1. התובעת היא הבעלים של בית ברחוב' נחלת בנימין 9 בתל-אביב, הידוע כחלקה 76 בגוש 6918. בקומת הקרקע של הבית מצויה חנות בשטח של כ- 18 מ"ר, בה החזיק הנתבע כדייר מוגן. התובעת הגישה נגד הנתבע תביעת פינוי, ובפסק-דין של בימ"ש השלום (כב' השופט א. פרוינד) ניתן פסק דין לפינוי וכן סעד מן הצדק בסכום של 15,000 ₪ שישולם תוך 30 ימים. על פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 197/90 בפני כב' הנשיא ד"ר א. וינוגרד, א.א. לוי וא. סטרשנוב). ביום 23.2.92 ניתן פסק הדין בערעור (להלן: "פסק הדין בערעור") בו בוטל פסק דינו של בימ"ש השלום ונקבע כי הנתבע אינו זכאי לסעד מן הצדק. הנתבע חוייב לפנות את החנות ונקבע כי: "אם שילם המשיב את הפיצוי שקבע בית משפט קמא, ישיבו לו המערערים סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד לתשלום בפועל". ביום 8.2.90 שילם הנתבע את הסך של 15,000 ₪. בשנת 1995 הגיש הנתבע תביעה בת.א. 46826/95 בה ביקש מביהמ"ש להצהיר שהוא חזר להיות דייר מוגן בחנות, וכן הוגשה תביעה שכנגד של התובעת. בהסכמת הצדדים ניתנה ע"י כב' השופט שנהב, ביום 5.3.98 פסיקתה (להלן: "פסק הדין") ולפיה: "1. התובע (הנתבע בעניינינו - ר.פ.א.) ... אינו דייר מוגן בחנות... 2. התובע יוכל להמשיך להחזיק במושכר עד יום 28.10.2007 ועד בכלל בשכירות חופשית..., בתנאי וכל עוד שהוא ישלם... את דמי השכירות המפורטים להלן. 3. הנתבעת תהיה רשאית על פי שיקול דעתה הבלעדי להמשיך את השכירות לאחר יום 28.10.2007 או להפסיקה באותו יום. 4. התובע חייב לשלם לנתבעים דמי שכירות בשיעורים הנקובים בסעיפים 5 ו- 6 להלן, כשהמועד לתשלומם הוא בתחילת כל חודש. כל סכום שלא שולם במועד - ישא הפרשי הצמדה וריבית מתחילת החודש שנועד לתשלומו ועד התשלום בפועל. 5. שיעורם של דמי השכירות לגבי התקופה שמיום 10.5.95 ועד יום 28.10.97 ועד בכלל יהיה סכום בשקלים חדשים השווה ל- 350 דולר של ארה"ב לחודש בתוספת מס ערך מוסף. 6. שיעורם של דמי השכירות לגבי התקופה שמיום 29.10.97 ועד יום 28.10.2007 ועד בכלל יהיה סכום בשקלים חדשים השווה ל- 550 דולר של ארה"ב לחודש בתוספת מס ערך מוסף. 7. הסכומים שהתובע שילם החל ביום 10.5.95 ואילך ייחשבו כתשלומים על חשבון דמי השכירות שנקבעו בסעיפים 5 ו- 6 לעיל. כמו כן ינוכה מחוב דמי השכירות הסכום של 15,000 ₪ שהתובע שילם ביום 8.2.90, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו יום. ....." 2. בתביעה זו חלוקים הצדדים מהו החשבון הנכון שיש לערוך עפ"י פסק הדין, וכתוצאה, בשאלה אם שילם הנתבע את התשלומים המגיעים ממנו כדמי שכירות, אם לאו. התביעה הוגשה על סך של 35,367.21 ₪ ולפינוי הנתבע מהנכס בטענה שלא שילם את דמי השכירות עפ"י פסק הדין. לטענת הנתבעת היה על הנתבע להתחיל ולשלם את דמי השכירות השוטפים מיום 15.3.99. משלא שילם עד אוגוסט 1999, פנה אליו ב"כ התובעת בדרישה שישלם 9,070.16$ בצירוף פירוט החישוב שערך. אין מחלוקת שביום 9.8.99 הפקיד הנתבע בחשבון התובעת 13,905 ₪ שלטענת התובעת שווים 3,332.93$. לטענת הנתבע תשלום זה, אותו שילם בטרם קיבל התראה כלשהי מהתובעת, מכסה את דמי השכירות עד ליום 15.9.99. כן טוען הנתבע כי החל ממועד זה הוא משלם את דמי השכירות בגין החנות כסדרם ובמועדם מדי חודש. ואכן, בישיבה מיום 8.5.00 הודיע ב"כ התובעת כי התברר שהנתבע ביצע את תשלומי שכר הדירה השוטפים, והדבר נשמט מעיני התובעת משום שהתשלומים בוצעו לחשבון בלתי פעיל שלה. 3. בישיבת קדם משפט נוספת הגיעו הצדדים להסדר ולפיו יגישו סיכומים בשלוש שאלות השנויות ביניהם במחלוקת, ויינתן בשאלות אלה פסק דין חלקי כדלקמן: א. מע"מ - האם יש לערוך את החישוב עם מע"מ או בלעדיו. ב. מועד התשלומים שביצע הנתבע - האם יחושב לפי מועד התשלום בפועל עפ"י טענת התובעת או כתשלום שנעשה במועד בכך שבוצע אחת לחודש. ג. אחוז הריבית שיש לקחת בחשבון על תשלומי העבר, האם ריבית של 4% לשנה ממועד פסק דינו של כב' השופט שנהב, וממנו - 5% ריבית לשנה, כטענת התובעת, או שיש לחשב עוד קודם לכן ריבית של 5%, כטענת הנתבע. 