תא (קריות) 1528/01 הסכם שכירות בעל פה עם מועצה מקומית 1. בחודש 8/94 נערך, על פי הנטען, בין הנתבעת - מועצה מקומית בענה - לבין התובע הסכם בעל פה לפיו התחייבה הנתבעת לשכור מהתובע מבנה שבבעלותו ( להלן "המבנה" ), לתקופה של חמש שנים, תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים בשווי של- 600 דולר.   התובע הכשיר את המבנה על פי דרישתה של הנתבעת. ביום 1.9.94 החלה הנתבעת להשתמש במבנה, אולם בחודש 4/95 וללא כל הודעה מוקדמת, נטשה אותו מבלי לשלם את דמי השכירות ואת החובות האחרים החלים עליה בגין החזקת המבנה, ותוך גרימת נזקים למבנה.   התובע עותר בתביעה זו לאכיפת ההסכם על ידי חיוב הנתבעת בתשלום דמי שכירות בגין תקופה של חמש שנים וכן השבת ערך ההשקעות שהושקעו על ידו, ולפצותו בגין הנזקים שנגרמו למבנה.   2.                   הנתבעת לעומתו הכחישה את קיומו של הסכם בינה לבין התובע או התחייבות מטעמה לשכירת המבנה, או דרישה מטעמה לביצוע שיפוצים בו.   היא הוסיפה וטענה כי בשנת 1994 ניסתה לבדוק את התאמת המבנה לצרכיה, אך משהגיעה למסקנה שלילית בעניין, נטשה את הרעיון. הנתבעת טענה עוד כי לא גרמה כל נזק למבנה.   3. לאחר ששמעתי את הצדדים ואת עדיהם ועיינתי בסיכומים שהוגשו על ידם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.   4. מטעם התובע העיד ד"ר מחמד בכרי, שעדותו היתה אמינה בעיני. עד זה - שכיהן כראש המועצה בזמן הרלוונטי של התביעה - אישר בתצהיר עדות ראשית שלו ( ת/4 ) את קיומו של הסכם בעל פה בין התובע לנתבעת ואת הכשרת המבנה על ידי התובע לבקשתה של הנתבעת, ואף הצהיר כי פקידי מחלקות החינוך, הספורט והרווחה של הנתבעת עברו למבנה והשתמשו בו תקופה של כ 8- חודשים.   יצויין כי דבריו הנ"ל לא נסתרו על ידי הנתבעת.   לעומת זאת, מטעם הנתבעת העיד מר נאסר חליל שכיהן כגזבר של הנתבעת. בתצהיר עדות ראשית שלו ( נ/1 ) שלל קיומו של הסכם כלשהו בין הנתבעת לתובע בקשר למבנה, ואף הצהיר ( בסעיף 4 (ב) ) כי " היות והמבנה לא נמצא מתאים לצרכיה של הנתבעת, הוחלט לא לשכור אותו".   אולם בחקירתו הנגדית עלו סתירות באשר להצהרותיו הנ"ל.   בעדותו מסר :   " ….היה ביניהם מו"מ. הסכם בעל פה אני לא יודע. על מה סיכמו חודשים, שנים, אני לא יודע…..בתקופה מסויימת כן עבדו. אני לא זוכר כמה זמן." ( ש' 2-3, 6 עמ' 6 לפרוטוקול ).   חוסר ההתייחסות בתצהיר עדות ראשית של עד זה, לשימוש שנעשה על ידי הנתבעת במבנה, וחוסר ההתאמות שהתגלו בעדותו לעומת האמור בתצהירו, הותירו צל כבד על מידת מהימנותו. ניכר היה כי חובת האמון " המוגברת " שעד זה חב כלפי הנתבעת מכח התפקיד בו הוא מכהן אצלה, היא שעמדה מול עיניו והנחתה אותו בזמן מסירת העדות שלו בבית המשפט.     