דמי שימוש בבית כנסת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שימוש בבית כנסת:

תובענתן של התובעות לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימושם של הנתבעת ותושבים המתגוררים בתחומה במבני דת הכוללים מקווה אחד וכן שבעה בתי כנסת, הממוקמים בארבעה מבנים (להלן: "מבני הדת"). עילת התביעה הנטענת היא על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, (להלן: "החוק").

רקע עובדתי:
1. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת החליטה ממשלת ישראל להרחיב את ההתיישבות באזור יהודה ושומרון וביקשה להקים ישוב שיאכלס את המגזר החרדי. לשם כך התקשרו ביום 3.8.1983 התובעות עם המדינה, באמצעות משרד הבינוי והשיכון שהיה המשרד הממונה על בניית הישוב, בחוזה, ועל פיו התחייבו התובעות לבצע עבודות פיתוח ותשתית, להקים מוסדות ציבור וגם לבנות שבעה בתי כנסת ומקווה אחד, כאשר נקבע כי התמורה עבור ביצוע העבודות תשולם לתובעות על-ידי המדינה (להלן: "ההסכם"). בהתאם לכך, ביצעו התובעות את העבודות ובנו את המוסדות הנזכרים.

2. הישוב עמנואל (להלן: "הישוב") ממוקם בשומרון כ- 20 ק"מ בקו אווירי מזרחית ל"קו הירוק" ומונה כיום כ- 4,000 נפשות. עם הקמתו בשנת 1983 נוהל הישוב על ידי וועד מקומי שהוסמך על ידי משרד הפנים ובהמשך הוחלף הוועד על-ידי הנתבעת שנוסדה ביום 14.2.1985.
3. התובעות הינן חברות פרטיות אשר נוסדו בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ועיקר ייעודן היה בהקמת הישוב. התובעות פעלו להקמתו על ידי בניית תשתיות, מבני ציבור, מבני דת ובנייני מגורים בהתאם לצרכי היישוב, ובהתאם לתוכנית הסטטוטורית וההסכם שנערך בינן לבין המדינה.

4. בשנת 1985 קרסו החברות כלכלית, וביום 10.7.1985 מינה בית המשפט המחוזי בירושלים את ד"ר יעקב נאמן כמפרק הזמני ובהמשך כמנהל מיוחד.
במחצית השנייה של שנת 2003 אושר הסדר ע"י בית המשפט המחוזי, לפיו בוטל צו הפירוק נגד החברות ונקבע, בין השאר, כי החברות תהיינה אחראיות לפעילותן.

5. בשנת 1996 הגישו התובעות תובענה בבית משפט זה נגד מדינת ישראל, משרד השיכון והבינוי, משרד הדתות ומשרד הפנים (ת"א 1479/96). כתב התביעה התבסס על עילות שונות שעיקרן נסב סביב יתרת התשלום בגין בניית הישוב ומבני הדת. התביעה נדחתה משהתקבלה טענת התיישנות שטענה המדינה. בהחלטתו מיום 2.4.99 ציין בית המשפט (כב' השופט אליהו בן זמרה), כי על אף דחייתו את טענותיהן של התובעות מחמת התיישנות, הוא מצפה שהמדינה תסדיר את יתרת חובה לתובעות, כאשר ההסדר יותנה בהעברת זכויות המקרקעין עליהם בנויים מבני הציבור לזכות הנתבעת.
ערעורן של התובעות לבית המשפט העליון על ההחלטה נדחה. בסופו של יום לא קיבלו התובעות מהמדינה את התמורה המלאה בגין הבנייה בישוב, והמדינה לא מילאה אחר ציפיותיו של בית המשפט כפי שצוינו בהחלטתו.

6. בשנת 2001 הגישו התובעות את התובענה המקורית בתיק זה, עת היו עדיין בהליכי פירוק, על פי אישור שקיבלו מבית המשפט שליווה את הליכי הפירוק. בירור התובענה התמהמה עקב רצונה של הנתבעת לשלוח הודעת צד שלישי נגד המדינה. בקשה שהגישה הנתבעת לפטור מאגרה לא נענתה והנתבעת לא הצליחה לגייס את הכספים שנדרשו לתשלום האגרה. ההודעה לצד השלישי לא הוגשה לבסוף. בשנת 2009 הגישו התובעות כתב תביעה מתוקן בשנית ובהתאם לכך הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן.

פיצול הדיון וראיות הצדדים
7. ביום 12.8.2010 אושרה הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, כי הדיון יפוצל כך שתחילה תידון שאלת החבות. בהתאמה הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים והעדים מטעמם נחקרו. אחר כל זאת הגישו הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב, לאחר הארכות שניתנו. יצוין, כי הליך גישור שהתקיים בין הצדדים וניסיון להביאם לפשרה לא צלחו, למרבה הצער, ועל כן הגיעה העת ליתן פסק דין.

עיקרי טענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים
תמצית טענות התובעות
8. בכתב התביעה המתוקן שהגישו התובעות ביום 2.2.09 נטען כי משנמסרו מבני הדת לנתבעת, חלה עליה החבות והאחריות לתשלום דמי שימוש ראויים. לשיטתן של התובעות, מבני הדת האמורים נמסרו לשימושה של הנתבעת ו/או הועד המקומי שקדם לנתבעת, בשנים 1985-1983, מתוך הסכמה, הבנה וידיעה כי כל הוצאות הבנייה של אלו ישולמו לתובעת על ידי המדינה. לטענתן, מתן שירותים מסוג זה הוא חלק מחובותיה של המועצה כלפי תושביה ולרווחתם. התובעות מבססות את ראיותיהן על סמך שיפוץ ותוספת בניה שערכה הנתבעת במהלך השנים במבנים אלה, כביסוס לטענתן בדבר השימוש והחזקה במבנים.

9. כאמור, התובעות סומכות את תביעתן על הוראות החוק, אשר לטענתן מבוסס על הרציונאל כי לא ניתן להפיק הנאה מרכושו או מעבודתו של הזולת ללא תמורה. לפיכך תובעות הן דמי שימוש ראויים מהנתבעת עבור שימוש תושביה במבנים אלה.
התובענה לדמי שימוש הוגבלה לתקופה של 7 שנים ממועד הגשת התובענה המקורית, היינו לשנים 2001-1994 (סעיף 18 לסיכומי התובעות).

תמצית טענות הנתבעת
10. בכתב ההגנה המתוקן מיום 25.3.2009 שהגישה הנתבעת, דוחה היא מכל וכל את טענת התובעות לעניין דרישת דמי השימוש. לטענת הנתבעת, המקרקעין אינם בבעלותן של התובעות, ולעניין זה מפנה הנתבעת להוראות ההסכם שבו נכתב, כי התובעות תפעלנה כמבצעות העבודות עבור המדינה ללא כל זכויות במקרקעין.

