקה - כישלון עסקי כשלעצמו אינו מהווה עילה להורמת מסך ויש צורך בהוכחת נסיבות נוספות כמו עירוב נכסים או הברחתם לשם הרמת מסך ההתאגדות (ר' לדוגמא - עע (ארצי) 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין מיום 25/5/06). ולהיפך - הוכח כי החברה הפסידה את מקור פרנסתה העיקרי - אגד - מספר חודשים לאחר הקמת נתבעת 1, ועל פניו זו הייתה הסיבה להפסדיה. מכל מקום, התובעים לא הוכיחו - (ובוודאי שלא מעדותו של רואה החשבון) - כי העברתם לנתבעת 1 הייתה תוך רצון להונות את העובדים, ולתת להם התחייבות ריקה מתוכן. וכפי שטען ב"כ הנתבע- הנתבע לא יכול היה לדעת באותה עת בה נתן את ההתחייבות, כי כעבור מס' חודשים אגד תתקשר עם חברה אחרת, ותשאיר את החברה חסרת יכולת להמשיך ולתפקד (כאשר אגד הייתה מקור פרנסתה העיקרי משך שנים). יג. נקודה נוספת שהועלתה בחקירתו של רואה החשבון, הינה כי הנתבע, מר זאיס גבאי היה רק אחד השותפים, ועל פניו - לא הייתה סיבה להגיש את התביעה דווקא כנגדו. וכך העיד רואה החשבון (פרטוקול הדיון מיום 10/6/12 - עמ' 38): "ש. מיהו האדם שאיתו עבדת או שלו הערת הערות אצל החברה? ת. לחברות האלה היו שלושה שותפים אחד מהם נפטר. כל אחד מהם הייתי איתו בקשר לגבי דברים אחרים. לגבי פנסיה, כספים ובנקים יש את אבי סידיס ז"ל. זאיס הייתי איתו בקשר לגבי נושא אלומיניום, כי היתה חברת בת של החברה הזאת, וההתעסקות איתו היתה באלומיניום. אני דאגתי שתהיה לחברה קופת פיצויים". יד. מר ממן נשאל עוד לסיבה שנתבעת 1 הוקמה והוא השיב: "ש. אני מניח שכרואה חשבון של החברות, התייעצו איתך כאשר החליטו להעביר את העובדים מחברה א' לחברה ב', ולסיים את העבודה של העובדים בחברת אור ביטחון בע"מ, נכון? ת. כן. בזמנו כשהוקמה חב' אור ביטחון היא הוקמה כחברת בת של אלו סנטר שעוסקת באלומיניום, ואני לא הייתי שותף במהלך הזה, היה שותף נוסף. אני כל הזמן רציתי שיפרידו בין זה לבין זה, וייעצתי להם בנושא.ש. מדוע לגירסתך לפי מה שאתה יודע, הוחלט להעביר את כל העובדים מאור ביטחון לא.א.א. אור ביטחון בע"מ? ת. אמרתי שהם רצו לפצל את הפעילות, כי אלו אור ביטחון היתה חברת בת של חברת אלו סנטר שעוסקת בענף האלומיניום וזה לא נראה נכון לעשות את זה כשיש אלומניום עם שמירה ונקיון ביחד לכן המלצתי להם לפצל את הפעילות, ןלכן הם פיצלו את זה, והוציאו מכתב שהם לוקחים את כל המחוייבות, ופנו אלי על מנת שאפנה לרשות המיסים שאני אעביר את קופת הפיצויים שהיה שם כמעט מליון ₪ שאני אעביר אותה לקופה החדשה. ... ש. איך אתה כרואה חשבון דאגת לכך ששתי ההתחייבויות המרכזיות במכתב הזה, האחת בסעיף 2 שכל הזכויות הסוציאליות בגין העסקה באלו אור ביטחון שמורות ומובטחות להם במלואם ובסעיף 3 (מקריא), נשמרות להם. איך אתה כרואה חשבון דאגת שאכן