4. מע"מ. בסעיפים 5 ו- 6 לפסק הדין נקבע כי דמי השכירות יהיו בתוספת מע"מ. לטענת התובעת, עפ"י תקנה 7(א)(2) לתקנות מע"מ תשל"ו - 1976, בעסקה על השכרת נכסים חל החיוב במס "עם קבלת התמורה ועל הסכום שנתקבל", וסעיף 46(א) לחוק מע"מ תשל"ו - 1975 קובע שבמקרה כזה יש להוציא חשבונית לאחר קבלת הסכום. לטענת התובעת עם תשלום דמי השכירות לרבות מע"מ יקבל הנתבע חשבונית מתאימה. הנתבע אינו חולק כי עפ"י פסק הדין יש להוסיף לדמי השכירות את שיעור המע"מ, ובחישוב היתרות יש להוסיף סכום בגין מע"מ. יחד עם זאת, טוען הנתבע כי התובעת לא מסרה לו חשבוניות מס בגין התשלומים ששילם, תוך עבירה על החוק, ובכך גרמה לו נזק. לפיכך מבקש הנתבע לקבוע כי עומדת לו זכות ערבון (הכוונה כנראה לעיכבון) על תשלומי דמי השכירות עד להמצאת חשבוניות, וכי ההפרש, ככל שיתברר שהוא קיים והנובע מהמע"מ, ישולם כנגד חשבונית על כל התשלומים ששולמו על ידי הנתבע בעבר, וכי אם יתברר כי הנתבע אינו חייב לתובעת דבר, יורה ביהמ"ש לתובעת להמציא חשבוניות מס כדין בגין כל התשלומים ששולמו ע"י הנתבע. כאמור, אין מחלוקת כי עפ"י פסה"ד על הנתבע היה להוסיף מע"מ לדמי השכירות הקבועים בסעיפים 5 ו- 6 לפסה"ד. על הנתבע היה לשלם את כל הסכומים בתוספת מע"מ, והוא אינו רשאי להתנותם בהוצאת חשבונית. יחד עם זאת על התובעת היה להוציא, בגין כל תשלום, חשבונית על חשבון דמי השכירות, ובכל תשלום להפריש את החלק היחסי של המע"מ. כך גם היה עליה לעשות בגין כל תשלום על ההפרש, שנעשה או שייעשה ע"י הנתבע. מכאן שעבור כל סכום שהנתבע שילם ללא תוספת מע"מ עפ"י הסכומים שנקבעו בפסה"ד, עליו לשלם את ההפרש כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד כל תשלום ועד למועד התשלום בפועל. אין בכך כדי לפגוע בזכותו של הנתבע להגיש תביעה כספית על נזק שנגרם לו בגין אי הוצאת חשבוניות שכתוצאה ממנו נמנע ממנו לקזז מע"מ. 5. מועד התשלומים שביצע הנתבע. עפ"י סעיף 4 לפסה"ד מועדו של כל תשלום הוא בתחילת החודש, וכל סכום שלא שולם במועד - ישא הפרשי הצמדה וריבית מתחילת החודש שנועד לתשלומו ועד התשלום בפועל. לטענת התובעת יש לחשב כל תשלום מהמועד בו בוצע בפועל. לטענת הנתבע, אין במועד הרשום בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת כדי להוכיח כי זה המועד בו בוצעו התשלומים ע"י הנתבע בפועל, אך הוא מודה כי אין בידי הנתבע ראיות כלשהן לגבי המועד של ביצוע ההפקדה, אלא ידיעתו שלו, כי הם הופקדו בתחילת כל חודש. אני מקבלת את טענת התובעת כי את החשבון בין הצדדים יש לערוך בהתחשב במועד ביצוע התשלום בפועל ע"י הנתבע. יחד עם זאת, עפ"י הסכמת הצדדים כאמור לעיל, טרם נשמעו ראיות בשאלת מועד ביצוע התשלומים, ופסק הדין החלקי אינו דן בשאלה אם הוכח שהנתבע לא שילם את התשלומים במועד, דהיינו בתחילת החודש, אלא בתאריך הנקוב ע"י התובעת בכרטסת הנהלת החשבונות שלה. עניין זה יתברר בשלב ההוכחות, אם לא יגיעו הצדדים להסדר בעניין זה, בו יתבררו, בין היתר, אמינות כרטסת הנהלת החשבונות ושאר ראיות התביעה, מול זכרונו של הנתבע ויתר ראיותיו בעניין זה. 6. שיעורי הריבית ומועדיה. לטענת התובעת, בשני מקומות בפסק הדין נקבעו הוראות בדבר