11. עוד נטען, כי לא הוכח על ידי התובעות כי מבני הדת אכן ממוקמים בשטח אשר התובעות טוענות כי הינו שטח פרטי שבבעלותן. לטענת הנתבעת, לא הוצג חוזה רכישה ואף לא הוצג עותק מקורי המעיד על רישום ראשון של המקרקעין על שמן, או למצער עדות לאישור גרסתן של התובעות לעניין רכישת המקרקעין.

12. כחיזוק לטענה זו מפנה הנתבעת להסכם פשרה שנחתם בין התובעות לנתבעת בנושא תשלום הארנונה, שנערך כחמש שנים לאחר הגשת תביעה זו, כאשר התובעות ידעו כי הנתבעת מכחישה את בעלותן של מבנה הדת, ושם כלל לא מוזכרים מבני הדת כנמצאים בבעלות התובעות. לפיכך, לשיטת הנתבעת אף התובעות לא ראו את עצמן בעלים על מבנים אלה.

13. עוד נטען על ידי הנתבעת, כי אין בינה לבין התובעות יריבות משפטית, מכיוון שהחזקה במבנים היא על ידי הקהילות השונות של הישוב, שקיבלו את המבנים לרשותן על פי חלוקה שהוסכמה עם נציגי התובעות.
לעניין זה מוסיפה הנתבעת בסיכומיה, כי בהתאם לשתי הגרסאות שמסרו העדים מטעם התובעות, קיימת הסכמה כי חלוקת המבנים בוצעה ישירות לקהילות ולא לוועד המקומי.

14. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בניית מבני הדת הייתה בחירתן הוולונטרית של התובעות וחלק מערוץ השיווק שלהן למכירת דירות המגורים ביישוב. זאת לאור אופייה המיוחד של האוכלוסייה החרדית והבטחתן לראשי הקהילות השונות כי יקימו עבורן את מבני הדת וכתמריץ למגזר החרדי להעתקת מקום מגוריו ליישוב.
הנתבעת מוחה על כך, שהתובעות ידעו במהלך כל השנים על החזקה המבנים והשימוש בהם, והן לא עשו דבר להפסקת השימוש, ואף לא הביעו כל הסתייגות מכך. משכך, הסתמכה הנתבעת על החזקה במבנים אלה.

15. אשר למבנה המקווה טוענת הנתבעת, כי בעל הדין הנכון של התובעות לעניין מבנה זה הוא המועצה הדתית המתחזקת ומתפעלת את המקווה ולא הנתבעת.

עיקרי תשובת התובעות
16. התובעות הגישו כתב תשובה מתוקן וכן הגישו סיכומי תשובה לסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעת.

בתגובתן לעניין העדר יריבות משפטית מפנות התובעות לסעיף 11 לחוק שירותי הדת היהודים [נוסח משולב], תשל"א – 1971, הקובע שהממשלה והרשות המקומית ישאו בהוצאות התקצוב של המועצה הדתית. בשל כך דוחות התובעות את טענת הנתבעת לפיה המועצה הדתית היא בעלת הדין הנכון וזאת על אף הזיקה ההדוקה בין המועצה המקומית למועצה הדתית.

17. התובעות דוחות את טענתה של הנתבעת כי מבני הדת נבנו "כאמצעי שיווק" ותמריץ על מנת לסייע בידן במכירת בנייני המגורים שבנו התובעות. לשיטתן, גרסה זו משוללת כל יסוד והנתבעת לא הציגה ראשית ראיה לביסוס טענתה זו. התובעות אף מדגישות כי לאורך כל המשא והמתן עם המדינה טענה זו מעולם לא עלתה אף לא בהליך המשפטי שהוגש בזמנו נגד המדינה. גרסת התובעות היא כי מבני הדת נבנו תוך הסכמה והבנה בינן לבין המדינה.

דיון ומסקנות
18. נדמה, ודומה כי על כך אין חולק, כי מבני הדת נבנו בהתאם להסכם שנחתם בין התובעות לבין המדינה. עם זאת, עילת התביעה עליה נסמכות התובעות ועיקר טענותיהן מבוססות על בעלותן במקרקעין עליהם נבנו מבני הדת, וכנגזרת מכך דמי השימוש הראויים המגיעים להן בשל כך, לטענתן.
על מנת לבחון את שאלת החבות יש לבחון שתי סוגיות עיקריות העולות מטענות הצדדים:


זיהוי המקרקעין וזהות הבעלים של המקרקעין. קרי, האם עומדת לתובעות זכות קניינית במקרקעין, והאם מבני הדת נבנו על המקרקעין שבבעלות התובעות.
מי עשה שימוש במבני הדת בתקופה הרלוונטית לתובענה, היינו בשנים 2001-1994.


זיהוי המקרעין , זכות התובעות בהם ומיקום מבני הדת במקרקעין
19. כעולה מהעדויות לפניי, הישוב עמנואל נבנה על ידי התובעות על מקרקעין שהם בחלקם קרקע פרטית, שהתובעת 2 (להלן: "התובעת") טוענת כי רכשה, ובחלקם על מקרקעי מדינה. בהקשר לקרקע הפרטית העיד עו"ד דניאל קרמר מטעם התובעות. בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו בבית המשפט מפרט עו"ד קרמר, כי בתחילת שנות ה – 90 של המאה הקודמת פנה אליו מר יוסף ריכטר ששימש אותה עת כמנהל מיוחד של התובעות ושכר את שירותיו לצורך טיפול ורישום המקרקעין שרכשו התובעות בתחום היישוב הידוע כיום כישוב עמנואל.

על-פי עו"ד קרמר, רכשו התובעות את הקרקע בתחילת שנות ה- 80. המדובר בקרקע שאיננה רשומה בספרי המקרקעין ובמסגרת הליך הרישום הגישו התובעות בקשה לרישום ראשון של הקרקע הפרטית. לאחר פרסום הבקשה בפומבי ומבלי שהתקבלו התנגדויות לעניין הרישום, נרשמה הקרקע בשנת 1994 רישום ראשון על שם התובעת. על ההחלטה לרישום המקרקעין כאמור לא הוגש ערעור ולכן הינו סופי ביחס לחלק זה של המקרקעין (סומן A בתשריט שצורף לתצהיר). לגבי שטח אחר במקרקעין - המכונה "המובלעת" (סומן במפה המצורפת לתצהירו כ-B) - לו טוענות התובעות גם כן לבעלות, טרם הסתיים הדיון בועדה לרישום ראשון וטרם בוצע רישום. על-פי עו"ד קרמר, בשנת 2006 אושרה התוכנית ככשרה לרישום אך התעוררו שתי בעיות המעכבות את השלמת הרישום: הראשונה עוסקת במחלוקת ובהתנגדות לשטח המובלעת שטרם הוכר, והשנייה עוסקת במחלוקת על אזורים מסוימים בהם קו גבול התוכנית חוצה בניינים קיימים, שנבנו על ידי התובעות בשטח זה. נושא זה, לדבריו, טעון תיקון טכני בלבד ולאחר פתרון שתי הבעיות הללו ותשלום האגרה כנדרש, ניתן יהיה לרשום על שם התובעת .

