דרישת הבנק לפרוע ערבויות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דרישת הבנק לפרוע ערבויות: עניינה של תובענה זו הוא דרישת התובע (להלן: הבנק) לפרוע את הערבויות שנתנו הנתבעים להבטחת חובות חברת הנסקי ושות' בע"מ (להלן: החברה). נגד נתבע 1 ניתן ביום 23.5.93 פסק-דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה. ביום 23.6.93 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הבנק והנתבע 3. פסק-דין זה הוא על כן, בעניין נתבעים 2 ו- 4 בלבד. 1. העובדות ביום 23.6.93 פתחה החברה חשבון אצל הבנק. ביום 4.6.87 חתמו הנתבעים 2,3,4 על כתב ערבות להבטחת הלוואה שנטלה החברה בסך 50,000 ₪ ולאשראי אשר יוקצה לחברה (הלווה) עד תאריך 30.6.90 (נ/1)- (להלן: הערבות הראשונה). בחודש ינואר 88 חתם נתבע 2 על כתב ערבות נוסף להבטחת חובות החברה מוגבל לסכום של 125,000 ₪ (ת/2)- (להלן: הערבות השנייה). ביום 15.7.91 נמחק שם החברה מפנקס רשם החברות עקב אי תשלום אגרת חברות. על-פי בקשת הבנק (לא נמסר מתי) הוחייתה החברה ונכסיה נמסרו לכינוס. עקב כך, ובהתאם לאמור בכתבי ההתחייבות עליהם חתמה החברה, העמיד הבנק לפירעון מיידי את כל הסכומים המגיעים לו מהחברה. יתרת החובה של החברה בחשבונה אצל התובע עומד, על-פי התביעה, נכון ליום 17.1.93 על סך 2,817,018 ₪. חובו של נתבע 2 עפ"י כתב התביעה (להלן:וולק)- החוב בגין הערבות הראשונה בסך 50,000 ₪, משוערך לפי הריבית המרבית שבה נושא חובה של החברה, עומד נכון ליום הגשת התביעה על סך 286,800 ₪. הליך החתמת הערבויות אחת הטענות העיקריות של וולק היא שהבנק החתים אותו על הערבויות על החלק (בלנקו), והבנק מילא את הפרטים בערבויות כרצונו. לטענתו כך חתם על שתי הערבויות, אך תלונתו על כך שהבנק מילא את הערבויות בניגוד למוסכם מתייחסת רק לערבות השנייה. לגרסתו, מאחר שעמד לנסוע לחו"ל הוא חתם על כתב ערבות ריק ביום 24.1.88 למחרת, מסר לידי מנהל הסניף, מר שוורץ, מכתב בו הוא מפרט את התנאים של הערבות שסוכמו (נ/4). הערבות מולאה על-ידי הבנק לאחר שעזב את הארץ ולאחר מועד המכתב, לטענתו בניגוד למה שסוכם עם מנהל הסניף ופורט במכתב. מנגד טוענים נציגי הבנק שמעולם לא התקבל המכתב האמור בבנק, ושהערבות היא בהתאם למוסכם. טוען וולק שבהתנהגותו הפר הבנק את חובת הנאמנות שלו כלפיו, והערבות ודין הערבות להבטל מאחר שאינה משקפת גמירות דעת בין הצדדים. לחיזוק גרסתו שהבנק נהג להחתימו על טופס ערבות ריק מפרט וולק את ההוכחות דלהלן: ביום 4.6.87 בנוסף לערבות הראשונה המוגבלת לסכום 50,000 ₪ החתים אותו נציג הבנק על כתב ערבות נוסף ללא הגבלה בסכום, מבלי שהוא היה מודע לכך שהוא חותם על ערבות נוספת. גם נציגי הבנק בעדותם לא יכולים היו להבהיר מדוע הוא הוחתם על שתי ערבויות באותו יום, והבנק אינו תובע את הנתבע בשל התחייבויותיו בערבות זו. הוכחה נוספת היא העבדה שבכתב הערבות השנייה מופיעה חתימה של נתבע 2 בראשי תיבות מול שורותיו הריקות של סעיף 10. לטענתו, כשם שחתם על תורף כתב ערבות שהיו בו חללים ריקם למילוי במקומות אחרים, כך חתם גם מול סעיף זה שאחר-כך נשאר ריק ולא מולא על-ידי הבנק. מכתב נתבע 2 מיום 25.1.88 