בית המשפט ציין בפסיקתו כי אובדן התקני השמיעה, שהיו מותקנים באוזנו של הנפגע, יש בהם כדי להוות נזק-גוף בהתאם להגדרת המונח, בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המגדיר, בין היתר, את המונח נזק-גוף, כ"...פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים". 1. התובע נפגע בתאונת דרכים, שאירעה, לדבריו, בצהרי יום 23.9.99. 2. לטענת עורך דין תאונות דרכים מטעם התובע, הוא איבד במהלך התאונה מכשירי שמיעה, שהיו מותקנים בשתי תעלות אוזניו, וכן החל לסבול מכאבים בצוואר ובגב. פרט לטיעונים אלה, לא הובאו כל טיעונים באשר לנזק שסבל התובע באותה תאונה. 3. על-פי תעודת חדר המיון שהוצגה לעיוני (נ//2), פנה התובע לחדר המיון רק ביום 24.9.99 בשעה 19.10. בבדיקות בחדר המיון לא נמצאו כל ממצאים שהם. על-כן, שוחרר התובע לביתו ללא כל המלצה שהיא, לא למנוחה ולא לקבלת טיפול תרופתי, פרט להמלצה הסטנדרטית, לנטילת משככי כאבים "לפי הצורך".   4. מתעודת חדר המיון דלעיל, לא ניתן ללמוד, כי התובע סבל נזק-גוף. עם זאת, גם אובדן התקני השמיעה, שהיו מותקנים באוזנו, יש בהם כדי להוות נזק-גוף בהתאם להגדרת המונח, בסעיף 1 לחוק הפיצויים, המגדיר, בין היתר, את המונח נזק-גוף, כ"...פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים". סבורני, כי מכשיר שמיעה המותקן באוזנו של נפגע עונה על הגדרה זו, לו אכן היה נפגע בתאונה.   5. כאמור, טוען התובע כי איבד את שני התקני השמיעה, אשר היו מותקנים באוזניו. בתצהיר עדותו הראשית טוען התובע:   ”הריני להצהיר כי הנני אדם אשר נושא מכשירי שמיעה מאז שנת 1979 ובאותו יום של התאונה מזג האוויר היה מאוד חם ומאחר ואין ברכב מיזוג אוויר, החלונות היו פתוחים וכידוע כשמאוד חם אנו מזיעים ואני כנושא מכשירי שמיעה מסוג starkey completely inside canale (clc) שהינם מכשירים זעירים ששמים בתוך תעלת האוזן, מודיע כי עקב התאונה וכנראה מעוצמת ההתנגשות וההזעה נפלו לי מהאוזניים." (סעיף 4 לתצהירו).   מוסיף התובע ומציין, בסעיף 5 לתצהירו, כי חיפש את ההתקנים, יחד עם חברו שאדי סרחאן לאחר התאונה, אולם המכשירים לא נמצאו. עדותו זו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין. יש לבחון עדות זו מבעד למשקפיים של סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח-חדש).   6. במקרה דנן, עדותו של התובע לקתה בסתירות מהותיות. ראשית, אציין, כי בעוד התובע טען שחברו שאדי סרחאן עזר לו לחפש את ההתקנים האבודים, לא זכר החבר מאום באשר לחיפוש כאמור. בחקירתו הראשית, לא העיד החבר דבר וחצי דבר באשר לאובדן התקנים אלה. ואילו בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל, האם זכור לו דבר מה חריג שעשה, או נאמר לו על-ידי התובע, לא זכר העד מאום (ראה עמ' 12 לפרוטוקול).   אוסיף ואציין, כי התובע מסר תצהיר (נ/3) לפיו פנה אישית לעד שאדי, וביקשו כי ימסור תצהיר עדות ראשית, אולם ללא הועיל. כאשר נשאל העד מדוע זה סרב למסור תצהיר עדות ראשית, העיד, בצורה נחרצת, כי לא נתבקש (עמ' 11 שורה 12).   7. אציין, כי גרסתו של התובע באשר למכשירי השמיעה, אף נשמעה בלתי-סבירה בעליל באזניי. התקשיתי להבין, הכיצד זה נפלו שני המכשירים, בצוותא, חרף העובדה שמדובר במכשירים המותקנים בנפרד, כל אחת באוזן אחרת, ושניהם גם יחד אבדו. אף לא אבין, הכיצד זה לא הצליח התובע למצאם, שעה ששני אלה נפלו בתוך המכונית. סבורני, כי לפחות המכשיר המותקן באוזן ימין אמור היה ליפול בתוך המכונית ולא חוצה לה. עוד אוסיף, כי המדובר במכשירים יקרי ערך. בנסיבות אלה, סביר היה להניח, כי התובע היה טורח, טרחה יתירה, ומטריח לשם כך את חברו, לשם חיפוש פריטים אלה. העובדה כי אין לחבר כל זכרון הנוגע לפריטים אלה, יש בה כדי להעיד על עצמה. על-כן, איני מקבל את גרסת התובע, באשר לאובדן מכשירי השמיעה וקובע, כי התובע לא הוכיח טענתו זו, כדי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. 