20. מטעם התובעות העיד גם מר שמעון יצחקי המכהן כמנהל בהן. מר יצחקי העיד בתצהירו (סעיף 35), כי: "שני מבנים המשמשים לבתי כנסת, בנויים, כפי הנראה, בחלקם על "הקרקע הפרטית" ובחלקם על אדמות מדינה. ראה: התשריטים שצורפו לתצהירו של השמאי פישלר".
מעיון בתשריט שאליו מפנה העד (נספח ו' לתצהיר השמאי מר יוסף פישלר, אשר אמנם לא העיד, אך מיקום מבני הדת המסומנים שם אושר על ידי הרב מרדכי אייכלר העד מטעם הנתבעת (פר' עמ' 32, ש' 5 ואילך)), עולה כי הכוונה היא למבנה שסומן א4 – בית כנסת "מגן דוד" ומבנה שסומן א5 – בית כנסת "רחל".

21. עיקרי עדותו של עו"ד קרמר, שהייתה נאמנה עליי, נתמכים באמור בתצהירו ובעדותו של מר פינחס אליהו ארנרייך, מטעם הנתבעת. מר ארנרייך העיד, כי בין השנים 1985-1981 החזיק מניות בשיעור של 10% - 35% בחברות התובעות, וכיהן כמנכ"ל החברות בתקופה זו. מספר חודשים לאחר הפסקת כהונתו קרסו התובעות כלכלית. לדבריו, המקרקעין עליו בנו התובעות את היישוב, נרכשו מהמדינה ומאנשים פרטיים (ערבים פלשתינים). בהתאם להצעת היועצים המשפטיים של התובעות דאז, העבירו התובעות את הבעלות של הקרקע למדינה. לאחר זמן מה השיבה המדינה לתובעות את הקרקע וזאת על מנת למנוע טענות שמקורן בפוליטיקה ואידיאולוגיה מצד גורמים ערביים העוינים את ההתיישבות באזור יהודה ושומרון ועלולים לטעון כי הקרקע שייכת להם.

22. לסיכום נקודה זו אני קובע, כי מבני הדת נבנו על ידי התובעות וברובם – המקווה ושני בתי כנסת – ממוקמים בקרקע הפרטית שנרשמה כבר על שם התובעת. שני בתי הכנסת הנוספים – כאמור בניינים א4 ו-א5 בתשריט של מר פישלר – נבנו רק בחלקם על אדמה פרטית, כאשר קרקע זו טרם נרשמה על שם התובעת, וחלק נוסף של שני בתי כנסת אלה נבנה על "אדמת מדינה", אשר אף היא לא נרשמה על שם התובעת. לפיכך, לא ברורה טענת התובעות, כפי שמופיעה גם בתצהירו של מר יצחקי (סעיף 36), כי התובעות זכאיות לדמי שימוש גם עבור חלקי המבנים שנבנו על אדמות מדינה. אמנם בסיפא לסעיף הנזכר ציין העד כי - "גם בגין אדמות המדינה לחברות זכויות קנייניות, וזאת מכוח ההסכמים שבין החברות והמדינה" – ברם, מסמכים והסכמים המצביעים על זכויות החברות באדמות המדינה לא הוגשו.
לא-זו-אף-זו. בהסכם הנזכר שנחתם בין התובעת 1 למדינה נאמר במפורש (סעיף 6) – "מוצהר ומוסכם בזה כי בתוקף הסכם זה החברה (התובעת 1– א.פ.) אינה רוכשת ולא תרכוש כל זכות במקרקעין ואינה זכאית לכל זכות כזאת והיא תפעל כמבצע עבודות עבור משרד הבינוי והשיכון לפי הסכם זה".

23. כמוזכר לעיל, התובעות הגישו תובענה נגד המדינה בגין אי תשלום עבור עבודות הפיתוח ובניית מוסדות הציבור, כפי שהתחייבה בהסכם האמור, אולם תובענה זו נדחתה מחמת התיישנות. לדעתי, אין באי תשלום עבור הבנייה משום לזכות את התובעות בבעלות על אדמת מדינה וברישומה על שמן, אף אם ביצעו שם עבודות פיתוח וחלק משני בתי הכנסת בנויים על אדמת מדינה. רשום אדמת מדינה על שם התובעות עומד בניגוד להסכם.

24. זאת ועוד. במסגרת "סיכום דיון" שנערך אצל עו"ד פליאה אלבק ז"ל, ביום 30.9.90, אמנם סוכם כי תמורת תשלום עבור הבניה שבנו התובעות יועברו שטחי הציבור למועצה המקומית (סעיף 5 – נספח 5 לתצהירו של מר יצחקי), אולם לא הוכח לפניי כי ההסכמות שם תורגמו למעשים (יצוין, כי היו השגות על הסיכומים שנרשמו במסמך הנזכר (ראו נספחים 6 ואילך לתצהיר יצחקי).

25. מהמקובץ מסקנתי היא, כי מבין מבני הדת רק המקווה ושני בניינים של בתי כנסת בנויים על אדמה פרטית שנרשמה על שם התובעת, ואילו שני בתי כנסת נוספים שנבנו על-ידי התובעות בנויים בחלקם על קרקע שהתובעת טוענת לזכויות עליה, אך טרם נרשמה על שמה, ובחלקה על אדמת מדינה שאף היא לא נרשמה על שם התובעת, על אף טענות התובעות לזכותן על אדמה זו.

בכך לא תם דיוננו ועלינו לבחון מי עושה שימוש במבני הדת.

מי עושה שימוש במבני הדת
26. כאמור, עקב הגשת התובענה הנוכחית רק בשנת 2001 מתייחסת התביעה לדמי שימוש עבור מבני הדת לשבע השנים שקדמו להגשת התובענה, היינו לשנים 1994 – 2001. בתקופה זו, ועל כך לא נשמע חולק, היו בתי הכנסת בשימוש הקהילות השונות. המדובר בארבעה מבנים אשר כוללים שבעה בתי כנסת לקהילות שונות, והמקווה אשר בהחזקתה של המועצה הדתית (פר' עמ' 45 ש' 6-5).

27. על אף זאת טוען ב"כ התובעות בסיכומיו (סעיפים 49 - 51), כי משנדחתה התובענה נגד המדינה בגין התיישנות, ולא לגופה, ומשלא שולמה תמורה כלשהי לאחר דחיית התובענה האמורה, אזי התובעות אינן מחויבות להעביר את מבני הדת למועצה המקומית והתובעות נותרות בעלות הזכויות במקרקעין ובמבני הדת, ולתובעות עילת תביעה עצמאית ונפרדת נגד הנתבעת, בגין השימוש שעושים תושבי הישוב במבני הדת.

