החזר מס יבוא רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר מס יבוא רכב: 1. המשיבה נאלצה לשלם מיסי יבוא בגין ג'יפ, בסכום של 49,457 ש"ח. היא תבעה השבה של הסכום בבית משפט השלום בתל-אביב, וזה חייב את המערערת להחזיר 90% מהסכום ששולם. המערערת טוענת כי לא היה מקום לחייבה להשיב סכום כלשהו, בעוד שהמשיבה (המערערת שכנגד) מלינה על כך שלא הוחזר לה מלוא הסכום. 2. בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסכמה לגבי התשתית העובדתית הדרושה להכרעה, ועל כן לא הובאו ראיות. מדובר בג'יפ שיובא ארצה על ידי המשיבה בחודש מאי 1988 על מנת שיבוצעו בו עבודות מיגון, ולאחר מכן תייצא אותו המשיבה מן הארץ. המשיבה המציאה ערבות להבטיח ייצוא של כלי הרכב. הג'יפ נגנב בעת שהיה ברשותה של המשיבה, ולא נמצא. לאחר גניבת הג'יפ דרשו רשויות המכס מן המשיבה לשלם את מיסי הייבוא, ואכן בחודש מאי 1990 שולם סך של 49,457 ש"ח תחת מחאה. בעת הגשת התביעה בחודש מאי 1994 היה מדובר בסכום של 111,275 ש"ח. הערכאה הדיונית קיבלה את עמדתה של המשיבה, כי המקרה נשלט על פי האמור בסעיף 162 לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), העוסק בכניסה זמנית של טובין. לעומת זאת, על פי השקפתה של המערערת, עליה חזרה בפנינו, ההוראות שבפקודה שיש להחילן הינן אלה הדנות בהישבון (סעיפים 156-161). בית משפט קמא מצא, כי מאחר והג'יפ יצא מידי המשיבה שלא מרצונה, הרי היא פטורה מתשלום מיסי הייבוא. על אף הקביעה האמורה נקבע כי המשיבה זכאית להשבה אך של 90% מן הסכום ששילמה. 3. הפקודה מסדירה בצורות שונות את הסוגיה של ייבוא טובין לשם ייצוא. טובין מיובאים יכול שישמשו לייצור של טובין אחרים שיש כוונה לייצאם או שהטובין שיובאו הם עצמם יעברו תהליך של עיבוד או תיקון, והכל במטרה לייצאם לאחר מכן. הוראות הפקודה קובעות שבמקרים מסויימים, בסיטואציה מעין זו שאנו עוסקים בה, יהא הייבואן זכאי להישבון, היינו, להחזר של מיסי הייבוא, כולם או מקצתם, בעת הייצוא. אפשרות אחרת היא שהרשויות המוסמכות יתירו כניסה זמנית של הטובין בלא תשלום מיסים, תוך התנאת תנאים להבטיח את הייצוא (לגבי האבחנה בין הישבון לבין כניסה זמנית, ראו: וינוגרד, הישבון וכניסה זמנית - שתי סוגיות בייצואם של טובין, הרבעון למיסים, תשכ"ט, 217). במקרה של הישבון מדובר בהחזר של מיסים ששולמו בעת הייבוא. במקרה של הג'יפ לא שילמה המשיבה מיסים בעת הייבוא, אלא נתנה ערבות להבטיח את הייצוא. מכאן שאין מדובר בסיטואציה שחלים עליה כללי ההישבון. סעיף 162(ג) לפקודת המכס קובע כי מנהל אגף המכס ומע"מ רשאי להתיר לטובין "כניסה זמנית ללא תשלום מכס בתנאים שייראו לו, אם הוכח, להנחת דעתו, שהם יובאו כדי להשתמש בהם לאריזת טובי-ייצוא, או לשם עיבודם, תיקונם, חידושם, הצגתם ברבים או למטרה דומה ושיוצאו מישראל לאחר הטיפול או השימוש כאמור". הוראה זו מתאימה במדויק לנתונים העובדתיים המוסכמים. הייבוא של הג'יפ לא היה כרוך בתשלום מיסים, ומטרת היבוא היתה התקנת אמצעי מיגון על הג'יפ. יחד עם זאת נקבע תנאי והוא מתן ערבות, לשם הבטחת הייצוא. 4. השאלה הנשאלת היא האם חרף העובדה שהמשיבה לא ייצאה את הג'יפ מן הארץ, עליה לשאת בתשלום המיסים. יוער, כי לא הובא לידיעתנו נוסח הערבות שניתנה. ברור, ואין על כך מחלוקת, שהג'יפ לא יצא מרשותה או משליטתה של המשיבה מרצונה או בידיעתה. מדובר הרי בגניבה. שאלה דומה עלתה בבתי המשפט בהקשר לפטור ממיסים שניתן לתושב חוזר לגבי רכישת רכב. על פי ההוראות בענין, תושב חוזר פטור מתשלום מיסים בגין רכישת מכונית, בתנאי שלא יוציא אותה מרשותו במשך תקופה של ארבע שנים מעת רכישתה. במקרה מסויים רכש תושב חוזר מכונית בפטור, ולאחר שנתיים יצא מן הארץ. בעת העדרו ובלא ידיעתו ננקטו נגדו הליכי הוצל"פ, והמכונית נמכרה. רשויות המכס דרשו תשלום של המיסים, לאור האמור בסעיף 141(ב) לפקודה, הקובע שאם הטובין שלגביהם ניתן פטור הוצאו מידי הזכאי לפטור, עליו לשאת בתשלום המיסים. בית משפט זה וכן בית המשפט העליון דחו את טענותיה של המדינה (ע"פ (ת"א) 78/764 מדינת ישראל נ' גדרון, פ"מ תשמ"א א' 432; המ' 79/599 מדינת ישראל נגד גדרון, פ"ד ל"ד(2) 307). אף שהמקרה בו עסקינן שונה במידת מה, נראה שצריך לחול אותו דין, שכן אין מחלוקת שהג'יפ נגנב מן המערערת, היינו הוא יצא מרשותה ללא הסכמתה ובלא ידיעתה. 5. המערערת עוררה שאלה בענין ביטוחו של הג'יפ בערכו המלא, משמע כולל מיסי הייבוא. ביטוח כאמור לא נעשה. ייתכן, ואיננו מביעים דיעה פסקנית בענין, שהרשות המוסמכת רשאית להתנות את הכניסה הזמנית אף בכך שהטובין המיובאים יבוטחו בערכם המלא, בהנחה שהדבר אפשרי מבחינת חברות הביטוח. מכל מקום, במקרה זה לא הותנה תנאי כאמור. על כן, אין מקום לחייב את המשיבה בתשלום המיסים, אף לא מן הטעם שלא נעשה ביטוח בערך מלא. 6. בערעור שכנגד קובלת המשיבה על כך שבית משפט קמא הורה על החזר של 90% בלבד מן הסכום שנאלצה לשלמו. הוראות בענין החזר של 90% כלולות בפקודה במקרים מסויימים של הישבון (סעיף 156(א) וסעיף 157(א)). מאחר ונקבע כי במקרה זה אין עסקינן בהישבון, אלא בכניסה זמנית של טובין, ראוי היה לצוות על החזר מלא של המיסים. המערערת לא העלתה כל טעם נגדי בסוגיה זו. 7. בטרם סיום חייבים אנו להזכיר ענין מסויים שעלה מן החומר שהובא לעיוננו לאחר שמיעת הטיעונים בערעור. מסתבר, כי המערערת הינה צד בהליך אחר המתנהל בבית משפט השלום בת"א (ת.א. 97/16210). באותו הליך הוגשו סיכומים על ידי המערערת, ובמסגרתם חיזקה את טענותיה תוך שהסתמכה על פסק הדין נשוא ערעור זה, וכן על ההלכה שנפסקה בפסק הדין גדרון. המערערת הגדילה לעשות וכתבה בסיכומים דשם כי לא היה צידוק לגבות מיסים מן המשיבה דכאן. משמע, בעוד שבהליך זה משיגה המערערת על פסק הדין דלמטה, הרי בהליך אחר היא מסתמכת עליו וטוענת לתחולתו, כאילו לא הגישה את הערעור דנן. למרבה הצער לא קיבלנו תשובה נאותה לשאלתנו הכיצד נוקטת המערערת - מדינת ישראל - בטיעון שאם איננו מגיע כדי שימוש לרעה בהליך שיפוטי, הרי הוא מתקרב לכך (השוו: ע"א 90/4631 ג'ול נ' ג'ול, פ"ד מט(5) 656; ע"א 93/3368 ונטורה נ' בולוטין (טרם פורסם; ניתן 14.1.97), סעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט אור, ובמיוחד פסק דינו של כב' השופט טירקל). 8. לפיכך, הננו מחליטים לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד. המערערת (המשיבה שכנגד) חייבת, על כן, להשיב את מלוא הסכום שקיבלה, היינו 49,457 ש"ח, שהיה שווה ערך בעת הגשת התביעה ל111,275- ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 30.5.94 ועד לתשלום בפועל. המערערת תישא בהוצאות בסכום של 7,000 ש"ח. החזרי מסרכביבואמיסים