בו הוא כותב שחתם על ערבות בלנקו ומבקש שימלאו את כתב הערבות כמפורט במכתב (כפי שהוסכם לטענתו). למותר לציין שאין כל דמיון בין תנאי הערבות המופיעים במכתב ובין התנאים המצוינים בכתב הערבות. ב. קושי נוסף שעולה מכתבי הערבות הוא שאין התאמה בין התאריכים שמצוינים בכתב הערבות כאילו בהם נחתמה הערבות, לבין המועד בו בוילה הערבות וגם לא בין תאריכים אלה לבין המועד שבו טוען הבנק עצמו לחתימתם. כך למשל, הערבות הראשונה שלטענת שני הצדים נחתמה ביום 4.6.97, בוילה אמנם ביוני 87, אך בראש כתב הערבות נכתב על-ידי פקיד הבנק מר זעפרני שהערבות נערכה ונחתמה ביום 2.8.87. גם לגבי הערבות השנייה קיימת אי בהירות בעניין המועדים, המועד שנקוב בה כתאריך שמולאה הערבות הוא 1.2.88, אך וולק לא היה באותו מועד בארץ כפי שעולה מדרכנו (נ/6), ולטענתו נחתמה הערבות ב- 24.1.88. גרסת הבנק ביחס לאי-התאמות אלו היא שמאחר שבסניף הבנק (סניף שמשון) לא הייתה באותה תקופה מכונת ביול, הם נהגו לשלוח את כתבי הערבות לסניף אחר (סניף אפרידר ) לביול, ורק כשאר חזרו כתבי הערבות צוין בהם תאריך חתימתם. גרסה זו אינה מבהירה את אי ההתאמות. שהרי בראש כתב הערבות מצוין המועד בו נערכה ונחתמה הערבות ולא המועד בו בוילה, וההיגיון מחייב שהמועד הראשון יקדם לאחרון ולא להפך. נקיבת מועדים שחלקם סותר חלק אחר- צריכה להידרש לחובת הבנק. אכן, הצטרפות כל הקשיים שהועלו על-ידי וולק ופורטו לעיל מתמיהה ביותר ומעלה ספקות בדבר תקינות כתב הערבות השנייה. אני מקבל אפוא את הטענה שהערבים הוחתמו על כתבי הערבות על החלק. אולם, גם כך על-פי כתבי הערבות יש בה פנים לכאן ולכאן. מחד, חזקה על כל אדם שהוא קורא מסמך שעליו הוא עומד לחתום, וכי הוא יודע שחתימתו מחייבת אותו. ואם בחר הוא לחתום על טופס ריק אין הוא יכול אחר-כך לפטור עצמו בטענה שהטופס מולא לא כפי שציפה. בע"א 779/87 נח בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד (3) 304 פורטה בעניין זה: "הכלל הוא (ע"א 413/79, אדלר נ' מנצור, פ"ד לד (4) 29, 38), שהטענה האמורה (כנגד יצירת התחייבות - מ.ט.) אינה עומדת "...למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה- והמסמך עליו היא מובאת- הם בטלים". עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה אל תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם" (שם בעמ' 310). בנוסף, התרשמתי שוולק הוא אדם מהישוב, והוא אף בעל דרגה בכירה בצבא, ובוודאי היה מודע לכך שחתימתו על טופס ערבות ריק תחייב אותו במה שימולא בטופס מאוחר יותר. בית המשפט מצווה להיזהר בטענתו זו של הנתבע, אשר פותחת פתח לכל אדם שיחתום על התחייבויות ריקות לטעון כנגד תוכן ההתחייבות. המדיניות הרצויה שאותה יש לעודד היא שאנשים ימנעו מלחתום על טפסים העשויים לגלגל עליהם חיובים, מבלי שהם מוודאים תחילה בדיוק על מה הם חותמים. מאידך, קשה להימנע מהקביעה שהבנק לא פעל כשורה כלפי הנתבע ומן הקביעה שעובדי הבנק סרחו בהתנהגותם. על כן, על אף שאיני מקבל טענת וולק בדבר פסלות כתבי הערבות מעצם היותם תורף בשעת חתימתם, הרי הראיות ביחס להתנהגות הבנק בהחתמת הערבויות מהוות נדבך ברושם הכללי שנוצר