28. אכן, כאמור, התובענה של התובעות נגד המדינה נדחתה מחמת התיישנות והמדינה לא נענתה להמלצתו של כב' השופט בן זמרה כנזכר בהחלטתו דלעיל. איני נדרש בתובענה זו להכריע אם חלה חובה על התובעות להעביר את מבני הדת לנתבעת, אם כי, לכאורה, יש טעם בטענת התובעות כי אינן מחוייבות להעביר את המבנים לנתבעת משלא שולמה להן התמורה על ידי המדינה בגין עבודתן לבניית מבני הדת. אולם, לדעתי, מנקודת המוצא שהתובעות בנו את המבנים הללו על קרקע פרטית שלהן (וחלקם של שני בניינים על אדמת מדינה), וכי המדינה לא שילמה להן על פי התחייבותה בהסכם, ועד להטלת חבות על הנתבעת לשלם דמי שימוש בגין המבנים קיים מרחק רב. אני סבור שהתובעות לא הצליחו לגשר עליו מבחינה משפטית. ככל שהמבנים ממוקמים על האדמה הפרטית של התובעות רשאיות הן, לכאורה, לתבוע דמי שימוש. השאלה הינה – האם "הכתובת" או היריבה המשפטית הנכונה הינה הנתבעת, כטענת התובעות, אם לאו, כטענת הנתבעת.
גם אם העושים שימוש במבני הדת הללו הם תושבים ביישוב, ועל הנתבעת חלה חובה לספק להם שרותי דת, לא ניתן על יסוד קונסטרוקציה זו, לדעתי, לחייב את הנתבעת בדמי שימוש במבנים אלה. לנתבעת אין ולא היתה חזקה במבנים אלה והיא, כגוף משפטי, אינה עושה שימוש במבנים אלה ואף אינה מחזיקה בהם למתן שירות לציבור (להבדיל למשל בעניין הספרייה הציבורית – ועל כך ראה להלן). כפי שיובהר בהמשך, לא הנתבעת, או הוועד המקומי שקדם לה, קיבלו את החזקה במבנים מהתובעות, ולא הנתבעת או הועד המקומי מסרו את המבנים לחזקתן ולשימושן של הקהילות השונות המחזיקות במבנים. על פי העדויות שנשמעו לפניי, נבנו בניני הדת על ידי התובעות לטובת התושבים שיבואו להתגורר בישוב. בנייתם שימשה לתובעות כאמצעי שיווק של הדירות ומחיר הבנייה אף הובא בתמחור הדירות. חלוקת הבניינים לשימוש הקהילות נעשתה על ידי קבוצת רבנים, ולנתבעת, או לועד המקומי, לא היה כל חלק בכך. לפיכך, עולה שאלה אם אמנם יכולות התובעות לתבוע את הקהילות המחזיקות והמשתמשות בבתי הכנסת. מכל מקום, לשאלה הנדרשת להכרעה בהחלטה זו, לעמדתי, לא ניתן לחייב את הנתבעת בדמי שימוש עבור מבני הדת. דברים אלו אמורים לגבי שני בתי הכנסת הבנויים על הקרקע הפרטית של התובעות ועל אחת כמה וכמה לגבי שני הבניינים הבנויים בחלקם על הקרקע הפרטית של התובעות ובחלקם על אדמת מדינה.
29. זאת ועוד. גם אם נראה במקרקעין שעליהם הוקמו מבני הדת כ"מקרקעי ציבור" שהוקצו לצרכי ציבור ומיועדים לכך, ועתידים ביום מן הימים להירשם על שם הנתבעת, שלב זה עדיין לא בוצע. הנתבעת גם לא הפקיעה שטחים אלה, שאז בתנאים מסוימים זכאי בעל המקרקעין לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין לצרכי ציבור.

30. בנסיבות העניין גם לא קמה לתובעות עילה על פי החוק, שעליו ביקשו לבסס תביעתן, משלא התקיימו שלוש היסודות לגיבוש עילה על פי החוק: התעשרות, על חשבון המזכה ושלא על פי זכות שבדין (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א.ת.י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 321 (1990). לא שוכנעתי כי הנתבעת התעשרה על חשבון התובעות וכיצד, התושבים שילמו לתובעות במסגרת רכישת הדירות את העלות של בניית מבני הדת, כעדות מר ארנרייך; השימוש נעשה בהסכמת התובעות לאורך שנים רבות בלא שתמחה על כך; ועל כל פנים השימוש נעשה בהסכמת התובעות לפיכך גם לא מתקיים היסוד של שימוש שלא על פי זכות שבדין.

מסקנתי היא, איפוא, כי במצב המשפטי שנוצר, אין לתובעות עילת תביעה נגד הנתבעת לשלם דמי שימוש בגין מבני בתי הכנסת (לעניין המקווה ראה דיון נפרד בהמשך).

31. עם זאת, בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה למי נמסרו בתי הכנסת בסמוך לבנייתם. לטענת התובעות – לוועד המקומי שקדם לנתבעת, והוועד מסר את בתי הכנסת לשימוש הקהילות, ועל כן חלה חבות על הנתבעת לשלם דמי השימוש הנדרשים. ואילו לטענת הנתבעת השימוש והחזקה בבתי הכנסת נמסרו על-ידי התובעות ישירות לקהילות עצמן, ולפיכך אין מוטלת עליה החובה לתשלום דמי השימוש כנטען על-ידי התובעות.

32. מטעם התובעות הועד מר שמעון יצחקי, אשר, כאמור, משמש כיום כמנהל התובעות. עד זה הגיש תצהיר עדות ראשית ארוך ומפורט הסוקר את הרקע העובדתי של התובעות ואת הקמת היישוב וצירף מסמכים רבים אשר בהם ביקש לתמוך בטיעוניהן של התובעות.
אין חולק, כי בתקופה בה נבנו מבני הדת ונמסרו לקהילות לא שימש מר יצחקי בתפקיד כלשהו אצל התובעות. העד משמש כמנהל התובעות רק מחודש מאי 1988 (פרו' עמ' 42, ש' 15 ואילך), וכל הידוע לו על מסירת מבני הדת ידוע לי מקריאת מסמכים (שלא צורפו לתצהירו – א.פ.), שכן לא היה בעמנואל בשנת 1983, שעת חלוקת מבני הדת בין הקהילות (פרו' עמ' 44, ש' 1 ואילך). לפיכך, עדותו בנושא זה – כי מבני הדת נמסרו על ידי התובעות לוועד המקומי ו/או המועצה המקומית והם, ולא החברות, מסרו את השימוש בהם לקהילות השונות, "בהתאם לצרכים הדתיים השונים של הקהילות" (סעיף 54 לתצהירו) – הינה בבחינת עדות שמיעה ולא ניתן לאמצה.