יוכלו לקיים את ההתחייבוית בסעיפים 2,3? ת. לגבי הזכויות הסוציאליות, פיצויי פיטורים, התחלתי לפנות ברשות המיסים להעביר את קופת הפיצויים מחברה לחברה, הקופה היא קופה מרכזית. פעם החוק היה שונה, לחברה היה מותר להחזיק קופה מרכזית לפיצויים עבור כלל העובדים. ש. אבל לא היה שם מספיק כסף ל 250 עובדים לפיצויי פיטורים נכון? ת. מה אתה אומר? זה כן כיסה הכל, אולי היה חסר שם משהו כמו 200,000 ₪, היה כסף. חלק מהכספים הועברו ממילא דרך שירות התעסוקה. ש. מה לגבי כל הזכויות הסוציאליות האחרות, איך דאגת שדמי הבראה, ימי חופשה, וותק, איך דאגת שכל הדברים האלה יישמרו? ת. דמי הבראה שולם באופן שוטף ואני יודע וראיתי שזה שולם כל שנה. ... ש. בדיעבד אחרי שבדקת אתה יכול להגיד לי מה קרה עם אותם סכומים שהיו אמורים לכסות את הפיצויים? ת. שולמו כ 800,000 ₪ פיצויים למיטב זכרוני לעובדים מתוך הקופה המרכזית, וכמו כן היו שם עובדים משירות התעסוקה שיכלו משירות התעסוקה ואני שמעתי שהם לא רצו לקבל את הפיצויים". בחקירתו החוזרת נשאל רואה החשבון: "ש. נשאלת לגבי קופת הפיצויים שהועברה מחברה לחברה. מיד דרש ממך להעביראת הקופה הזאת והאם זה עבר בפועל? ת. אבי, זאיס ואני אמרנו שצריך להעביר את זה מחברה אחת לשניה, וזה בוצע". טו. מכל האמור לעיל, לא ניתן לקבל את הטענה כי עדותו של מר ממן, רואה החשבון, מלמדת כי במועד החלפת החברות לא היו לנתבעת 1 כסף בחשבון או כי המעבר בין החברות נעשה על מנת להונות את התובעים תוך מתן מכתב כאילו נשמרו זכויות העובדים - בזמן שכבר אז, ע"פ הנטען, לא היה לחברה כספים לשלם להם. טז. טענה נוספת שהועלתה בסיכומי התובעים הייתה, כי הנתבע הוא זה שנתן לעובדים הוראות, פיקח עליהם וכד'. אלא, שעל פניו, וגם אם הדבר היה נכון - לא היה בו כדי להצדיק הרמת מסך. בכל מקרה - טענה זו , לא הוכחה ולא נתמכה בעדויות התובעים, כשנתבע העיד כי אף אינו מכיר את שולי מוחמד (עדות שלא נסתרה). ואכן, שולי מוחמד עצמו העיד , כי מי שאמר לו מה לעשות היו דווקא האחראים של המוסך של אגד, ובאופן ספציפי ציין את שמו של ציון סינה (מאגד) כאחראי עליו (פרוטוקול הדיון מיום 15/12/11 עמ' 15 רישא, ועמ' 17 משורה 11). יז. מר גבאי, הנתבע, נשאל והשיב לעניין זה(עמ' 35 לפרוטוקול מיום 10/6/12): "ש. האם נכון שאתה הוא זה שקבעת כלפי העובדים כל אחד ואחד מהם במה הוא יעבוד ובאיזה סוג עבודה הוא יעבוד? ת. לא נכון. ש. מי קבע? ת. היה בחור בשם רם נהרי, אשר אזולאי, דודו סידס, סימה חוג'ה, ליאורה דיין, בתיה אטיאס. היו הרבה עובדים שעבדו בחברה שניהלו את הדברים האלה. העסק העיקרי שלי בכלל היה במגדל העמק. ש. התובעים אומרים שהיית שם, ומי שאישר חופש או לא, זה לא אתה? ת. חס וחלילה. ש. ומי שקבע אם הם יקבלו דמי מחלה או לא, זה לא אתה? ת. לא. יש רואה חשבון.