קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום קרן חניה: (א) מהות העתירה זו עתירה שבה מתבקש בית-המשפט להצהיר כי ערבות בנקאית ותשלום שנדרשו והופקדו כתנאי להיתרי בנייה, נדרשו שלא כדין ובלא שנתמלאו תנאים חוקיים לדרישתם, וכן שיינתן צו-מניעה זמני כנגד מימוש הערבות או חילוטה הבנקאית ואו גם להורות למשיבות להשיב לעותרים את הערבות הבנקאית והתשלום הכספי שנגבה על-ידיהן מהעותרים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות המשפט. (ב) עובדות רלוונטיות העותרים פנו בראשית שנת 1998 למשיבה 1 בבקשה לקבל מידע לגבי זכויות בנייה חדשה בגוש 6213 חלקה 521 וחלקה 520, חלקות הנמצאות בכיכר המדינה רח' ה' באייר מס' 56 ו58- (להלן - החלקות שבכיכר). המידע התקבל, וניתנו היתרי בנייה למסחר ולמגורים בשתי החלקות שבכיכר, בתאריכים 1.6.1999 ו1.8.1999-. (נספחים ב1 ו-ב2 לעתירה). היתר הבנייה הראשון התייחס לקומת מרתף, קומה מסחרית ו5- קומות מגורים ובהן 10 יחידות דיור. העותרים הציעו להסדיר 9 מקומות חניה בלבד בתוך הבניין, וחסרו להם 12 מקומות חניה כדי לקבל את ההיתר המבוקש. ההיתר השני התייחס לקומת מרתף, קומה מסחרית ו5- קומות מגורים ובהן 14 יחידות דיור. העותרים הציעו להסדיר 6 מקומות חניה בלבד בתוך הבניין וחסרו להם 23 מקומות חניה כדי לקבל את היתר הבנייה המבוקש. בדיון בוועדת המשנה (נספח ב' לתגובה) צוין כי על-פי תכנית 1815 ב' הוועדה רשאית לדרוש השתתפות בקרן חניה לבניית חניון ציבורי עבור מקומות החניה הנדרשים על-פי התקן בעקבות הוספת השטחים שלא ניתן להסדירם במסגרת המגרש. במסגרת אישור הבקשה להיתר (עמ' 8) נקבע כי יש צורך שהעותרים ידאגו ל: "סידור חניה פיזי או לחילופין השתתפות בקרן החניה לבניית חניון ציבורי עבור 23 מקומות החניה החסרים...". מכיוון שהעותרים לא יכלו מבחינה פיזית להסדיר את החניה בבניינים שבכיכר, אזי כתנאי להוצאת ההיתרים נדרשו העותרים לשלם 305,412 ש"ח וכן להמציא ערבות בנקאית ע"ס 620,977 כתשלום ל"קרן חניה" (ג1, ג2). לשון התקנה 2(ב) לתוספת לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשמ"ג1983-, קובעת באלו המילים : "על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאית הועדה המקומית לפטור מן החובה להתקין מקומות חניה לפי התקן, כולם או מקצתם, משיקולים שבתכנון, סביבה או תחבורה ולחייב מבקש היתר בניה להתקינם במקום שמחוץ לנכס, או להשתתף בהתקנתם בחניון ציבורי, המוקם על פי תוכנית מאושרת שלביצועה הוקמה קרן למימון החניון האמור, הכל בהתאם להוראות התוכנית המגדירות את מספר מקומות החניה ומועדי הביצוע, ובלבד שמרחק ההליכה בין הנכס לבין החניה לא יעלה על המפורט להלן: ...100 מטרים". אין מחלוקת כי החלטה זו של העירייה התקבלה בתחילת שנת 1999, עוד לפני שהעותרים קיבלו את היתרי הבנייה. גם אין מחלוקת כי היתרי הבנייה הוצעו בכפוף למתן הערבות ותשלום הכספים. העותרים מציינים כי לא הוצעה להם על-ידי המשיבות כל חלופה או ברירה למקומות החניה החסרים בבניינים שבכיכר. עקב שטחן המצומצם של החלקות לא ניתן להתקין מקומות חניה נוסף