33. אוסיף, לחובת התובעות, כי אם אמנם בידיהן מסמכים התומכים בטענתו של מר יצחקי, כעדותו, ניתן היה להזמין את העדים שכתבו מסמכים אלה, ולא היתה מניעה לכך מצד התובעות, וניתן היה להגיש את המסמכים הנטענים. משלא נקטו התובעות בדרך זו – פועל הדבר לחובתן, על-פי הפסיקה הידועה.

34. העד מר פנחס אליהו ארנרייך, אשר כאמור שימש כמנכ"ל אצל התובעות בין השנים 1985-1981, ומבני הדת נבנו בתקופה בה כיהן כמנכ"ל (פר' עמ' 64, ש' 6-1), העיד מטעם הנתבעת. לדבריו, מדיניות התובעות הייתה התחייבות לבניית מבני הדת וזאת כחלק מאמצעי השיווק במכירת הדירות. במסגרת זו אף הבטיח לנציגי חסידות גור, לנציגי חסידות סלונים, נציגי חסידות חב"ד, ובתאום עם נציגי עדת הספרדים, שהתובעות יבנו עבורם ויעמידו לרשותם בתי כנסת, בד בבד עם אכלוס בנייני המגורים (שם, עמ' 64, ש' 15 ואילך). לעניין זה מציין מר ארנרייך, כי מבני הדת נמסרו לחסידויות/העמותות השונות טרם שהוקמה המועצה הנתבעת. על-פי עדותו, בתום הבנייה של מבני הדת הודיעו התובעות, אם בעל פה או בכתב, לנציגי הקהילות על השלמת הבנייה, ואלה תפסו חזקה בכל מבנה.
על פי עדותו של מר ארנרייך, הבנייה לא נעשתה "בהתנדבות" אלא שמבני הדת נבנו במסגרת ההסכם עם המדינה שהתחייבה לשלם תמורת בניית המבנים הללו, ואולם לדבריו, אף אם התובעות לא היו מקבלות כסף מהמדינה היו בונים "אותו דבר" (פר' עמ' 55, ש' 13 ואילך).
בנושא זה העיד את הדברים הבאים (שם, עמ' 55, ש' 22 ואילך):
"...אנחנו הלכנו להקים עיר בישראל... את העיר הזאת, איך הגדירו את זה? באו לשם אנשים לגור שהם לא עברו את רחוב ז'בוטינסקי בבני-ברק... לעיר הזאת באו, זה היה ג'בלאה, עשרה ק"מ משכם, שלא באו לשם אנשים. באו אנשים לגור שם שלא עברו בחיים את רח' ז'בוטינסקי בבני-ברק, או יהודים מירושלים, שלא הגיעו לגבעת שאול. הר נוף עוד לא היה בנוי אז. והיינו צריכים להביא את האנשים למקום הזה, היינו צריכים לנצל, לעמוד בקשר עם כל גדולי האדמורים, כל גדולי הרבנים, היה לנו תמיכה והתנאי הראשוני לכל יהודי דתי, לאו דווקא חרדי, מדובר בבעיה חרדית, שאין לו את התנאים הדתיים. היה צריך בתי-כנסת, מקוואות, הכל. והיתה החלטה בחברה שנקים את זה בצורה הכי יפה והכי מפוארת שקיימת, כדי ליתר ביטחון אפילו החשבנו את זה במסגרת התחשיבים של הבנייה." (ההדגשה שלי –א.פ.).

העד שב והעיד, כי על כל עבודותיהן של התובעות היו אמורות הן לקבל תשלום מהמדינה על-פי ההסכם (שם, עמ' 56, ש' 23-13; שם, עמ' 59, ש' 23-21). העד הוסיף, כי היה התושב הראשון ביישוב בשנת 1983 (שם, עמ' 61, ש' 6-4), ומספר חודשים לאחר שעבר להתגורר שם היו בתי הכנסת כבר בנויים (שם, ש' 9-8).

35. משנשאל מר ארנרייך האם הייתה באותה תקופה מועצה מקומית, השיב באופן חד-משמעי (פר' עמ' 70, ש' 7 ואילך):
" העד: לא היתה מועצה מקומית, לא היה ועד מקומי, לא היה אז כלום.
עו"ד זמיר: מתי היה ועד מקומי? מתי הוא,
העד: יותר מאוחר, נדמה לי בסביבות 84 פלוס.
עו"ד זמיר: בערך ב – 84 כבר היה ועד מקומי?
העד: 84, באמצע, אני לא זוכר בדיוק מתי, אל תתפוש אותי במילה".

ובהמשך מעיד מר ארנרייך, כי לפי זכרונו המועצה המקומית הוקמה בסוף שנת 1984 תחילת שנת 1985, והועד המקומי היה קיים מספר חודשים קודם לכן (שם, עמ' 70, ש' 18 ואילך). עוד הוסיף, כי (שם, עמ' 71, ש' 7 ואילך):
"... כשאנחנו עלינו, עלינו 83. ולא היה ועד מקומי, לא חלמנו על ועד מקומי, לא חלמנו על מועצה גם.
עו"ד זמיר: כשהיישוב התחיל להתאכלס, עוד לא היה ועד מקומי?
העד: לא, שום דבר לא היה. אנחנו היינו הכל.
עו"ד זמיר: אז הכל היה מול המועצה האזורית בהתחלה?
העד: כן, מועצה אזורית.
עו"ד זמיר: מועצה אזורית שומרון?
העד: הם לא היו גם כן מעורבים בשטח, זה היה שנה ראשונה".

ואכן, על-פי הודאת הנתבעת עצמה, המועצה הוקמה ביום 14.2.1985 (סעיף 4.1 לכתב ההגנה המתוקן שהוגש בחודש אוגוסט 2007).

36. עדותו של מר ארנרייך מהימנה ומקובלת עליי, על אף טענות התובעות כי יש מקום להטיל ספק בהן ודוק. לאור תפקידו בעבר אצל התובעות ניתן היה להניח כי הן תזמנה אותו לעדות, ברם משהתברר כי עדותו אינה תואמת את הנטען על ידן לא זומן למתן עדות על ידן והוזמן מטעם הנתבעת. התובעות גם לא הציגו מסמכים שיסתרו את עדותו, מסמכים שודאי נמצאים בידיהן.

37. עדותו של מר אנרייך מתחזקת באורח משמעותי, מעדותו של הרב מרדכי אייכלר שהעיד מטעם הנתבעת, אשר למעשה הינו עוד נטרלי ועדותו מהימנה עלי לחלוטין ואני מאמצה. בתצהיר עדותו הראשית העיד, כי משנת 1983 היה ראש כולל חסידות "סלונים" ביישוב ולאחר כשנה-שנתיים נבחר לכהונת רב היישוב. על-פי האמור בתצהירו, מבני הדת נבנו עבור עמותות ומחזיקים שונים עוד בטרם הקמת הנתבעת. כיוון שהתובעות לא היו בשטח, רבנים ביישוב התארגנו באופן וולונטרי כדי לעשות סדר בחלוקת המבנים בקרב הקהילות והם שהחליטו כיצד לחלק את בתי הכנסת בין הקהילות. לדבריו, המועצה כלל לא הייתה קשורה למבני הציבור או לחלוקתם בין הקהילות השונות בישוב (סעיף 6 לתצהירו).