ביחס לאי תקינות פעולות הבנק ולהתנהגות הבנק שלא בדרך מקובלת ובתום לב, כפי שיפורט להן. 3. חובת הגילוי של הבנק טוענים הנתבעים, שהיה על הבנק ליידע אותם במועד חתימת הערבות, מכוח חובת הגילוי וחובת תום הלב שבחוק החוזים הכללי, בדבר פרטים מהותיים הנוגעים לחתימת הערבות, דהיינו לגלות להם את דבר מצבה הפיננסי הרעוע של החברה- כדי שיהיו מודעים לסיכונים הכרוכים בחתימה על ערבויות מסוימות אלה. בע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369, שמתייחס למצב החוקי ששרר לפני תיקון חוק הבנקאות ב- 1994 (שהוא המצב הרלוונטי לענייננו), נדונה בהרחבה שאלת חובת הגילוי של בנק כלפי ערב על מצבו הפיננסי של הלווה. בספק-הדין נקבע מפורשות כי לבנק חובת גילוי כלפי הערב. אף שנחלקו הפוסקים בשאלת הקורה של החובה. חובת הגילוי של הבנק של הבנק נובעת בראש ובראשונה מסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי). הלכה ידועה היא שחובת תום הלב במשא ומתן כוללת בחובה גם חובת גילוי. חובת תום הלב כוללת חובה לגלות לצד השני לפי כריתת החוזה עובדות מהותיות, ואפילו עובדות שהצד השני היה יכול לגלותן בעצמו, כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה. כך בע"א 578/88 טפחות נ' נצר, פ"ד מג (3) 828 נקבע: "סעיף 12 תובע מהצד שבאמתחתו הידיעה לסלק את הטעויות שבהן שרוי הצד האחר". מקור נוסף לחובת הגילוי של הבנק כלפי הערב יתכן שניתן לגזור מחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א- 1981, כפי שקבעו בפ"ד ציגלר הנ"ל כב' השופטת שטרסברג כהן וכב' הנשיא שמגר (בדעת מיעוט). בפסק דינם הם קובעים שחוק הבנקאות חל גם על ערבים ללקוח כלפי תאגיד בנקאי. חוק הבנקאות מטיל על הבנקים חבויות נרחבות כלפי לקוחותיהם, ובכללם כאמור (לפי דעת המיעוט) גם כלפי הערבים. עניינן של החובות, בעיקרו, איסור הטעיה (סעיף 3,4 ו- 5 לחוק). בסעיף 3 לחוק ישנה רשימה של ."עניינים מהותיים" לגביהם נאסר על הבנק להטעות את הלקוח. בפסק דינה קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן שרשימה זו אינה רשימה סגורה. סעיף 5 מסמיך את נגיד בנק ישראל להטיל בכללים חובה על התאגידים הבנקאיים לקיים "גילוי נאות" של "כל פרט מהותי לגבי תוכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של השירות שהם נותנים". יצוין, שחוק הבנקאות תוקן בשנת 1994 והמחוקק קבע במפורש שהחוק יחול גם על ערב, אך לתיקון אין תחולה רטרואקטיבית ואין אנו נזקקים לו במקרה דנן, אלא למצב החוקי שקדם לחקיקתו. בכלל 1(א) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) שפורסמו לראשונה בשנה 1986 (ק"ת תשמ"ו 4931, עמ' 873) החלים על ענייננו- מפורטת רשימת הסכמים שלגביהם הוטלה על הבנק חובה לקיים "גילוי נאות של כל פרט חשוב בו" (כלל 3(א) לכללים). אחד ההסכמים המופיע ברשימה הוא הסכם "ערבות". כך שגם מכלל זה ניתן לגזור את חובת הגילוי. בין אליבא דמיעוט בפ"ד ציגלר המחיל את חובת הגילוי של הבנק כלפי הערב מכוח חוק הבנקאות, ובין מכוח דיני החוזים המחילים את חובת תום הלב במשא ומתן לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי)- נראה לי שהייתה לבנק