עד זה ידע כי הנתבעת "עבדה" במבנה תקופה מסויימת כדבריו, אך לא ידע למסור פרטים על נסיבות השימוש במבנה ולא על הזמן שבו שימש המבנה את הנתבעת ומחלקותיה, ולא ידע אם היה הסכם בעל פה עם התובע או לא. דבר זה הינו תמוה בעיני לאור התפקיד המרכזי - גזבר - אותו מילא ואותו ממלא עד היום, אצל הנתבעת. תשובותיו בהקשר זה היו חמקניות, על כן טענתו שקיומו של הסכם זה לא היה בידיעתו ובהסכמתו, לא היתה אמינה בעיני. מכל מקום, גרסתו של התובע בדבר קיום הסכם בעל פה בינו לבין הנתבע להשכרת המבנה והשימוש שנעשה במבנה, נתמכה בעדותו של ראש המועצה לשעבר איתו נערך הסכם זה, עדות שלא הופרכה כאמור לעיל. נוסף על כך, השימוש בפועל שנעשה על ידי הנתבעת ומחלקותיה במבנה מחזק אף הוא את קיומו של הסכם כזה.   5. אולם בכך לא תם העניין.   הנתבעת מסתמכת בהגנתה על הוראת סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות (ב), התשי"א - 1950, הקובעת :   " חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית עליהם מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה…."   האם - בנסיבות המקרה - יכולה הנתבעת להסתתר מאחורי הוראה זו בכדי להתחמק ממילוי אחרי התחייבויות מפורשות שלקחה על עצמה בעל פה, ושלא השתכללו לידי הסכם בכתב העומד בדרישת צורה מסוימות - חתימת ראש המועצה והגזבר והחותמת - על פי הוראה זו ?         ערה אני לפסיקה העניפה בנדון ואשר עמדה על הצורך בקיום קפדני ודקדקני להוראת דין זו, בין היתר מן הטעם שבכספי ציבור עסקינן.   ראה בעניין זה ע"א 739/86 ארי שם אור נ' עירית קרית גת, פ"ד מד (2) 562, ע"א 487/75 עזרה ובצרון בע"מ נ' משה ושרה גליק, פ"ד ל (ג) 621, ע"א 11/71 עירית רחובות נ' פני גלדמן, פ"ד כ"ה (ג) 381, 383 שדנו בהוראת סעיף 203 לפקודת העיריות המקבילה לסעיף 193 (א) הנ"ל.   אך אינני סבורה שיש בידי לקבל את טענות הנתבעת בנסיבות המקרה דנן.   6. אין חולק כי דרישת הכתב הינה מהותית ומיועדת להבטיח ניהול תקין של כספי ציבור ופיקוח עליהם. אולם הנני סבורה כי דרישה זו, אף היא כפופה לעקרון תום הלב החולש על כל תחומי המשפט.   בהקשר זה אביא את דבריו של כבוד השופט ברק ( כתוארו אז ) בע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ ואח', פ"ד   " דרישת "הכתב " במשפטנו הפרטי אינה עומדת בפני עצמה, אלא משולבת היא במערך הכולל של החקיקה. מערך זה מבוסס כולו, לרבות יסוד ה"כתב" שבו, על הצורך לקיים חיובים ולבצע פעולות משפטיות, בתום לב....... על כן תחולה לו, לעקרון תום הלב, לא רק לענין ביצוע חיובים או זכויות חוזיות, אלא גם לענין השלב הטרום חוזי ( סעיף 12 לחוק החוזים ( חלק כללי ) תשל"ג-1973), וגם לענין קיום חיובים סטטוטורים, בין בתחום המשפט הציבורי ( השווה בג"צ 376/81 פ"ד לו (2) 449,465 ), ובין בתחום המשפט הפרטי ( בג"צ 59/80 פ"ד לה (1), 828 ). על כן, כאשר חוק מעניק לאדם יכולת לבצע פעולה משפטית, עליו להפעיל יכולת זו בתום לב."       הנתבעת ידעה והיתה אמורה לדעת על חובתה לערוך הסכמים בכתב בכדי שיחייבוה, להבדיל מהתובע שהינו אדם מהשורה, שחובה זו אינה בהכרח בידיעתו.   הנתבעת הסכימה לשכירת המבנה, ואף השתמשה בו לצורך ניהול מחלקותיה במשך שמונה חודשים, עובדה שלא נסתרה. לא נטען על ידה מכח מה נעשה השימוש במבנה, ותחת איזה קשר משפטי בינה לבין התובע. תמוה בעיני, ששימוש כזה שנעשה על ידי הנתבעת - ושימש את מחלקותיה כאמור - לא זכה לרישום כלשהוא, דבר שיש בו כדי להצביע על חוסר תום לב ולכל הפחות על ניהול לא תקין אצלה. 7. לא רק שכפירתה בקיום הסכם כזה לא היתה אמינה בעיני, אלא שניסיונה של הנתבעת להיבנות בהגנתה על אי קיומו של ההסכם בכדי להתחמק מהתחייבויותיה, גם הוא מעיד על חוסר תום ליבה של הנתבעת.   אביא את דבריו של כבוד הנשיא ברק בפסק דין זוננשטיין שהוזכר לעיל :   " אם אחד הצדדים נוטע בלב חברו את האמונה כי החוזה ביניהם תופס, הרי הוא אינו נוהג בתום לב אם לימים הוא מעלה הטענה כי לא נעשה כלל חוזה ביניהם, שכן הוא לא הועלה על "הכתב" ( ראה דויטש, "השלמת פרטים בחוזה מקרקעין" שם ע' 254 ).   וגם את דבריו :   " כשם שעמידה על הוראה סטטוטורית צריך שתעשה בתום לב, גם עמידה על דרישת ה"כתב" צריך שתיעשה בתום לב."   כאשר מקבלת ההתחייבות הינה רשות ציבורית חלה עליה - לעניות דעתי - חובה מוגברת לנהוג בתום לב. נכון הוא שבכספי ציבור עסקינן, אך מנגד מדובר גם בכספי אותו ציבור שכלפיו יש לנהוג בתום לב ושעליו מיועדת אותה הוראה - וגם הנתבעת - לגונן.   8. לאור האמור לעיל ומשהגעתי למסקנה כי נערך הסכם בעל פה בין הנתבעת לתובע, בהסכמת ראש המועצה והגזבר כאמור, הנני קובעת כי הסכם זה -בנסיבותיו המיוחדות - מחייב הוא את הנתבעת - חרף העדר "דרישת כתב " ובין היתר הדרישות הקבועות בהוראת סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות המוזכר לעיל - .   9. לעניין הסכומים הנתבעים:   הסכומים שהושקעו על ידי התובע להכשרת המבנה, וכן הנזקים שנגרמו על ידי הנתבעת למבנה, על פי הנטען, לא הוכחו בפניי, ולא נתמכו בכל ראייה שהיא, על כן אין בידי לקבלם.   לעניין דמי השכירות   התובע מסר - בתצהיר עדות ראשית שלו - כי דמי השכירות החודשיים שסוכמו בינו לבין הנתבעת עמדו תחילה על סך השווה ל-600 דולר לחודש, ולאחר התערבות החשב של הנתבעת, מחמת מצבה הכלכלי הקשה של האחרונה, נאות התובע להעמיד את דמי השכירות החודשיים למבנה על סך של 1,100 ₪ לחודש.   אי לכך הפיצוי המגיע לתובע עבור תקופה של 5 שנים מסתכם בסך של 66,000 ₪.   10. אשר על כן הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 66,000 ₪, וכן אגרת בית המשפט והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.   כמו כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.חוזה שכירותחוזהמועצות מקומיותבעל פהשכירות