קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בורר - בית דין צדק לענייני ממונות: עניינה של החלטה זו הוא בקשת המבקשים לביטול פסק בורר. תקציר העובדות הצריכות לעניין המבקשים והמשיב מנהלים במשותף את בית העסק "הדייגים" בירושלים (להלן "החנות"). ביום 28.4.97 פנו הצדדים לבית דין צדק לענייני ממונות ובית הוראה "בית יצחק" (להלן "בית הדין") וחתמו על שטר "בירורין" (להלן, "שטר הבוררות"), לפיו יהא הנ"ל מוסמך לפסוק ביניהם בכל עניין הקשור לניהול החנות. הבוררים שמונו ע"י בית הדין היו הרבנים אליהו סופר, בצלאל גלינסקי ומשה-דוד אדלר. לפי שטר הבוררות, הצדדים - "מוותרים מראש על מתן נימוק כל שהוא לפסק הדין... רבני הבד"צ לא יהיו כפופים לסדרי דין... ואם מסיבה כל שהיא ימנע אחד מרבני הבד"צ להשתתף בישיבת הבוררות, יוכלו שני בוררים להמשיך ולקיים את הבוררות, ואף לתת כל החלטה וכל פסק דין סופי אם ימצאו זאת לנכון"... ביום 28.7.97 נתנו הבוררים פסק בוררות תחת הכותרת "פסק דין ביניים" (להלן "פסק הביניים"). לפי פסק הביניים, חויבו המבקשים להעביר לרשות המשיב מיטלטלין שונים, ולשלם לו חובות שונים. מנגד, חויב המשיב לשלם חלק מחובות החנות לעירייה. לטענת המשיב, כל הנסיונות להביא את המבקשים למלא אחר הכתוב בפסק הביניים עלו בתוהו. לכן, פנה המשיב ביום 30/9/97 בתביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים (הפ' 582/97) בבקשה לאשר את פסק הביניים, כאמור בסעיף 23(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח 1968 (להלן "החוק"). בתגובה, הגישו ביום 19/10/97 שניים משלושת האחים אברהמי, שמואל ומשה, התנגדות לאישור ע"י בקשה לביטול פסק הביניים, (הפ' 609/97) היא הבקשה המונחת לפני. בינתיים, ביקש המשיב כי ביהמ"ש המחוזי יתן פסק דין לטובתו וכנגד האח השלישי, משה אברהמי, אשר לא הגיש התנגדות תוך פרק הזמן הנקוב בסעיף 10 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות (להלן "התקנות"). ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיב ובתאריך 28/5/98 אישר את פסק הביניים כנגד משה אברהמי. יש לציין כי על אף שמשה אברהמי, נגדו ניתן הפסק, הוא אחיהם של המבקשים ולכן שותף עימם בניהול החנות, המשיכו הללו בהליכים לביטול פסק הביניים. לטענת המבקשים, דינו של פסק הביניים להתבטל מכמה טעמים, אותם ניתן לחלק לשתי קטגוריות עיקריות: האחת, טענת משוא פנים של הבוררים תוך הפרת כללי הצדק הטבעי. השניה נוגעת לסדרי הדין הלקויים בהליכי הבוררות. המשיב, מצידו, מכחיש חלק מטענותיהם מכל וכל וטוען כי פרטים רבים נכתבו בשטר על דעת כל הצדדים ומשעשו כן, אל להם להלין אלא על עצמם. בטרם אדון בגופן של הטענות, עליי לציין כי העובדה שהמבקשים לא סמכו טענותיהם על הכתוב בחוק וטענו באורח כוללני, נזקפת לחובתם. הלכה היא כי ביהמ"ש יאות לבטל פסק בוררות במקרים מוגדרים ומוגבלים בלבד. יפים לעניין זה דבריה של פרופ' אוטולנגי, בספרה "בוררות, דין ונוהל" מהדורה שלישית (להלן: "אוטולנגי"), עמ' 426 - "אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור, על פסק דינו של בורר, והתערבות בית המשפט בפסק בורר תהיה רק מקום בו קיימת עילת ביטול ע"פ החוק". בנוסף, בע"א אליאב נ' "הסנה", חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד לו(3),543 נקבע בעמ' 552: "בית המשפט איננו מעביר פסק של בוררים תחת שבט ביקורתו, כפי שהוא עושה לגבי פסק דין אשר מובא לפניו בדרך של ערעור. לשם ביטול פסק בורר על המבקש להראות, שנתקיימה אחת מעילות הביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות". משוא פנים בהליך הבוררות לטענת המבקשים, נהגו הבוררים במשוא פנים בניגוד לכללי הצדק הטבעי, בכך שהעדיפו את המשיב על פני המבקשים, שוחחו איתו ביחידות והכניסו דברים לפיו. בנוסף, טענו המבקשים כי הבוררים סירבו לאפשר להם לעיין