הפרשי הצמדה וריבית: א. בסעיף 4 - לגבי דמי השכירות שישתלמו בתחילת כל חודש שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית. ב. לגבי ניכוי הסכום ששילם הנתבע ביום 8.2.90 בסך 15,000 ₪ מחוב דמי השכירות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו יום. ממשיכה וטוענת התובעת, כי הוראה דומה לא נקבעה ברישא לסעיף 7 לגבי הסכומים שהנתבע שילם. יחד עם זאת, טוענת התובעת, שמאחר ונקבע כי הסכומים שהנתבע שילם החל מיום 10.5.95 ואילך ייחשבו כתשלומים על חשבון דמי השכירות שנקבעו בסעיפים 5 ו- 6 - ברור מאליו שאף הם נושאים הפרשי הצמדה וריבית, והשאלה היא איזו ריבית. סעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961 קובע ריבית צמודה בשיעור של 4% לשנה, ואילו סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 קובע כי: "חוב שנפסק ולא שולם על ידי החייב במועד שנפסק או במועד שנקבע לתשלומו בפסק הדין, לפי המאוחר (להלן - מועד הפרעון) יתווספו עליו הפרשי הצמדה... וריבית צמודה כמשמעותה בחוק בשיעור של 5% ממועד הפרעון עד התשלום בפועל". לפיכך טוענת התובע כי כל הסכומים שבפסק הדין נושאים הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור 4$ לשנה עד יום פסק הדין (5.3.98) ובשיעור 5% לשנה רק מאותו יום ואילך. לטענת הנתבע, נכון ליום מתן פסק הדין ומועדי תשלומי השכירות, לא היה כל פיגור בתשלום, ובעוד ב"כ התובעת משערך את כל התשלומים ליום מתן פסק הדין כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית של 4%, ולאחר פסה"ד - 5%, מתעלם הוא מהסכום ששילם הנתבע בשנת 1990 בסך 15,000 ₪, שבגינו היתה לנתבע יתרת זכות (שהוא מעריכה ב- 36,000 ₪) ביום 10.5.95 ואף ביום מתן פסה"ד, ואין לומר שהוא פיגר בתשלום כלשהו. לפיכך מבקש הנתבע להורות על מינוי רואה חשבון מטעם ביהמ"ש שיערוך את החישוב. אני מקבלת את טענת הנתבע כי את הסכום של 15,000 ₪ יש לחשב בצירוף ריבית בשיעור של 5% לשנה ממועד שקודם לפסק דינו של כב' השופט שנהב, וזאת משום שזהו חוב פסוק על-פי פסק דין שקדם לפסק דינו של כב' השופט שנה, הוא פסק הדין בערעור. הסך של 5,000 ₪, שולם ע"י הנתבע ביום 8.2.90. ביום 23.2.92, ניתן פסה"ד בערעור ,ולפיו היה על התובעת להשיב לנתבע סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י הנתבע ועד ליום ההשבה ע"י התובעת. משמעות הדבר, בהתחשב בהוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה וחוק ההוצאה לפועל, כאמור לעיל, שעל התובעת לשלם סכום זה לנתבע בצירוף ריבית בשיעור של 4% לשנה מיום 8.2.90 ועד ליום 23.2.92, וריבית בשיעור 5% לשנה מיום 23.2.92 ואילך. פסק דינו של כב' השופט שנהב מיום 5.3.98 לא שינה את אופן שיערוך הסכום כעולה מפסק הדין בערעור ומהוראות הדין (חוק פסיקת ריבית והצמדה וחוק ההוצאה לפועל), אלא רק הורה כי הסכום ינוכה מהסכומים שעל הנתבע לשלם עפ"י פסה"ד. לפיכך סכום זה, שלגביו ניתן פסק דין קודם, הוא פסק הדין בערעור, נושא ריבית של חוב פסוק (5%) מיום פסק הדין בערעור (23.2.92) ולא מיום פסק דינו של כב' השופט שנהב [וכאמור, לתקופה מיום התשלום ע"י הנתבע - 8.2.90 ועד לפסק הדין בערעור - 23.2.92 נושא הסך של 15,000 ₪, ריבית של חוב לא פסוק (4%)] לעומת זאת, הסכומים שהתובע שילם החל מיום 10.5.95 ואשר עפ"י פסה"ד נחשבים כתשלומים על חשבון דמי השכירות, יחושבו, בתוספת ריבית על חוב לא פסוק (4%) עד ליום פסק דינו של כב' השופט שנהב, ו- 5% מיום פסה"ד, שכן תשלומים אלה לא היו נושא לפסק דין קודם.מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דייר מוגן בבית עסקתל אביב