הסבת השיק לצורך הברחת נכסים

תא (י-ם) 6031/01 הסבת השיק לצורך הברחת נכסים רקע 1. התובעת הגישה לביצוע שיק בחתימת הנתבע, על סך של 18,923 ₪, מועד פרעונו 01.06.00, לפקודת קרן קרמיקה 2000 (1999) בע"מ [להלן - החברה]. הנתבע טוען בהתנגדותו לביצוע, לפגם בשיק, לכשלון תמורה מלא, וכן גם, שהעברת השיק אל התובעת היא בבחינת הברחת נכסים. עיקרי גירסת התובעת 2. עיסוקה של התובעת, במתן שירותי מטען, אשראי וניכיון שיקים. לדברי מנהלה "אנו מוסד חוץ בנקאי, עובדים כמו בנק" (עמוד 2 לפרוטוקול). בתצהיר עדותו הראשית אמר כי החברה פנתה אל התובעת לשם קבלת אשראי, כנגד ניכיון שיקים שנמשכו לפקודתה על-ידי לקוחותיה. השיק נשוא התביעה סוחר לתובעת ביום 23.06.00. לדבריו, שילמה התובעת לחברה כסף מזומן בסכום השיק שהוסב לפקודתה, בניכוי ריבית בשיעור של 2.5% לחודש. כאסמכתא לדבריו צירף מנהל התובעת לתצהירו צילום מכרטיס הלקוח, דף חשבון בנק וחשבונית. ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי מרשתו פעלה בתום לב, במהלך העסקים הרגיל, וכנגד תמורה. התובעת לא ידעה כלל כי החברה הונתה את הנתבע. לא ידעה כי יינתן צו פירוק נגד החברה. מדובר בשיק שניתן לחברה בחודש מרץ 2000 כשיק עתידי ליום 01.06.00, לא נרשמו עליו מילים אשר מגבילות את סחרותו, וממילא ניתן היה לסחרו. מחדליו אלו של הנתבע, אשר נתן שיק כנ"ל מבלי שקיבל סחורה, גרמו לתובעת ליתן תמורה לחברה. אילו ידעה התובעת כי החברה עתידה לחדול מפעילות ולא לתת תמורה, לא הייתה מסכנת את כספה ולא הייתה מבצעת ניכיון. כיוצא בזה, על-פי מראהו, השיק הינו תקין, דבר אשר נטע ביטחון אצל התובעת בקשר לטיבו. 3. עד כאן עיקרי גירסת התובעת לפיהם היא מחזיקה כשורה בשיק נשוא התביעה משום שנתנה תמורה, בתום לב, כנגד השיק התקין על-פי מראהו. לטובת התובעת עומדות חזקת התמורה, חזקת המסירה התקינה, וחזקת האחיזה כשורה. עיקרי גירסת הנתבע 4. הנתבע ורעייתו הזמינו מרצפות ואביזרים מאת החברה. בתמורה מסר שלושה שיקים בסך כולל של 54,923 ₪. שניים, שמועד פרעונם 01.04.00 ו - 01.05.00 בסך של 18,000 ₪ כל אחד, נמצאים אצל התובעת, ירדו לטימיון; השלישי - נשוא תובענה זו. את מרבית המרצפות והאביזרים שהזמינו הנתבע ורעייתו מאת החברה, הם לא קיבלו מעולם (זולת מקצתם, בשווי של כ - 5,000 ₪ במועד מסירת השיקים). לאחר שנפרעו שני השיקים הראשונים, נכנסה החברה להליכי פירוק. 5. לתצהירו צירף הנתבע מספר מסמכים אשר אדון בהם להלן, לתמיכה בטענתו כי 'קשקוש' - לדבריו - אשר נעשה על גב השיק אינו מהווה חתימה, ודאי לא חתימה של מי ממורשי החתימה של החברה. לדברי הנתבע, גם אם יימצא כי לתובעת זכות קניין בשיק, הרי שהיא אינה אוחזת כשורה, ומשהתברר דבר קיומם של כשלון תמורה מלא, ופגם בשיק, מופטר הנתבע מתשלום השיק. דיון והכרעה - במישור דיני הראיות 6. עד שאדון במסמכים שהגיש הנתבע, לגופם, אדרש תחילה לטענת ב"כ התובעת נגד קבילותם. לדבריו, כל טענות הנתבע על פגמים בהסבת השיק אינן אלא סברות, או דברים מפי השמועה. הנתבע לא דיבר עם מי ממורשי החתימה, אינו יודע מיהם בעלי זכות החתימה, והאם על גב השיק חסרה חתימה של אחד ממורשי החתימה. אין מדובר בייעוץ משפטי; בעובדות עסקינן. 7. היטב השיב ב"כ הנתבע לטענה זו. רשומה מוסדית, על-פי הגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 [להלן - פקודת הראיות] היא - "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". נספח ב' לתצהיר הנתבע, מכתב מיום 17.12.99 מאת עו"ד חנן עמית, מי ששימש אז יועץ משפטי של החברה, אל בנק לאומי לישראל, הינו "רשומה מוסדית". המכתב לא נכתב לצורך התובענה דנן, אלא בשעתו (אומנם לאחר האירוע נשוא הרשומה), במענה לפניית הבנק, פנייה שגרתית ומקובלת, זמן רב לפני הסבת השיק נשוא התובענה. כיוצא בזה, נספח ג'2 - מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, בהתאם לסעיף 87 לפקודת החברות [נוסח חדש], ושאר מסמכים שצורפו, ואשר מקורם נמצא בלשכת רישום החברות. כל אלה נעשו במהלך הפעילות הרגיל של החברה. 8. כמו כן, באין טענה, לא כל שכן, ראייה, לסתור, מוחזק היועץ המשפטי של החברה כמי שטיפל בענייניה כדין וכמקובל לגבי איסוף הנתונים ודרך עריכתם. באלה יש כדי להעיד - בנסיבות העניין - על אמיתות תוכנן של הרשומות. ליועץ המשפטי של החברה אין נגיעה אישית לעניין דנן. בפעולותיו בקשר לענייני החברה כפי שבאו לידי ביטוי במסמכים שצורפו לתצהיר הנתבע, לא ידע כלל ולא ציפה לתובענה דנן. אין סיבה שלא יאמר אמת. אדרבא: הדין מטיל עליו חובה - מתוקף מקצועו - לומר אמת. אכן, רשומה מוסדית נועדה ליצור ערובה למהימנות. רשאי, כמובן, הצד שכנגד, לסתור את המהימנות. התובעת, בענייננו, לא הופתעה. המסמכים הוגשו עוד מלפני חודשים ארוכים במצורף לתצהיר הנתבע. ב"כ התובעת רשאי היה לעשות להזמת הראיות, לחקור חקירה נגדית את עו"ד חנן עמית, בהתאם לסעיף 36 (ד) לפקודת הראיות. ספק רב אם עו"ד עמית היה זוכר להוסיף דבר-מה כעבור כשלוש שנים, והדעת נותנת כי כל שיכול היה לעשות הוא לאשר את חתימתו ואת נכונות האמור במכתב. יהא הדבר כאשר יהא, התובעת לא ביקשה להעיד את עו"ד עמית. בנסיבות כמתואר, קיימת "ערובה נסיבתית" של מהימנות, ערובה שלא נסתרה. בנסיבות דומות הוכר חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, עוד בטרם עיגון החריג הסטטוטורי לגבי רשומה מוסדית, כפי שהוא לעת הזאת [ע"פ 566/89, 605 מרציאנו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (4) 539, 554]; משעוגן החריג האמור בפקודת הראיות, עם חקיקת חוק המחשבים, התשנ"ה - 1995, לא כל שכן. 9. סבורני, איפוא, כי נספחי תצהיר הנתבע כשרים להתקבל כראיות. מקור חלקם נמצא בלשכת רישום החברות ובתור שכאלה דינם להתקבל כראיה על-פי סעיף 41 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999; ומכל מקום, נתקיימו בהם תנאי הקבילות של רשומה מוסדית על-פי סעיף 36 לפקודת הראיות. דיון והכרעה - במישור דיני השטרות 10. סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] [להלן - פקודת השטרות] קובע לאמר: כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר. נמצא, משטען הנתבע כדרך שטען את גירסתו (שלא נסתרה) להגנתו, כי הנטל הוא על התובעת, להוכיח אחיזה כשורה: "חובת ההוכחה עוברת לתובע ועליו להוכיח כי נתן ערך לאחר היווצרותה של טענת ההגנה, והיה תם לב במועד הרבלנטי" [ש' לרנר, דיני שטרות (תשנ"ט - 1999) 258]. 11. היועץ המשפטי של החברה, כתב ביום 17.12.99 לבנק לאומי לישראל (נספח ב' לתצהיר הנתבע) "כי חתימת כל אחת מהמנהלות הגב' שרון אלמר... ו/או מירב ימנר... על גב חותמת החברה ו/או שם החברה, תחייב את החברה לכל עניין ודבר". בחינת הנספחים ג'1 - ג'5 ו - ד' לתצהיר הנתבע, מעלה כי ה'חתימה' על גב השיק נשוא התביעה אינה דומה כלל לחתימתה של גב' אלמר, ולא לחתימתה של גב' ימנר הנ"ל. דין הוא כי, "חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר..." [סעיף 23 (א) לפקודת השטרות]. "שטר הנושא חותמת של החברה אחר שזו הוטבעה ביד אדם שלא הורשה לחייב את החברה אינו שטר שלה וכמוהו כשטר הנושא חתימה מזוייפת" [ע"א 651/66 שפירא נ' סגל, פ"ד כא(1) 491, 494]. "הלכה פסוקה היא - ובעצם מובן מאליו - כי שיק אשר חתימת עושהו זוייפה, אינו אלא פיסת נייר בעלמא, ואין שם של שיק ראוי שייקרא עליו כלל [דברי כב' השופט חיים כהן בע"א 550/66 שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד כב(1) 240, 248, דברים שלא נס ליחם]. העובדה ששני שיקים דומים קודמים נפרעו, אין בה כדי להועיל לתובעת [סעיף 23(ג) לפקודת השטרות]. התובעת מחזיקה בשיק שהתקיים בו האמור בסעיף 23(א) לפקודת השטרות. כיוון שכך היא מנועה מלתבוע בעילה שטרית את הנתבע, אשר חתם על השיק לפני שנעשתה ה'חתימה' על גבו. 12. התובעת לא הוכיחה שההסבה נעשתה כדין; הנתבע מצידו לא רק שכפר בעובדה שההסבה נעשתה כדין, אלא שאף עלה בידו להוכיח פוזיטיבית שההסבה נעשתה שלא כדין. כשכך הם פני הדברים, סבורני כי התובעת אינה בגדר אוחז בשיק כמשמעותו בסעיף 1 לפקודת השטרות, אף אם היא מחזיקה בו. 13. למעלה מן הצורך אומר עוד כי אף אילו הייתה התובעת אוחזת בשיק, הרי שאינה אוחזת כשורה, מחמת שניים אלה: א. התובעת לא הוכיחה את תום-ליבה. מנהלה טוען כי "אני מוסד חוץ בנקאי, עובדים כמו בנק... כשבא לקוח, אני בודק לגופו של עניין את הלקוח ואת השם שלו בשוק, מה המצב שלו בשוק..." (עמודים 2 - 3 לפרוטוקול) וכיוצא באלה חקירות ובדיקות שעושה התובעת לטענת מנהלה (יעויין שם). כל אלה אינם מתיישבים עם העובדה ששלושה שיעבודים נוצרו על-ידי החברה בחודשים 8.99-6 לבנק הפועלים (ת/1 - ת/3), ובין היתר, שיעבוד שוטף על כל ניירות-הערך, השטרות, השיקים, והמסמכים הסחירים האחרים מכל סוג שהוא המופקדים ו/או שיופקדו מידי פעם בפעם בבנק, לרבות הזכויות בגינם. לא בכדי לא פנתה החברה אל הבנק, אלא ביקשה לבצע ניכיון אצל התובעת, אשר לדברי מנהלה לוקחת ריבית גבוהה יותר מאשר בנק, כיוון שכל שיק שהיה מופקד בבנק, היה משועבד לו. לפי טיב הבדיקות שעושה התובעת בכלל, ולגבי השיק דנן בפרט - אליבא דמנהלה - ראוי להחזיקה כמי שמודעת למצבה הכלכלי הקשה של החברה. אף-על-פי-כן ביצעה את ניכיון השיק. מכאן נלמד על חוסר תום-הלב (סעיף 91 לפקודת השטרות). ב. גם שאלת התמורה מעלה ספיקות. אומנם לתצהיר עדותו הראשית צירף מנהל התובעת כרטיס לקוח, דף חשבון בנק וחשבונית. ואולם, בחקירתו (עמוד 5) הסתבך קמעא מנהל התובעת מבלי יכולת לומר איזה מן השיקים (נספח א' לתצהירו) היווה תמורה לשיק נשוא התובענה. 14. לבד משורת הדין, מצאתי טעם בדברי ב"כ הנתבע גם גבי שיקולי צדק. זה מול זה, ניצבים התובעת והנתבע. התובעת ("כמו בנק", לדברי מנהלה בעמוד 2), ידיה רב לה בכגון דא. זהו תחום עיסוקה. עיסקאות מעין אלה נשוא תובענה זו, עושה התובעת חדשות לבקרים. זהו לחם-חוק אצלה. בידיה לתמחר סיכונים. באפשרותה לקזז הפסדים. מנגד, נמצא צרכן אשר שילם במיטב כספו, כ - 55,000 ש"ח, עבור מרצפות ואביזרים שמעולם לא קיבל, מתוכם ירדו לטמיון, כאמור, כ - 36,000 ₪, וכעת נאבק על הנותר, הוא השיק נשוא תובענה זו. המגמה בכגון דא צריך שתהיה נוטה, במידה ידועה, לטובת הצרכן [גם בעקבות ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח (4) 498, 518; ש' לרנר, שם, 5-152]. יכול שבשלב קודם ניתן היה להגיע לפשרה סבירה, אך ב"כ התובעת, כזכור, סברה כי אין מקום, לא לפשרה ולא לגישור. סוף דבר 15. האמור בפיסקה 14, אינו אלא בשולי הדברים. עיקרם: לא הוכח כי הסבת השיק נעשתה כדין. אדרבא, ההסבה נעשתה שלא כדין. התובעת אינה בגדר אוחז בשיק ואין לה עילה שטרית נגד הנתבע. ואם תמצי לומר, כי התובעת כן אוחזת בשיק, הרי שאין היא אוחזת כשורה בשל פגם בתום-הלב, אולי גם בהוכחת התמורה. הגנה טובה של הנתבע כלפי החברה, עומדת לו גם כלפי התובעת. 16. התובענה נדחית בזה. בקביעת סכום ההוצאות ושכר הטירחה, הבאתי בחשבון בתוך שאר נסיבות העניין, גם את העברת הדיון מבית משפט השלום בתל-אביב-יפו לבית משפט השלום בירושלים, וגם את העובדה שבשל אי-הגשת תצהירים במועד לא ניתן היה לקדם ביעילות את ההתדיינות בקדם-המשפט ביום 17.01.02. התובעת תישא, איפוא, בהוצאות המשפט, וכן תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הברחת נכסיםשיקים