במסמכי הבוררות ולקבל לרשותם העתק של שטר הבוררות ושל הפרוטוקול. משוא פנים יכול שייטען במסגרת עילת הביטול הקבועה בס' 24(10) לחוק הבוררות (להלן "החוק") (אוטולנגי, 465). נטל ההוכחה לקיומו של משוא פנים הוא כבד ולדעתי כשלו המבקשים בהרמתו, כאשר חד צדדיותם של הבוררים לא הוכחה כדבעי. לא הוצגה בפני כל ראיה לכך שהתקיים דיון נפרד מתוך כוונה לנהוג באורח מפלה וחד צדדי. בנוסף, עולה כי הותר למבקשים לעיין בכל חומר שמצאו לנכון. טענה נכבדה של המשיב, עליה יש לתת את הדעת היא, כי לא יתכן כי המבקשים, בסברם כי ההליכים מתנהלים במשוא פנים, לא יפצו פה במהלך קיום הליכי הבוררות, אלא לאחר שהפסידו. לדברי אוטולנגי, בעמ' 280 לספרה הנ"ל - "מניעות כזאת, המבוססת על התנהגותו של המבקש, עשויה לחסום בפניו את הדרך לבקש את ביטול הפסק מסיבות שונות. כך אין אדם יכול לדרוש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק, בהזדמנות הראשונה". בקשת ביטול פסק הביניים בענייננו הוגשה בעקבות בקשתו של המשיב מביהמ"ש לאשרו. כמו כן, השתתפותם של המבקשים בהליכי הבוררות ונוכחותם בישיבות מעידים על כך שהסכינו עם הדרך בה נוהלה הבוררות. לפיכך, טענת משוא הפנים בהקשר זה דינה להידחות. גם דינה של הטענה כי נפסקו סכומים גבוהים ללא כל פרופורציה לטובת המשיב, שכל מטרתם היתה, "לקבור אותנו חיים בלי שקל בכיס", להידחות. גובה הסכום הוא יחסי ולא מוחלט ומתפרש על רקע מכלול הנסיבות. היות שפסק הביניים ניתן ללא הנמקה, תנאי לו הסכימו כל הצדדים, קשה לבחון את אותן הנסיבות בעטיין נפסקו הסכומים האמורים ונראה כי אין כל צורך בכך. יתר על כן, ראוי היה שהמבקשים ישתיתו טענתם זו על עילת ביטול כלשהי, ומשלא עשו כן, אינני רואה צורך להתייחס לטענה זו מעבר לכתוב בשורות לעיל. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, דין טענה זו של המבקשים להידחות. תלונות המבקשים באשר לסדרי הדין המבקשים מעלים שורת טענות כנגד סדרי הדין שננקטו במהלך הבוררות. לטענתם, החלטות הבוררים ניתנו בהיעדר המבקשים, פסק הביניים ניתן תחת הכותרת "פסק דין ביניים", דבר המצביע, לטענת המבקשים, על חוסר בקיאותם בסדרי הדין, וישיבות הבוררות קויימו בהרכב חסר. מאידך, טוען המשיב, כי פעולות אלה של הבוררים מותרות, וזאת ע"פ הרשום בשטר הבוררות, עליו חתמו גם המבקשים. אכן, גם באשר לטענות אלה, הצדק הוא עם המשיב. בשטר הבוררות לא הותנה מפורשות כי הבוררים כפופים לדין המהותי. ההיפך הוא הנכון. בשטר הבוררות, עליו חתומים המבקשים, נכתב כי אם אחד מהח"מ (כלומר, המבקשים) לא יגיע לפני הבד"צ לגמר הטענות, הרשות היא בידי רבני הבד"צ לתת פסק דין כפי ראות עיניהם. בנוסף, נכתב בשטר כי פסקי הדין יכול שינתנו בהרכב חסר. לכן, מתקיים במקרה שלנו האמור בפסקה יד לתוספת לחוק, הפוטרת את הבורר מכפיפות לדין המהותי. מכאן נלמד כי לא תישמע עילת הביטול בסעיף 24(7), לפיה הותנה בהסכם כי הבורר יפסוק הדין והבורר לא עשה כן ודין טענת זו של המבקשים להידחות אף היא. יתרה מכך, נכתב בשטר הבוררות, שחור על גבי לבן, כי בידי רבני הבד"צ הרשות לתת פסק דין ביניים כפי ראות עיניהם, ללמדך כי אין בכותרת פסק הביניים כדי לגרוע מתוקפו כפסק לכל דבר ועניין. כמו כן, כותבת אוטולנגי בעמ' 334-5 לספרה כי - "האפשרות למתן פסק ביניים באה להקל על הבורר, שיוכל כך לפצל את הסכסוך... לסוגיות נפרדות... מבחינה זו יש אי בהירות בעצם השם "פסק ביניים" ... שעה שכל טיבו של פסק הביניים, שהוא מכריע הכרעה סופית בנושא בו הוא עוסק...". מכאן, שאל למבקשים להלין על כותרת הפסק כ"פסק ביניים" ועל העובדה שניתן בחלקים. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את כל טענות המבקשים, מותירה את פסק הבורר על כנו ומאשרת אותו. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 3000 ש"ח ומע"מ. בית דין צדק (בד"ץ)דיני ממונות