על אלה המתוכננים. ביום 8.9.1999 פנתה העותרת 1 לראש מינהל ההנדסה שבעירית תל-אביב-יפו וביקשה החזרת הערבות הבנקאית מהטעם כי לא קיים חניון ציבורי ו/או תב"ע מאושרת המאפשרת הקמת חניון ציבורי בטווח של 250 מ' מהבנייה שבכיכר. המשיבה 1 השיבה ב9.11.1999- כי בסמוך לנכס קיימת תב"ע 2500 שאושרה למתן תוקף לראשונה ב1994- והפרסום ייעשה מן הסתם בתקופה הקרובה. תב"ע זו כוללת תכנית לחניון ציבורי בהיקף של כ720- מקומות חניה, והמרחק בינה לבין הבנייה בכיכר יהיה קטן מ100- מ'. לאחר התכתבות נוספת עם העירייה (ר' נספחים ד' ואילך) הוגשה העתירה. במסגרת טיעוניו בבית-המשפט הסביר עורך-הדין טלמור מטעם העותרים כי מדובר בקבלן ותיק, שנהג במשך כל השנים לשלם לקרן החניות, וכן עשו כל הקבלנים. "אבל מגיע רגע שהאיש מתחיל לחשוב על מה ולמה. הוא מתחיל להבין שיש כאן משהו לא תקין, וזו זכותו כאזרח למחות על כך". הוא הסביר כי היסס אם להגיש תובענה ייצוגית, ברם מפאת הנסיבות החליט שלא להגיש. לעמדתו, המשיבות אינן מפרשות נכון את הדין, וכשלא קיימת תב"ע מאושרת הן גם אינן יכולות לגבות לקרן חניות, ולכן יש להעמידן על טעותן. (ג) טענות המשיבים למשיבים מכלול טענות מקדמיות, והן: שהמשיבה 1 אינה המשיבה המתאימה מאחר שאינה מוסד תכנון. שהעותרת 3 אינה צד להיתרי הבנייה, ולכן יש למוחקה מחמת היעדר יריבות. שהעותרים לא ציינו את ההחלטה שכנגדה הם עותרים. שלא מוצו ההליכים. שהעתירה נגועה באיחור ובשיהוי ניכר. שהעתירה הוגשה בחוסר תום-לב ובהיעדר ניקיון כפיים. לגופו של עניין גרסו המשיבות כי גביית תשלום לקרן החניה בדין יסודה. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה שניתן להכריע בעתירה הנוכחית על סמך החומר והטיעונים הקיימים. (ד) הדין האם הוגשה העתירה באיחור על העתירה בענייננו, חלה תקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א2000-. היא קובעת כי עתירה תוגש בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ45- יום מהיום שהעותר קיבל הודעה על ההחלטה נושא העתירה או מיום שנעשה לה פרסום כדין, או מיום היווצר עילת העתירה, הכול לפי המוקדם יותר. היתרי הבנייה הוצאו כבר בחודשים יוני ואוגוסט 1999. ההחלטה בעניין קרן החניה ניתנה לפני כן. העתירה הוגשה לבית-המשפט בתאריך 19.3.2000, כשנה לאחר מועד ההחלטות שבגינן עותרים, ללא כל הסבר, מדוע הדבר נעשה בצורה כזו וללא כל בקשה לארכה. אפילו תאמר שניתן להתגבר על איחור כזה מחמת האינטרס הציבורי האפשרי שאינו מעודד, בלשון המעטה, גביית כספים שלא כדין לקרן חניה, יש לבחון, בנסיבות העניין ובשלב הבא, אם העתירה הוגשה על-ידי עותרים אלה בתום-לב. האם הוגשה העתירה בתום-לב איני סבורה שהעתירה הוגשה בתום-לב. העותרים היו ערים לעובדה כי בהיעדר מקומות חניה, ולנוכח הצורך בהם, ובהיעדר אפשרות פיזית להוסיף מקומות חניה כנדרש, ואם ולא יימצא לכך פתרון במסגרת תקנה 2(א) לתוספת לתקנות החניה, לא יוצאו להם בכלל היתרי בנייה. לכן הם הסכימו לשלם לקרן חניה כדי שהמשיבים יסדירו את מקומות החניה החסרים בחניון ציבורי מחוץ לנכסים הנבנים של העותרים. הם לא מחו על כך שפרשנות המשיבים אינה חוקית, וכי המרחק לחניון הקרוב, כשתאושר התכנית המתאימה, יהיה גדול מ100- מ', אף שאין לי ספק שמידע זה היה ידוע להם, או למיצער היו יכולים לדעת עליו, כשהגישו את הבקשות להיתרי בנייה וניסו למצוא פתרון לבעיית החניה. במילים אחרות, קודם כול דאגו העותרים ל"ביתם" בכך שגרמו להוצאת היתרי הבנייה בתנאים שהוצבו בפניהם. משהוצאו ההיתרים, הם שבים "לדאוג לביתם" בכך שהם מבקשים גם לא לעמוד בהוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, גם לא לדאוג למקומות חניה, וגם למנוע מהרשות, כשזו תוכל, להקים חניון ציבורי שעשוי לפתור את מצוקות החניה בכיכר המדינה של באי הכיכר ושוכניה. אדם הפונה לדרך של עתירה מינהלית כנגד רשות מרשויות המדינה צריך לבוא כשהוא תם-לב ונקי כפיים. הוא צריך להציג את טיעוניו בצורה הוגנת אפילו יש לכך "תשלום" במובן זה שהדבר עלול לפגוע באינטרסים הכלכליים המיידים שלו בהוצאת ההיתר. העותרים לא היו יכולים להסכים לתנאים שהוצגו להם על-מנת לקבל את היתר הבנייה ולאחר מכן לתקוף אותם תנאים. זו התנהגות שאינה תמת-לב. לאור האמור לעיל היה ניתן לדחות את העתירה כבר בשלב המקדמי הזה ובלי לדון בשאר הטענות המקדמיות של המשיבים, וכך אני קובעת. לעניין פרשנות סעיף 2(ב) לתוספת לתקנות החניה מעבר לנדרש, מחמת חשיבות הנושא, אציין כי פרשנות המשיבים לתקנה 2(ב) לתוספת תקנות החניה אינה מקובלת עליי. גורסים המשיבים שלא צריך שתהיה תכנית מאושרת בעת גביית התשלומים לקרן החניות. לטעמם, יש לפרש את התקנות באופן תכליתי, כצופות פני הווה ועתיד, ולכן לא חייבת להיות בפועל תכנית מאושרת דווקא במועד הוצאת ההיתר או דרישת התשלום לקרן החניה. בתגובה פירטו המשיבים את הדרך הארוכה שנעשתה ונעשית לצורך אישור תב"ע 2500 שבמסגרתה תתאפשר הקמת החניון. ניתן להבין מתגובה זו שהמשיבים אינם מעוניינים לעצור את קצב ההתפתחות האורבני של העיר. קרן חניה, על-פי מסמכים שצורפו, אכן קיימת, והמימוש בפועל יתאפשר לאחר אישור כל התכניות הרלוונטיות ללא קשר מיידי להיתרי הבנייה המוצאים בינתיים. מילולית, וודאי שאלה אינן מילותיה של תקנה 2(ב) לעיל. גם תכליתית איני סבורה שזו הכוונה. תכליתית - לרשות כוחות וסמכויות שהוענקו לה על-פי הדין. תכליתית הייתי מצפה שרשות תפעל על-פי הדין הכתוב, ולא במסגרת פרשנות עלומה של יועציה המשפטיים. חזקת תקינות מעשי הרשות מניחה הנחת עבודה ומוצא שרשות תקפיד בראש ובראשונה על מילוי הוראות הדין באופן ברור, ולא בצורה "תכליתית" שאת היקפה האזרח הזקוק לרשות אינו יכול לנחש. אין מחלוקת שהרשות נהנית מבנייה מואצת בעיר; גם הפקדת כספים לקרן החניה, כשחניון בינתיים אינו מוקם, אינה גורעת מתקציבה, וייתכן גם שבדרך עקיפה מוסיפה עליו. גידול בבנייה צריך לפתור בו-זמנית גם את מצוקות החניה לתועלת הציבור. האיזון הזה הוא שצריך להטריד את הרשות עם הוצאת היתר הבנייה. לא ייתכן להוציא היתרים לבנייה בלי לאפשר לציבור הפוטנציאלי של דיירים ומשתמשים להגיע בצורה סבירה למבנים שייבנו, ולא לגרום למטרדי חניה. בנסיבות המקרה כל צד יישא בהוצאותיו.חניה