ש. ומי שקבע אם יקבלו שעות נוספות או לא, זה לא אתה? ת. כולם קיבלו את השעות נוספות שלהם, הרואה חשבון שילם לכולם. ש. ומי קבע? ת. לא צריך לקבוע, מי שעבד שעות נוספות קיבל. לכולם היה כרטיס מגנטי. מי שעבד שעות נוספות קיבל ומי שלא עבד לא קיבל. הכל היה מסודר". כאמור, התובעים לא הוכיחו כי הנתבע היה הממונה הישיר שלהם, אך גם אם נניח שהתובעים היו מוכיחים טענה זו - לא היה בכך כדי להצדיק הרמת מסך. ברור שהחברה פועלת באמצעות האורגניים שלה, ומישהו מטעמה חייב לקבל את העובדים לעבודה, לפקח, לשלם וכד'. יח. יצויין כי בחקירתו הנגדית של הנתבע- נשאל בעיקר על זכויותיהם של התובעים, כשהנתבע הסביר כי אינו יכול לזכור את כל הפרטים והיפנה לרואה החשבון שלו. אולם , מרבית החקירה התבררה כלא רלבנטית. דהיינו - גם אם היה עולה בידי ב"כ התובעים להוכיח כי התובעים לא קיבלו (בטרם הגשת התביעה למפרק) את מלוא הזכויות וכי הנתבע היה מנהלם הישיר - לא היה בכך כדי להצדיק את חיובו האישי של המנהל, שאם לא כן - כל תביעה שהייתה מתקבלת, בהכרח הייתה הופכת לתביעה אישית כנגד המנהל/בעל המניות, דבר הסותר את דוקטרינת הרמת המסך והפרדת האישיויות המשפטיות של החברה ושל המנהל/בעל המניות. יט. כפי שהובהר לעיל - התובעים קיבלו סכומים גבוהים באמצעות המוסד לביטוח לאומי. משמעות הדבר - כי בכל מקרה - לא מדובר במי שניצב בפני שוקת שבורה ללא כל דרך לממש את זכויותיו. אכן, מביטוח לאומי לא ניתן לקבל את מלוא הסכומים הנתבעים - אלא, שכאמור, ולגבי ייתרה זו (ככל שהגיעה להם), לא הצליחו התובעים להרים את הנטל הנדרש מהם לעניין הרמת המסך. כ. גם הטענה בדבר החלפת זהויות של הנתבעת - לא הוכחה. אכן הייתה תחלופה של חברות אולם, כפי שהעיד הנתבע - היו חילופים שונים של מנהלי ם ובעלי מניות, ולא הוכח כי הנתבע הוא זה שהחליף חברות באופן המלמד על רצון להונות וכד', כאשר גם לדברי מנהל החשבונות - החלפת החברות נעשתה לצרכים עסקיים ופיצול התחומים בהם עסקו. למען הסר ספק יצויין עוד כי הטענה שהנתבע ניסה להחתים את התובעים בסיום העסקתם על תשלום כולל של 8,000 ₪ - לא הוכחה, ובכל מקרה אין בה כשלעצמה כדי ללמד - אפילו הייתה נכונה - כי יש בכך כדי להצדיק הרמת מסך כנגד הנתבע. כא. מכל האמור, לא הוכח כי הנתבע 2 ערבב בין נכסיו הפרטיים לנכסי הנתבעות. לא הוכח כי לא הייתה הפרדה בין כספו הפרטי של הנתבע לכספי הנתבעת או, כי הנתבע עשה בנתבעת כבתוך שלו, ולמעשה לא הוכח כל יסוד מיסודות דוקטרינת הרמת המסך. סוף דבר: התביעה להרמת מסך נדחית. לאור היקף התביעה וסכומיה, ולאור התנהלות בתיק מטעם התובעים - ישלמו התובעים ביחד ו/או לחוד לנתבע סך של 7,500 ₪ כשכ"ט עו"ד. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. הרמת מסך