חובת גילוי כלפי הנתבעים, והיה עליו למסור לנתבעים את המידע בדבר מצבה הפיננסי הכושל של החברה בטרם החתים אותם על הערבויות, שהרי אינו דומה מי שנקרא לפרוע למעשה את חובה של חברה כושלת למי שמוכן לערוב לחברו בהנחה שזה עושה עסקים נורמליים. מדפי החשבון שהציג הבנק (ת/2) עולה שחשבון החברה היה ביתרת חובה גדולה הן במועד חתימת הערבות הראשונה (יוני 87)- (יתרת החובה עמדה באותה תקופה בממוצע על כ- 50,000 ₪). הן במועד חתימת הערבות השניה על-ידי נתבע 2 (בינואר 88(- (יתרת החובה עמדה באותה תקופה בממוצע על כ-120,000 ₪). מהמוצגים שצורפו על-ידי התובע עולה שבשני המועדים לא הייתה לחשבון החברה מסגרת אשראי מאושרת (מסגרת האשראי הראשונה ניתנה ב-18.10.90 ת/6ב), כלומר שלבנק לא היו בטחונות שלפיהם יכול היה לתת אשראי לחברה. נראה לי שמידע בדבר מצב החשבון ויתרת החובה הגדולה הוא מידע מהותי שללא ספק היה על הבנק לגלות לנתבעים טרם חתימתם על הערבויות. התובע בכתבי וטענותיו אינו הכחיש שלא נמסר לנתבעים המידע, ומעיד על כך מר זעפרני שהיה פקיד בבנק בתקופה הרלוונטית: "האם אמרת למר וולק שמצב עסקיו בחשבונות הנסקי גרוע מאוד? לא זכור לי שאמרתי" (עמ' 34 לפרוטוקול). סבירא לי שהבנק לא עמד בחובת הגילוי המוטלת עליו, ודין הערבויות להתבטל. הפטר ערב 3 מר אלון להט ביום 23.6.93 ניתן תוקף של פסק דים להסכם הפשרה שנחתם בין הבנק לבין נתבע 3 (להלן:להט), לפיו שילם להט לבנק סכום בסך 40,500 ₪ מתוך סכום התביעה נגדו על 286,800 ₪, ותמורת כך נמחקה התביעה כנגד נתבע 3. טענת הנתבעים היא שמאחר שהבנק העניק הפטר ללא סייג לערב אחד מן הערבים, פטורים כל יתר הערבים מכוח אותו הפטר, שהרי סעיף 6(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 קובע: "גרם הנושה לפקיעת ערובה שנתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק". לכאורה, סעיף קטן זה היה פוטר את הנתבעים מן החיוב כדי סכום הנזק שנגרם להם (נזק הטעון ליבון כשלעצמו- שמא זהו סכום התביעה נגד להט?) אלמלא עמד לעומתו סעיף 18 לחוק הערבות המאפשר להתנות על הוראות החוק בין הצדדים (ראה גם ע"א 118/93 גמבש חיים נ' בנק מרכנתיל, פ"ד מח (4) 463). מן הסתם בעקבותיו נוסח סעיף 21 לכתב הערבות הראשון (להלן: סעיף הפטור): "ערבות זו תישאר בתקופה ביחס למלוא סכומה, גם אם הבנק יתפשר עם הלווה, יעניק לו או לכל ערב שלו אורכה, ויתור הקלה או הנחה, ישחרר בטוחות שקיבל עבור הלווה, ישחרר ערבים או לא יקבל ערבויות או בטוחות שהיו צריכות להימסר לבנק". מסעיף זה עולה שהנתבעים אינם רשאים להסתמך על סעיף 6(ב) לחוק הערבות ולטעון שהם מופטרים מהערבות מפני שהסכם הערבות קובע התניה הפותרת את הבנק מעונשה של ההוראה. וולק בסיכומיו מעלה שתי טענות כנגד תחולת סעיף הפטור: תנאי מקפח בחוזה אחיד טוען וולק שסעיף הפטור מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982. חוק זה קובע (בסעיף 4) רשימה של תנאים שחזקה עליהם שהם תנאים מקפחים, ורשאי ביהמ"ש (לפי סעיף 19 לחוק) לקבוע בהתחשב במכלול תנאי החוזה ובנסיבות אחרות, וכן בהתחשב בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון בפניו, כי גם תנאי