38. בתצהיר עדותו הראשית הוסיף הרב אייכלר דברים אלו (סעיפים 8-7):
"7. למיטב הבנתי, התובעות החליטו לבנות בתי כנסת ומקווה אף מעבר למקובל, וזאת מטעמים של טובת הציבור ועידוד השיווק, מאחר וראו בכך תנאי הכרחי לאכלוס מהיר ככל הניתן של היישוב עמנואל, מבלי כל קשר לתקצוב המבנים ע"י המדינה.

8. עקב כך בנו התובעות מבנים גדולים ומפוארים ממה שהועדה הבין-משרדית של משרד הדתות אמורה היתה לתקצב, ויובהר – כי מבחינת התובעות, אפילו במצב בו הועדה הבין משרדית לא היתה מאשרת כלל השתתפות כספית במבנים, עדיין היו התובעות בונות את אותם מבנים וזאת מאחר והדבר היה משרת את האינטרסים שלהן – אכלוס הבתים באזור".

על דברים אלו שב הרב אייכלר גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט (עדותו בפרו' מעמ' 25, ש' 20 ואילך).

39. דברים אלו של הרב אייכלר דומים במהותם לדברים שהעיד מר ארנרייך, והינם הגיוניים וסבירים, שעל מנת ל"משוך" את הציבור החרדי מהערים ירושלים, בני ברק ועוד, ליישוב עמנואל, ישוב מבודד בשומרון, ולהביאו לרכוש שם את הדירות שבנו התובעות על הקרקע הפרטית שרכשו במקום, יש להבטיח לציבור זה תנאים שמבחינתו הינם תנאי בל יעבור – בתי כנסת לפי נוסח התפילה של כל קהילה חסידית ומקווה. עוד יצוין, כי על-פי ההסכם בין התובעות למדינה, התמורה שהובטחה לתובעות בגין בניית מבני הדת, הינה על-פי התקציב הסטנדרטי כמקובל בתקצוב שנעשה במשרד ממשלתי, והתובעות, ברצונן ל"פתות" את הקהילות השונות לעבור להתגורר בישוב, הבטיחו להן מבנים מפוארים יותר. (במאמר מוסגר אדגיש, כי לדעתי לכך התכוון למעשה מר ארנרייך כשאמר שהתובעות "התנדבו" לבנות את המבנים – היינו, לבנות בנייני דת מפוארים מעבר לסטנדרט הרגיל, ולא "התנדבות" במובנה הרגיל והמקובל של המילה).

40. הרב אייכלר הוסיף והעיד, כי תחילה היתה "מנהלת כוכב השומרון" (פר' עמ' 28, ש' 6; עמ' 29, ש' 10) ולאחר מכן הוקם ועד מקומי, אשר טיפל בנושא הניקיון, הזבל, החשמל וחימום המקווה, ואילו בנושא חלוקת בתי הכנסת שנבנו הועד המקומי לא התערב (שם, עמ' 29, ש' 15 ואילך). מי שחילקה את בתי הכנסת בין 13 הקהילות היא קבוצת רבנים שלקחו על עצמם את המשימה הזו בלא ידיעת המועצה (שם, עמ' 30, ש' 13-2). בהמשך עדותו מתאר הרב אייכלר כיצד חילקה קבוצת הרבנים האמורה את בתי הכנסת לקהילות השונות ביישוב (שם, עמ' 33, ש' 12 ואילך).

41. ער אני לניואנסים השונים שבין עדותו של הרב אייכלר לעומת עדותו של מר ארנרייך - בשעה שהראשון העיד כי רבנים בישוב והוא ביניהם חילקו את בתי הכנסת, העיד השני שהתובעות עשו כן. ברם, מר ארנרייך לא תמך גירסתו במסמכים והתובעות לא הגישו מסמכים לתמיכה בדברים אלה. עדותו של הרב אייכלר עדיפה בעיניי כמי שנטל חלק בפועל בחלוקה זו. מכל מקום, בין לשיטת מר ארנרייך ובין לשיטת הרב אייכלר, לא הועד המקומי ולא הנתבעת עשו כן, כטענת התובעות. אשר על כן לאחר ששבתי ועיינתי בעדויות העדים, מסקנתי החד-משמעית היא כי בתי הכנסת לא הועברו לוועד המקומי או למועצה, אלא משניתן היה להיכנס אליהם ולעשות בהם שימוש, חולקו על-ידי קבוצת רבנים ביישוב במחצית שנת 1983 ואילך, כפי שהעיד הרב אייכלר.

האם בניית בתי הכנסת הסתיימה?
42. בין הצדדים התגלעה מחלוקת, האם בשעה שנמסרו בתי הכנסת לקהילות השונות הסתיימה בנייתם אם לאו. לטענת התובעות הבנייה הסתיימה ואילו לטענת הנתבעת לא כך הדבר.

דומה, כי לצורך הכרעה בשאלת החבות אין משקל מעשי ממשי לשאלה האם בנייתם של מבני הדת הסתיימה אם לאו. במיוחד אמורים הדברים שעה שהתובענה מתייחסת לשנים 2001-1994, שאז בניית בתי הכנסת כבר הושלמה. מכל מקום כיוון שהצדדים נדרשו לכך אדרש אף אני לשאלה זו.

43. התובעות סומכות טענתן על מכתבו של גזבר המועצה מיום 3.1.1985, שנשלח אל משרד הפנים בבקשה לשחרור כספים, ואליו מצורף מכתב של המועצה הדתית ביישוב שנאמר בו - "הרינו לאשר שבניית המקווה בעמנואל הושלמה לפני למעלה משנה. וכן בניית בתי הכנסת הושלמה" (נספח 14 לתצהירו של מר יצחקי).

44. אומר כבר עתה, כי קיים קושי לסמוך על האמור במכתבה של המועצה הדתית. המכתב הינו קצר ותכליתי, ומלבד ההתייחסות למקווה שבנייתו הושלמה, אין פירוט באילו מבתי הכנסת הושלמה הבנייה, ולמה כיוון הכותב בביטוי "הושלמה" הבנייה. כותב המכתב לא זומן לעדות על-מנת להבהיר נושא זה.