8. כאמור, התובע אף לא הוכיח כל נזק גוף אחר של ממש. יתר-על-כן, עדותו של התובע באשר לפנייה לחדר-המיון, לוקה היתה באי-התאמות. בעמ' 5 למטה העיד העד, כי פנה לחדר המיון למחרת התאונה בבוקר, וזאת לנוכח העובדה כי כאביו גברו במהלך הלילה (עמ' 6 למעלה). עובדה זו, אינה עולה בקנה אחד עם שעת הקבלה הרשומה על-גבי טופס תעודת חדר המיון (נ/2). לפי טופס זה, נרשם התובע בחדר המיון בשעה 19.10. התובע עומת עם עובדה זו, אך לא הצליח למסור גרסה של ממש, כאשר נחקר שוב ושוב בנושא זה. לבסוף, החליט התובע, לנוכח תעודת חדר המיון שהוצגה בפניו, ולנוכח הדרישה כי יביא אישור מבית החולים, כי אינו זוכר אימתי פנה לבית החולים (ראה עמ' 6 למטה ועמ' 7 למעלה). אך בכך, לא מלאה סאת הפירכות. העד מטעם התובע זכר, משום מה, להעיד בחקירתו הראשית, כי הוא פנה לחדר המיון, יחד עם חברו, אשר לא חש בטוב, בערבו של יום האירוע. כאשר הוצגה לפניו גרסת התובע, לפיה, הפניה לחדר המיון נעשתה בבוקר, ענה העד:   "ש. הוא אומר שאתה לקחת אותו למחרת בבוקר. ת. יכול להיות. אבל אני זוכר שזה לא היה מיד אחרי התאונה, יתכן שזה היה בערב או בבוקר. אבל ככל הזכור לי היה חושך וזה היה בערב. ש. אם אומר לך שזה היה יום אחרי התאונה, בערב. ת. גם יכול להיות." (עמ' 11 שורות 24-28).     עליי לציין כי ריבוי גרסאות זה לא הוסיף לאמינות גרסת התביעה.   9. כאמור, בחדר המיון לא נמצאו כל ממצאים אובייקטיבים שהם, המעידים על חבלה של ממש כלשהי שנחבל התובע. על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, תשל"ה-1975, לא די שתובע ייחבל, חבלה של מה בכך, בתאונת דרכים, על-מנת שיכנס לגידרה של הגדרת החוק. בפסיקת בתי-המשפט, שולט קו אחיד, לפיו, על-מנת שמאורע ייחשב כתאונת דרכים לצורך חוק הפיצויים, על התובע להוכיח, כי נגרם לו נזק-גוף של ממש. על-כן, לא כל פגיעה של מה בכך, אשר לא הותירה אותותיה בגופו של התובע, יש בה כדי להעמיד את התובע בחזקת נפגע בתאונת-דרכים לצורך החלת הוראות החוק.   בפסק-דיני בת.א. 3133/01 קבעתי:   ”על-כן, לא כל מגע פיזי בין גופו של אדם לכלי רכב מנועי, הגורם לו חבלות או אף שריטות של מה בכך, מבלי לפגוע בכושרו הגופני או לגרום לו מגבלות כלשהן, יש בו כדי להצמיח זכות לפיצוי, גם אם אירע הדבר אגב נסיעה בכלי רכב מנועי או אף אגב תאונת דרכים. לשם הבנת ההגדרה שבחוק הפיצויים למונח "נזק גוף", סבורני כי מן הראוי אף לפנות להגדרת המונח "נזק" בפקודת הנזיקין (נוסח-חדש):   "נזק" - אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה;"   על-כן, פגיעה קלה במהלך נסיעה בכלי-רכב מנועי, אינה נתפסת על-ידי אלא כאחת מסוגי הפגיעות היום יומיות, אשר אין בהן כדי להשפיע על תפקודו, רווחתו או נוחותו של אדם. על-כן, לא תעלה פגיעה קלה כאמור עד כדי "נזק גוף", אשר יש בו כדי להצדיק פסיקת פיצוי על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות-דרכים."   כאמור, במקרה דידן פנה התובע רק לאחר למעלה מ- 24 שעות לחדר המיון, כאשר שם לא נמצא כל ממצא חבלתי שהוא.   בנסיבות אלה, איני רואה מקום לקבוע כי התובע נפגע בתאונת-דרכים, באופן אשר יקנה לו זכות תביעה בהתאם לחוק הפיצויים.   10. לנוכח כל האמור הנני מחליט לדחות את התביעה.   התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.  תאונת דרכיםשמיעה