אחר, שאינו מופיע בסעיף 4, הוא תנאי מקפח. אמנם ההלכה היא שסעיף בהסכם ערבות הפוטר את נושה מן ההוראה של סעיף 6(ב) לחוק הערבות, אינו תנאי שיש בו משום קיפוח ועל כן אין בו כשלעצמו פסול (כב' השופט ויתקון בע"א 219/76 אזולאי נ' בנק עצמאות, פ"ד לב (2)365). אולם כב' השופט זמיר בעניין גמבש (ע"א 118/93 הנ"ל) הביע דעתו כי: "(ו)אולי הגיע הזמן שבית המשפט ייתן דעתו לשאלה אם אין מקום לשינוי העמדה, שנקבעה על-ידי בית המשפט לפני חמש עשרה שנים לערך (הכוונה להילכת אזולאי הנ"ל), לאור החוק שהשתנה. אכן פקידיו של בנק בשר ודם הם; אך כך גם הערב; ואין דמם סומך מדמו. לכן יש מקום לשוב ולשאול: האמנם סעיף פטור בהסכם ערבות כוחו יפה, על אף חוק החוזים האחידים שהשתנה, להלבין כל חטא של כל פקיד בנק? ושנית, לפי סעיף 19 החדש, השאלה אם תנאי מסוים הינו תנאי מקפח בנסיבות של עניין מסוים, אף אם אין הוא תנאי מקפח בדרך כלל, תלויה בנסיבות של אותו עניין" (שם בעמ' 476). נראה לי שבנסיבות המיוחדות של העניין שלפנינו, שהערבים אין להם כל קשר לחברה החייבת (הקשר היחיד של פרידמן לחברה הוא שאשתו עבדה בחברה כמזכירה, וביקשו ממנו "לעשות טובה"), במובחן מהנסיבות שבפסק-דין גמבש הנ"ל, יש מקום לקבוע כי סעיף הפטור הוא סעיף מקפח; אפילו לא תהיה דעתי זו מקובלת על הפוסקים הנקראים לשנות עמדה (כדברי כב' השופט זמיר)- אני קובע שהבנק פעל בחוסר תום לב בשימוש בזכות שקיימת לו בסעיף הפטור וגם מטעם זה דין הערבות להתבטל. חוסר תום לב טענה נוספת של וולק כנגד תחולה הסעיף היא שהפטר הערב בנסיבות המקרה מהוות התנהגות שאינה בדרך המקובלת ובתום לב. כידוע חובת תום-הלב של הבנק נגזרת מסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנוסעת מחוזה". הטענה של חוסר תום לב שלימה עם קיומו של התנאי כפי שהוא, אך אומרת נעשה בו שימוש שלא כראוי. כך דברי השופט זמיר בע"א 118/93 בסוגיה זו:- "אין להסיק מכך כי כל מקרה בו בנק גורם לפקיעת ערבות על ערב אחד, ללא ידיעת יתר הערבים, עדיין הוא מוחזק כמי שפעל בתום לב. אמנם סעיף הפטור בהסכם הערבות קובע זכות לבנק לשחרר ערב פלוני מן הערבות, לפי שיקול דעתו, ובלי להודיע על כך לערבים האחרים. אבל חובה על הבנק להפעיל זכות זאת בתום לב . יש נסיבות בהן שחרור כזה יעשה בתום לב. אך לא בהכרח כך. הכל תלוי בנסיבות המקרה. אם, לדוגמא, הבנק משחרר אחד הערבים כשהוא נוהג בניגוד לנוהג המקובל, מטעה את יתר הערבים או מעלים מהם מידע, נוהג כלפיהם באופן רשלני או באופן בלתי מוסרי, יתכן שבית המשפט ימצא שהוא עשה שימוש בזכותו שלא בתום לב" (שם בעמ' 477). נראה לי שההתנהגות הכוללת של מנהלי הבנק ועובדיו כפי שהיא עולה ממוצגי הנתבעים ומעדותיהם עולה שהבנק פעל בחוסר תום לב כלפי הערבים. הבנק שהיה ככל הנראה "זקוק" לערבים עקב מצבה הכלכלי הרעוע של החברה דרש ביחס לכתב הערבות הראשון שלושה ערבים, והיה מוכן להתפשר על טיב הערבים. כך הסכימו לקבל כערב את פרידמן, שהיה מוכר לבנק כ"סיכון עסקי", על אף מצבו הכלכלי וחוסר יכולתו הברור לפרוע את התחייבותו אם ידרש. התוצאה היא שעל אף שלכאורה במשא הערבות 2 ערבים נוספים, הרי שלמעשה פרידמן היה חסר כל, ונראה