45. לעומת זאת העיד הרב אייכלר, שכאמור היה במקום בתקופה הרלוונטית ועסק בנושא חלוקת השימוש בבתי הכנסת לקהילות השונות, באורח שונה. על-פי עדותו היו שני בתי כנסת שהיו "גמורים" ונראה שכוונתו לבתי הכנסת "רימון" ו-"מגן דוד" (פרו' עמ' 27, ש' 17 ואילך; עמ' 35, ש' 16-8). בהמשך מעיד הרב אייכלר, כי גורמים שונים סייעו לקהילות להשלים את הבנייה ובלשונו – ".. ביקשנו מכל מיני גורמים שיעשו לנו – משרד הדתות דווקא עזר לנו מאוד יפה. לשפץ, כל המבנים היו עירומים כמו שאומרים, בלי שום ציפוי, אפילו המבנים הגמורים. ביקשו ממשרד הדתות עזור לנו, המועצה עזרה לנו, כל מיני גורמים עזרו לנו. פרטיים, כל מיני" (שם, עמ' 35, ש' 23 ואילך). ובחקירה חוזרת העיד הרב אייכלר – "בתי הכנסת היו במצב לא גמור, היו צריכים לגמור אותם. הציבור נתן חלק, כל אחד נתן" (שם, עמ' 36, ש' 23 ואילך). הדברים מדברים בעד עצמם.

46. גם העד מר ארנרייך מאשר למעשה, כי בתחילת האכלוס של היישוב, בשנת 1983, בניית בתי הכנסת לא הושלמה, ובלשונו – "בתקופה שעבדנו, אולי כמה חודשים כבר, מייד כשעברנו, בהתחלה עוד היו בשלבי בנייה אמצעיים, נוספים, אבל תוך כמה, תקופה מסוימת אחר כך כבר היו בנויים" (שם, עמ' 61, ש', 9-7). בהמשך עדותו בחקירה נגדית נשאל האם כאשר הקהילות נכנסו לגור ביישוב בתי הכנסת היו מוכנים – והשיב – "פחות או יותר, כן. אולי תקופה, כמה שבועות אחר כך" (שם, עמ' 65, ש' 9).
אציין, כי תשובותיו בחקירה הנגדית כי בניית בתי הכנסת לא הושלמה קודם הגעת התושבים נראית לי יותר מאשר תשובתו בחקירה חוזרת כאשר השיב שבתי הכנסת "נמסרו מושלמים" (שם, עמ' 77, ש' 17). ודוק. העד השתמש במונח "בנויים" ו – "מוכנים", ולא במינוח "גמורים" או "מושלמים".

47. לא למותר לציין גם את עדותו של גזבר המועצה, מר פלד דיכטר, שהעיד מידיעה אישית, כיוון שהוא טיפל בנושא זה, כי היו בתי כנסת שלא היו בהם חוטי חשמל בקירות, והקהילות וועדים של בתי הכנסת פנו למשרד הפנים בדרישה להשלים זאת ולמנוע סכנת חיים, ומשרד הפנים נתן כסף למועצה לבצע חיבור חשמל. לדבריו היה זה בשנת 2000 – "...המבנים היו לא ראויים, לא לחלוטין, לא היו ראויים לשימוש" (פרו' עמ' 92, ש' 21-9).

48. הנה-כי-כן, ממכלול העדויות של העדים שהעידו ואשר היו נוכחים ביישוב עובר לתחילת אכלוסו של היישוב וסמוך לאחר מכן, כמו-גם עדותו של מר דיכטר שטיפל בנושא החשמל באופן אישי, נראה כי השלד של ארבעת הבניינים של בתי הכנסת היו בנויים, ובחלקם אף יותר מכך, אולם בחלקם הבנייה לא הושלמה ואף חשמל לא היה בהם. העובדה שהקהילות נכנסו להתפלל בהם הייתה כנראה עקב צוק העיתים, ואולם המבנים לא היו גמורים ומושלמים לשימוש. מכל מקום, גם העובדה שהמועצה סייעה לקהילות השונות בשיפוץ ובחיבור לחשמל, הגיע התקציב לכך ממשרד הפנים, או ממקור אחר, ואין בכך, לדעתי, להביא לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש לתובעות, כטענתן.

המקווה
49. כאמור, התובעות בנו גם את המקווה ונראה כי בנייתו הושלמה מבעוד מועד, לעת תחילת האכלוס של היישוב על-ידי תושביו החרדיים. מהעדויות עולה, כי הפעלת המקווה בתחילה נעשתה על-ידי מנהלת כוכב השומרון, למעשה התובעות, ובהמשך נעשתה ההפעלה על-ידי המועצה הדתית. ברם, כעולה מעדות גזבר המועצה המקומית, מר פלד דיכטר, המועצה הדתית לא תפקדה "הרבה שנים" משנת 2001, או שנת 2002, והייתה עמותה שנטלה על עצמה את האחריות על המקווה והפעלתה. עוד הוסיף, כי על-מנת לחסוך בעלויות ביטחה הנתבעת את המקווה בפוליסה של מבני הציבור, והמועצה הדתית חויבה בגין כך (פר' עמ' 90, ש' 20-14). יצוין, כי בספרי הנתבעת רשומה המועצה הדתית כמחזיקה של המקווה (שם, עמ' 96, ש' 14-13).

50. טוענות התובעות, כי כיוון שהנתבעת מינתה חלק מהחברים במועצה הדתית וגם משתתפת במימונה, כי אז קיימת זיקה הדוקה בין הנתבעת למועצה הדתית ואין מניעה לתבוע את המועצה המקומית בגין דמי שימוש עבור המקווה.

51. אין בידי לקבל טענתן זו של התובעות. כל אחת מהשתיים, המועצה המקומית והמועצה הדתית, היא אישיות משפטית נפרדת ועצמאית, הגם שהמועצה המקומית ממנה חלק מחברי המועצה הדתית ומשתתפת בתקציבה, על-פי הוראות צו בדבר שירותי דת (יהודה והשומרון) (מס' 807), תש"ם – 1979. לדעתי, לא ניתן לחייב את הנתבעת בגין חובות שחבה המועצה הדתית, ככל שהינה חבה. לא למותר לציין, כי סעיף 8 לצו הנזכר קובע, כי – "מועצה מוסמכת לטפל בסיפוק שירותי דת ולשם זה רשאית היא להתקשר בחוזים, להחזיק רכוש בדרך של שכירות או חכירה ולרכוש מטלטלין". הנה-כי-כן, המועצה הדתית הינה ישות משפטית נפרדת ועצמאית הכשרה לחתום על חוזים ולהחזיק ברכוש, ומטבע הדברים גם להיתבע. בשנים הרלוונטיות לתובענה זו, 2001-1994, הייתה המועצה הדתית אחראית להפעלת המקווה. לפיכך, לשיטתי, לא ניתן לתבוע את הנתבעת בגין דמי שימוש עבור המקווה.

