הסכם שכירות בלתי מוגנת להפעלת הוסטל

הסכם שכירות בלתי מוגנת למטרה של הפעלת הוסטל בנכס: 1. התובע, ביחד עם אחר בשם בריקמן וולף, הינו הבעלים של בניין בן 3 קומות ברח' הכובשים 3 בתל אביב הידוע כגוש 6915 חלקה 2. ביום 22/6/98 נחתם בין התובע, לבין הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הסכם שכירות בלתי מוגנת לתקופה של שנה, החל מיום 1/7/1998 ועד ליום 30/6/1998, וזאת למטרה של הפעלת הוסטל בנכס. דמי השכירות החודשיים נקבעו, כאמור בסעיף 3 לחוזה השכירות בסך של 3,500$ לחודש, בצירוף מע"מ. דמי השכירות עבור החודש הראשון שולמו במעמד חתימת ההסכם לב"כ התובע. על אף האמור בחוזה השכירות שילם הנתבע במהלך החודשים הבאים דמי שכירות בסך 1000$ לחודש בלבד, ולטענת התובע, עשה כן הנתבע, על חשבון דמי השכירות, בשל קשיים כלכליים, והתחייב לשלם בהמשך תקופת השכירות את ההפרש בדמי השכירות. ביום 30/6/99 הוארך החוזה בשנה נוספת, בהתאם לאופציה הקבועה בסעיף 4 לחוזה. לטענת התובע, לא שילם הנתבע את הפרש דמי השכירות, ובנוסף חוללו שתי המחאות שנתן בגין דמי השכירות לחודשים 10/99 ו- 11/99, בהיעדר כיסוי מספיק. עוד יש לציין כי בתחילת חודש דצמבר 1999, נמכר הנכס לבעלים חדשים, עימם ניהל הנתבע מו"מ לגבי גובה דמי השכירות שיחולו. תביעה זו הוגשה להפרשים בדמי השכירות שלא שולמו ובגין השיקים שחוללו, סה"כ 37,440$ שהם 154,252 ₪. 2. עיקר טענות הנתבע הן: א. התובע הסכים להתחשב בקשייו הכלכליים, ולהפחית את דמי השכירות לסך השווה ל- 1,000$ לחודש, מבלי שישלם את ההפרש. ב. העדר יריבות בין התובעת לנתבע שכן השוכרת היא הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), שכן בהתאם לזכותו עפ"י ההסכם העביר את זכויותיו וחובותיו עפ"י ההסכם לנתבעת שהיא חברה בשליטתו. ג. קיזוז סכומים בגין נזקים שגרם לו התובע בכך שלא יכול היה לקזז מע"מ בשל כך שתובע לא מסר לו קבלות וחשבוניות בגין חלק מהסכומים שהעביר לו, וכן תיקונים בביוב שבמושכר. 3. הצדדים הגיעו להסדר פשרה חלקי ביום 20.9.00,, ולפיו שולמו ע"י הנתבע שני השיקים שחוללו. קיומו של חוב דמי שכירות: 4. התובע העיד בתצהירו במקום עדות ראשית כי הסכים לדחיית תשלום חלק מדמי השכירות כמחווה של רצון טוב והתחשבות במצבו הכלכלי של הנתבע, אך מעולם לא ויתר על תשלום דמי השכירות במלואם. כך גם העיד בחקירתו הנגדית, ועדותו עשתה עלי רושם מהימן. לטענת הנתבע, אין זה סביר שמשכיר יסכים להתחשב בשוכר ולדחות את תשלום דמי השכירות ללא מסמך בכתב, ואולם נראה לי סביר עוד פחות שהצדדים יסכימו על הפחתת את דמי השכירות בלמעלה ממחציתם ללא מסמך בכתב. כן טוען הנתבע כי התובע לא הגיש דרישה כלשהי בכתב לתשלום החוב, ואולם במכתב בכתב ידו של התובע מיום 15.7.99 נאמר כי חוזה השכירות הסתיים והתובע מבקש לדעת "א. מה עם ה"חובות" שנשארו. ב. האם בדעתך להמשיך (בשכירות - ר.פ.א.)". לטענת הנתבע מדובר בחובות "פרטיים" שבינו לבין התובע. ואכן, במסמך מיום 13.6.99 (נ/2) שם כתב התובע לנתבע: "להזכירך, טרם פתרת חוב פרטי בינינו על אף שהבטחת מזמן ...". התובע הודה כי ישנו חוב "פרטי" של הנתבע כלפיו, בסך 10,000 ₪, שהינו חוב אחר ונפרד. העובדה שנ/1 מדבר כל "חובות" ברבים, ולא "חוב" ביחיד, להבדיל מהמונח "חוב פרטי" בנ/2, תומכת בגרסתו של התובע. עוד טוען הנתבע, מכאן שלא נקבע מועד לתשלום החוב, יש ללמוד כי התובע ויתר עליו. אינני מקבלת טענה זו. בהתחשב ביחסי השכירות בין הצדדים, ויתר הנסיבות כאמור לעיל, עולה שהתובע לא ויתר על הפרשי דמי השכירות. העברת ההסכם על שם הנתבעת: 5. אין מחלוקת כי על החוזה עצמו חתום הנתבע, ואולם סעיף 8 לחוזה קבע כי: "השוכרים מתחייבים בזה שלא להשכיר את הנכס או כל חלק שהוא ממנו לכל אחר שהוא ואסור לשוכרים להעביר חוזה זה לשום אחר שהוא ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב של המשכירים. למען הסר ספק אין באמור ברישת סעיף זה כדי למנוע מהשוכר להעביר המושכר לחברה בבעלותו ו/או מטעמו של השוכרים". בתצהירו במקום עדות ראשית של הנתבע נאמר כי ביום 9.7.98, הוא הודיע בכתב לעו"ד וסטמן, בא-כוחו של התובע בעת חתימת ההסכם, כי עפ"י סעיף 8 להסכם, העביר את זכויותיו וחובותיו עפ"י ההסכם לנתבעת שהוא בעל 99% ממניותיה. לטענת התובע, לא הודיע לו הנתבע על העברת הזכויות, והוא לא ידע עליה. כן טען כי לאור הרישא לסעיף 8 לחוזה, נדרשה הסכמתו להעברת זכויות הנתבע לנתבעת, וזו כאמור לא ניתנה מאחר והוא לא ידע על ההעברה. ואולם, מנוסחו של סעיף 8 כאמור לעיל עולה כי בעוד שלגבי 'העברת החוזה' כלשון הצדדים, לאחר, על הנתבע לקבל הסכמת התובע מראש ובכתב, העברה לחברה בשליטתו אינה כפופה לתנאי זה. עו"ד וסטמן לא העיד ולא הובאה ראיה כלשהי לפיה לא קיבל עו"ד וסטמן את ההודעה. יתרה מזו, התובע הודה, וכך עולה מחומר הראיות, כי את השיקים עבור דמי השכירות שלח הנתבע עם מכתב נלווה של הנתבעת, וכי השיקים עבור דמי השכירות היו של הנתבעת, ואף החשבוניות שהוציא התובע היו על שם הנתבעת. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע העביר את זכויותיו וחובותיו עפ"י החוזה לחברה בשליטתו, ועפ"י החוזה עם התובע לא היה צריך לשם כך להסכמתו של התובע. בנוסף קיבלתי את גרסתו של הנתבע, שנתמכה במסמכים, לפיה הודיע לעו"ד וסטמן על ההעברה, ובנוסף כי התובע ידע בפועל על העברת הזכויות, ולא הביע לכך כל התנגדות. טענת הקיזוז: 6. הנתבע העלה שתי טענות קיזוז; האחת בדבר נזק שנגרם לו בשל כך שהתובע לא מסר לו קבלות וחשבוניות, ולכן לא יכול היה לקזז מע"מ, והשניה, לפיה ביצע תיקונים בביוב שבנכס. מע"מ: 7. לטענת הנתבע, לא מסר לו התובע קבלות על מלוא תשלום דמי השכירות ולפיכך לא יכול היה לקזז את המע"מ על דמי השכירות, סה"כ 4,203 ₪. על כך שלחה הנתבעת לתובע מספר מכתבים (נספחים ג 1 ו-ג 2 למוצג נ /3), ואף התובע העיד שקיבל דרישות של הנתבעת למסור לה קבלות וחשבוניות חסרות וכי בשל כך אין היא יכולה לקזז את המע"מ עליהן. עפ"י עדותו של התובע הוא העביר את העניין לרואה החשבון, שהיה אמור לטפל בכך, ואולם אף התובע עצמו לא העיד כי העניין טופל. עוד יש לציין כי בסיכומיו זנח התובע עניין זה. טענות הביוב: 8. לטענת הנתבע הוא שילם סך של 12,000 ₪ לתיקון מערכת הביוב, ואולם לא הובאה לכך ראיה כלשהי, ולפיכך אני דוחה את הטענה. חבותו של הנתבע: 9. לאור כל האמור לעיל, הועברו חובותיו וזכויותיו של הנתבע עפ"י החוזה לנתבעת, ואין הנתבע אחראי באופן אישי להתחייבויותיה האמורות. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת, ולחייב את הנתבע בחובות החברה, כיוון שהוא מנסה להתחמק מאחריותו האישית תחת מעטה האישיות של החברה. עפ"י הטענה, היה הנתבע היחיד שנשא ונתן עם התובע, חתם על חוזה השכירות, ואף התחייב בפני התובע בתשלום הכסף. מעדותו של הנתבע עולה כי החברה אינה פעילה היום, אולם לא הוכח כי אין לה נכסים או כי הינה חדלת פירעון. ראשית, יש לציין כי אין לטענה זו זכר בכתבי הטענות, ובנוסף, הועלו טענות אלה באופן סתמי וללא תמיכה בראיות כלשהן. אדם רשאי לנהל את עסקיו באמצעות חברה מוגבלת בע"מ, גם אם בשליטתו המלאה, וכל עוד לא נכנס לגדר חריגים, המאפשרים הרמת מסך ההתאגדות, שעיקרם התנהגות בלתי הגונה, חריגים שלא הוכחו בעניינינו, ואף לא נטענו עד לסיכומים (למעט אמירתו הסתמית של התובע בעדותו: "אני חושב שכל מה שנעשה כאן נועד להתחמק") - אין לחייבו באופן אישי בחובות החברה. התובע הסכים בחוזה, באופן בלתי מסוייג, לאפשר לנתבע להעביר את זכויותיו וחובותיו עפ"י החוזה לחברה בשליטתו, ולא דרש ממנו ערבות אישית, ומכאן שהסכים שבעלת דברו תהיה החברה הנתבעת במקומו של הנתבע. 10. הנתבעת, לעומת זאת, חייבת בתשלום דמי השכירות עפ"י חוזה השכירות, בניכוי הסכומים ששולמו בהסכם הפשרה (שני שיקים בסך של 4,797 כל אחד, סה"כ 9,594 ₪), וכן הנזק המוכח שנגרם לה בשל אי יכולתה לקזז מע"מ כתוצאה מכך שהתובע לא מסר לה חשבוניות בסך 4,203 ש"ח. 11. אשר על כן תשלם הנתבעת לתובע סך של 140,455 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (26.1.00) ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובע ועד למועד התשלום ע"י הנתבעת, וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. התביעה נגד הנתבע נדחית, ואולם, בנסיבות, לא מצאתי לפסוק הוצאות לזכות הנתבע.חוזה שכירותחוזההוסטלשכירות