שהבנק ישע משוע פטר את להט בסכום שמהווה רק כ-15% מהסכום שנתבע. למעשה הפיל הבנק את מלוא נטל הערבות, או כמעט כולה על שכמו של נתבע זה, יגאל וולק. זאת ועוד במקרה דנן החברה שהיא החייבת העיקרית, נמצאת בכינוס נכסים, כאשר סך 358,832 ₪ שהועבר לבנק מכספי הכינוס מהווה רק כ- 12% מסכום החוב. אומנם נגד נתבע 1, מר הנסקי (להלן: הנסקי) שהיה הבעלים והמנהל היחיד של החברה ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 25.3.93 על מלוא סכום התביעה, אך בה"פ (ת"א) 470/93 שנדונה במאוחד כאן, טוען וולק שהבנק הגיע להסדר תשלומים כלשהו עם הנסקי (אותו מסרב הבנק לגלות על אף בקשות חוזרות שלוולק); למעשה בהעדר ראיה כלשהי לתשלום כלשהו על-ידי הנסקי (שאותו מן הדין היה לנכות מן החוב), אני מסיק שעל אף שהנסקי הוא בעל הקשר האמיץ ביותר לחברה החייבת, הוא אינו נושא בנטל- והנתבעים 2 ו- 4 נתבעים לשלם את מלוא סכום הערבויות. הבנק המשיך לתת הלוואות בסכומים גבוהים, גם לאחר שחשבון החברה היה כל הזמן ביתרות חובה גבוהות, ומסתבר שנתן אשראי זה בגלל אותן חובות ועל מנת לכסות אותם, אפילו לאחר שנמחקה החברה מפנקס רשם החברות, הוחייתה על ידי הבנק ונכנסה לכינוס נכסים- המשיך הבנק לתת לה הלוואות ואשראי. כך לדוגמא ביום 16.4.92, כשהחברה כבר הייתה בכינוס נכסים נתן הבנק הלוואה בסך 1,193,600 ₪. אין זה משנה שלטענת הבנק זו הייתה רק קונסולידציה של הריבית; הרי אותם חובות שנתגבשו- הסכומים החדשים בצירוף עמלותיהם ורביותיהם נזקפו לחשבון שהערבים נתבעים בגינו; סכומים שנגבו מן הערבים ומכינוס הנכסים נזקפו קודם כל לזכות העמלות והריבית על ה"הלוואות" (שבאו כביכול רק להסדיר את הנהלת החשבונות- אבל הגדילו מאוד את התוספות לחוב המקורי) ולא פרעו את קרן החוב. גם המומחה מטעם נתבע 2, מר מיכאל מילר שבדק את חשבון הבנק נשוא תובענה זו ציין בחוות דעתו (נ/43) שפעולות הבנק הגדילו את יתרת החובה במקום לצמצמן. אמנם להט, שהופטר, היה ערב רק בערבות הראשונה, כך שההפטר צריך לפטור לכאורה את הנתבעים רק מהערבות הראשונה. אך חוסר תום הלב של הבנק, כפי שפורט לעיל, לא היה רק במתן הפטור ללהט כי אם במכלול פעולות הבנק, כשההפטר מתווסף להפרת חובת גילוי על ידי הבנק- דין שתי הערבויות להיבטל. 5. הערבות הבין סניפית בנובמבר 89 פנה וולק לבנק והודיע שהוא מעוניין להעביר את כל חשבונות הבנק שלו שבסניף שמשון (התובע) לסניף אפרידר. סניף הבנק שוולק היה ערב לחובות חברת הנסקי כלפיו התנה את העברת החשבון בחתימת וולק ואשתו על ערבות בין-סניפית עד לסכום של 250,000 ₪. הבנק הודיע לוולק שאם לא יחתום על הערבות הוא יממש את קופות הגמל ותוכניות החסכון שלו על מנת לכסות את חובות בחברה. ביום 13.12.98 חתמו וולק ואשתו על ערבות בניגוד לרצונם על הערבות הבין-סניפית, והם טוענים לאילוץ. לטענת נתבע 2 התנאת העברת החשבונות בחתימה על ערבות בין סניפית אינה כדין ומהווה סירוב בלתי סביר ליתן שירות, בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). יתרה מכך, מאחר שהערבות הוצאה ממנו באילוץ ובאיומים, טוען וולק כי היא בטלה. מעיון בראיות שהציג וולק ובמיוחד בהתכתבויות בנושא זה בין הצדדים (נ/ 11- נ'/ 23) עולה כי גם בפרשיה זו נהג הבנק שלא בתום לב ובדרך מקובלת. אמנם, זכאי היה הבנק להתנות את הסכמתו להעברת החשבונות בחתימה על ערבות בין- סניפית - שהרי וולק היה ערב לחובות חברת הנסקי, והבנק חשש שיישאר ללא בטוחות לפירעון חובות החברה. התניה זו אינה מהווה התנית שירות בשירות כמשמעותה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח). אך הדרך שבה בחר הבנק לאכוף את דרישתו היא פסולה בעיני וחסרת תום לב: ראשית, דרש הבנק שאישתו של וולק שכלל לא הייתה ערבה לחובות חברה הנסקי תחתום גם היא על הערבות הבין - סניפית - בכך כפה הבנק על אדם שלישי שלא היה מחויב לבנק להיות ערב לחובותיה של חברה מפסידה וכושלת, שבאותו שלב כבר סביר היה להניח שהערבים ידרשו לפרוע את חובות החברה. שנית, לשון האיומים שנקט הבנק במכתביו לוולק, והודעתו שיממש את הערבויות אינה כדין ולא ראוי שבנק שקיימת לו חובת אמון ללקוח ינהג בדרך זו. הבנק התנהג כלפי וולק כאילו הוא החייב העיקרי ואיים לממש את הערבות עוד לפני שהוגשה התביעה וברור היה שהחייבים העיקריים, דהיינו החברה והנסקי שהיה הבעלים והמנהל היחיד בחברה לא יפרעו את חובם. דרישת הבנק שוולק יחזור בו ממכתבו מיום 30.6.92 - שם נכתב שהם (וולק ואשתו) חתמו על הערבות תוך אי הסכמהותוך מחאה- ולא תמומש הערבות, גם היא פסולה מכל וכל. חייב זכאי להביע את מחאתו אם הוא חש שחויב לעשות פעולה בניגוד לרצונו. לא ניתן לממש את הערבות בעקבות מחאתו של וולק, והעילה היחידה שבעטיה רשאי הבנק לממש את הערבות היא רק כאשר יוכיח שעשה כל שביכולתו לתבוע את החוב מהחייב העיקרי- ולא צלח. זאת ועוד, הבנק רשאי היה להתנות את העברת החשבונות בחתימה על ערבות בין-סניפית אך רק בגובה הערבויות שהיו לבנק מוולק באותו מועד ולא יותר. ערבות בין-סניפית נועדה להבטיח את הערבויות שכבר נתנו לבנק, אך לא להוסיף ערבות נוספת בסכום גבוה יותר. מאחר שקבעתי שהערבויות שניתנו בסניף שמשון אינן תקפות- גם הערבות הבין-בסניפית שנועדה להבטיח את אותן ערבויות אינה תקפה. 6. סיכום התנהגות הבנק ביחס לנתבעים הייתה לאורך כל הדרך התנהגות שאינה בתום לב ולא בדרך מקובלת:- בהפרת חובת הגילוי כשהחתים הבנק את הערבים; בפעולות הבנק בחשבון "שהתפיחו" את יתרת החובה; בהפטר נתבע 3 בסכום זעום; ובפעולות הבנק ובפעולות הבנק ביחס לערבות הבין-סניפית. הבנק פעל כאילו הערבים הם החייבים העיקריים- וכתוצאה מכך הם נתבעים כאן בסכומים גבוהים ביותר. אני מניח גם שחלק מהחוב כוסה ממועד הגשת התביעה (כספי להט מהפשרה, כספי כינוס הנכסים ויתכן גם כספי הנסקי בהסדר תשלומים). אשר על כן, לאור התנהגות הבנק אני קובע שדין שתי הערבויות להבטל והנתבעים אינם חייבים יותר כספים לבנק. כספי הנתבעים, במידה שעוכבו או עוקלו- ישוחררו. אני מורה לבנק לשחרר את כל תוכניות החסכון וקופות הגמל על נתבע 2 ואשתו (המבקשים בה"פ 470/93) כפי שיורו לו. התובע ישלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 30,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 2 ו-4 בצירוף מע"מ כדין. הסכומים יישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.בנקערבות