שונות
52. בתצהיר עדותו הראשית של מר שמעון יצחקי נאמר כי חלק מבניין בית הכנסת "מגן דוד" משמש כספריה ציבורית של המועצה המקומית (ת/1). מכאן, כך טוענת התובעות, כי גם אם ייקבע שהן אינן זכאיות לדמי שימוש מהנתבעת בגין השימוש בבניין כבית כנסת, זכאיות הן לקבל דמי שימוש מהנתבעת בגין השימוש שהינה עושה בחלק מהמבנה כספרייה עירונית.
53. הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי טענה זו של התובעות הועלתה לראשונה בתצהירו של מר יצחקי מבלי שהיה לכך זכר בכתב התביעה המקורי והמתוקן. עוד נטען, כי המדובר בחלק מזערי מתוך המבנה, אשר גודלו לא צוין ולא הוכח על-ידי התובעות, וכי לא הוכח מתי נעשה הצילום (ת/1), ועל כן יש להניח כי המדובר בשימוש מהתקופה האחרונה.

54. מקובלות עליי טענות הנתבעת, ואבהיר. מר יצחקי לא ציין בתצהירו מאימתי משמש אותו חלק מהמבנה של בית הכנסת כספרייה ציבורית. גם לא הוברר מי צילם את התמונה (ת/1) ואימתי צולמה. אכן, גזבר המועצה אישר כי הספרייה משמשת את המועצה המקומית, אך הוא לא נשאל באשר לפרק הזמן שבה משתמשת המועצה בספרייה זו וממתי (פר' עמ' 87 ש' 9 ואילך). ויוזכר, התובענה מוגבלת לשנים 2001-1994 ונטל ההוכחה שהחלק האמור משמש את הנתבעת בתקופה זו, או בחלק ממנה, מוטל על התובעות. נקודה זו לא הוכחה על ידן בשום דרך. אמנם הוכח כי הנתבעת משתמשת בחלק זה של הבניין לצרכיה – כספרייה ציבורית – אך, כאמור, לא הוכח ממתי, שהרי ייתכן שתקופת הזמן לחיוב בדמי שימוש, ככל שקיים חיוב שכזה, אינו נכלל בגדר התובענה, והשימוש בספריה החל לאחר שנת 2001.
לפיכך, דין טענת התובעות להידחות גם באשר לשימוש שעושה הנתבעת בספרייה ולזכאותה לדמי שימוש, לכאורה.

סיכום
55. התובעות בנו את היישוב עמנואל, שכלל בנייה של מבני מגורים, עבודות פיתוח, מוסדות ציבור, מוסדות דת ועוד. התובעות חתמו על הסכם עם המדינה ועל פיו המדינה תשלם לתובעות בגין עבודות התשתית והפיתוח ועבור בניית מוסדות ציבור ומוסדות דת. המדינה לא שילמה לתובעות מלוא התמורה עבור עבודותיהן ותביעת התובעות את המדינה נדחתה מחמת התיישנות.

56. בתובענה שלפניי ניסו התובעות לתבוע את המועצה המקומית שבתחומה נבנו בנייני הדת לתשלום דמי שימוש עבור מבני הדת. דין התובענה להידחות, משהוכח, בניגוד לטענת התובעות, כי לא כל מבני הדת נבנו על קרקע פרטית שבבעלותן, וחלקם של שניים מבתי הכנסת נבנו על "אדמת מדינה" שאינה רשומה על שמן. עוד נקבע, כי בתי הכנסת לא נמסרו לקהילות השונות המאכלסות את היישוב, כעמותות או כוועדים, באמצעות הועד המקומי או הנתבעת, אלא באמצעות קבוצת רבנים ביישוב, בלא התערבות הוועד המקומי או הנתבעת. כן לא נמצא כי הנתבעת עושה שימוש במבני דת אלו. את השימוש במבנים אלה עושות הקהילות השונות שלשימושן נמסרו בתי הכנסת. על כל פנים, למועצה המקומית – הנתבעת – או לקודמה – הועד המקומי – לא היה חלק בחלוקת השימוש במבנים, ולפיכך לא מצאתי כל מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש.

57. עוד יצוין, כי התובענה הוגבלה לשבע השנים שקדמו להגשת התובענה, ולמעשה נתבעו דמי שימוש בגין השימוש של הקהילות בבתי הכנסת לשנים 2001-1994. בשנים אלו, לדעתי, אין ספק, כי מי שעשה שימוש בבתי הכנסת הן אותן קהילות וחסידויות שהתיישבו בישוב והמבנים נמסרו לשימושן. לכאורה, "הכתובת הנכונה" לתביעת דמי שימוש, ככל שיש מקום לכך, ואיני קובע מאומה לנושא זה, הן אותן קהילות העושות שימוש במבנים ולא הנתבעת. עם זאת מצאתי לנכון להוסיף, כי התרשמתי שבתי הכנסת והמקווה שווקו לתושבים כ"עסקת חבילה" ותמחור מבני הדת הובא במסגרת התמחור של דירות המגורים שמכרו התובעות לתושבים, כעדותו של מר ארנרייך, שהיה המנהל של התובעות באותה עת ועסק בשיווק היישוב למגזר החרדי.
הוא הדין בקשר למקווה – שהנתבעת הנכונה, ככל שיש מקום לתבוע בגין כך (וראה הערתי לגבי בתי הכנסת לעיל), לדעתי צריכה להיות המועצה הדתית, ועל כל פנים לא הנתבעת.

58. משנקבע כי תחילה תידון שאלת החבות, ומשקבעתי כי לנתבעת אין חבות לשלם לתובעות דמי שימוש, לא מצאתי לדון בגובה דמי השימוש הנתבעים.

59. על-יסוד האמור לעיל – התובענה נדחית.

60. אני מחייב את התובעות לשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי שימוש בבית כנסת

  2. חוב דמי שימוש ראויים

  3. דמי שימוש ראויים פשרה

  4. דמי שימוש באולם מתנ''ס

  5. דמי שימוש ראויים במקרקעין

  6. סילוק יד ותשלום דמי שימוש

  7. דמי שימוש ראויים בבית מגורים

  8. דמי שימוש ראויים אנטנה סלולרית

  9. דמי שימוש בקרקע עקב סלילת דרך

  10. כפל פיצויים דמי שימוש ירידת ערך

  11. התיישנות תביעה לדמי שימוש ראויים

  12. תביעת דמי השימוש בהליך גירושין

  13. דמי שימוש ראויים בגין שימוש חורג

  14. ערעור על הפחתת דמי שימוש בפסק דין

  15. אגרה בתביעה כספית לדמי שימוש ראויים

  16. ערעור לעליון על פסיקת דמי שימוש ראויים

  17. דמי שימוש ראויים בגין שימוש ברכוש המשותף

  18. טענת אי זכאות העירייה לדמי שימוש בשל התנהגותה

  19. תובענה לסילוק יד ממקרקעין ולתשלום דמי שימוש ראויים

  20. תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש בגג בניין

  21. תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ולתשלום דמי שימוש ראויים

  22. תביעה לדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה העירייה במקרקעין

  23. תביעה בגין פחיתת ערך, דמי שימוש ראויים ועוגמת נפש במסגרת סכסוך בין שכנים

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון