הפקעה מכללא

הלכת "הפקעה מכללא", המחילה את דיני ההפקעה על "הפקעה מכללא", באה להגן על בעלי קרקע שהופקעה בדרך שאינה מקיימת את כל דרישות החוק, אולם אין היא מיועדת "להקנות לרשות המפקיעה יתרונות שלא היו צומחים לה אילו בוצעה ההפקעה כדין". הלכה זו, כך נקבע שם, מבוססת על מניעות כלפי הרשות על מנת שלא תוכל להימנע מתשלום פיצויי הפקעה רק משום שהיא עצמה לא השלימה את ההליכים הפורמאליים הדרושים, אולם אין מקום לסימטריה בעניין זה בין הרשות המפקיעה לבין בעל המקרקעין ואין להחיל עליו "מניעות נגדית".

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקעה מכללא:



זוהי תביעה לתשלום פיצויים בעקבות הפקעת מקרקעין, שבוצעה שלא על-פי ההליכים הקבועים בחוק. כן התבקש סעד הצהרתי שעניינו החבות במס רכוש בגין המקרקעין נושא התביעה, שלגביו התבקש להצהיר כי החבות המיוחסת לתובעות במס רכוש בגין המקרקעין תבוטל וכי הנתבעות 1 ו-2 או מי מהן הן החייבות במס רכוש כאמור לתקופה שמאז ההפקעה דה-פקטו. בישיבת קדם המשפט מיום 5/3/09 (בפני כב' השופט מ' יפרח) הודיעה ב"כ המדינה כי לא יינקטו כל הליכי גבייה של מס רכוש עד תום ההליכים בתביעה זו. מאז חדלה המדינה מהתייצבות לדיונים ולא נקטה כל עמדה בתביעה זו. על כן יש לראותה כמי שהסכימה מראש לכל תוצאה שתיקבע בתביעה זו.

2. רקע וטענות הצדדים
א. המקרקעין הידועים כחלקות 7-10 בגוש 6191 בפתח תקווה היו במקור בבעלות 3 בעלים והם: ה"ה יפה, הופמן וריגר (להלן: "הבעלים המקוריים"). עסקינן במקרקעין מוסדרים.
ב. התובעת 1 רכשה בשנת 1949 שטח של 125 מ"ר בחלקה 8 בגוש 6191. התובעת 2 ירשה שטח של 125 מ"ר בחלקה 8 בגוש 6191, אשר נרכשו על-ידי בעלה המנוח בשנת 1950. התובעות 3-5 ירשו 375 מ"ר בחלקה 7 בגוש 6191, לאחר שרשרת הורשות מסבתן המנוחה, אשר קנתה את הקרקע בשנת 1950 (יחד עימן ירש מר דורון נויווירט 125 מ"ר נוספים). המקרקעין הרשומים בבעלות התובעות ייקראו להלן "המקרקעין".
ג. בחודש אוקטובר 1957 פורסמה למתן תוקף תוכנית בניין עיר מס' פת/299 (להלן: "התוכנית" או "תכנית פת/299"), אשר חלה על המתחם בו מצויים גם המקרקעין. מטרת התכנית הייתה הקמת שיכון במתחם והיא קבעה, בין היתר, כי המקרקעין הכלולים בה יחולקו לאזורי דיור, מגורים, בניינים ציבוריים, שטחים ציבוריים פתוחים ודרכים חדשות. בנוסף נקבע בתכנית כי שטחים המיועדים לדרכים ושטחים פתוחים המיועדים להפקעה ירשמו על-שם עיריית פתח תקווה ללא תמורה.
ד. העירייה תפסה חזקה בשטחי הציבור והוקמה שכונת המגורים הקרויה קריית משה (להלן: "השכונה"). לפי טענות העירייה, תהליך זה החל עוד בשנת 1952 ואולי אף בשנת 1949, ובכל מקרה לפני אישור התכנית. השכונה הוקמה על-ידי שותפות בשם "מעונות" (להלן: "מעונות"), אשר התחייבה להכין תכנית פרצלציה לתכנית פת/299, אולם לאור התפרקות השותפות הדבר לא נעשה.
ה. ביום 17.5.1962 פרסמה עיריית פתח תקווה הודעה ברשומות מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"). על-פי ההודעה, הוקנתה לעירייה חטיבת קרקע ששטחה 322 מ"ר מתוך חלקה ++ בגוש 6191 החל מיום פרסום ההודעה.
ו. ביום 20.7.1995 פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה (להלן: "הוועדה המקומית") הודעה בדבר תפיסת חזקה בשטח של 625 מ"ר מתוך המקרקעין בחלקה 7 בגוש 6191 מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות וסעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבנייה.
ז. ההודעות הנ"ל פורסמו בילקוט הפרסומים ולטענת הנתבעות גם בסמוך למקרקעין. אין חולק כי הן לא נשלחו לתובעות באופן אישי.
ח. בשנת 2000 הוגשה על ידי יורשיו של המנוח יפה, אשר כאמור, היה אחד מן הבעלים המקוריים של המקרקעין, תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בגין פיצויי הפקעה וחיוב באגרות והיטלים ביחס למקרקעין (ת.א 1311/00 יפה ואח' נ' הוועדה המקומית פתח תקווה ואח'). בפסק דין חלקי, שניתן בתביעה האמורה בהסכמה בין הצדדים ביום 18.10.2001, נקבע כי יינתן צו הצהרתי שלפיו קיימת הפקעה מכללא מאז שנות ה-50 המוקדמות ביחס לחלקיהם של התובעים שם בחלקות 7 ו-10 בגוש 6191, למעט ביחס למגרש זמני 62. בנוסף, הצהירו העירייה והוועדה המקומית במסגרת פסק הדין כי הן לא מילאו אחר הליכי ההפקעה הקבועים בחוק וכי הן תגרומנה לרישום ההפקעה, שהייתה הפקעה מכללא, על-שם עיריית פתח-תקווה.
ט. בהמשך הגיעו הצדדים להסכמות נוספות והחליטו כי על מנת לאפשר את ביצוע התחייבויות העירייה והוועדה המקומית לפי פסק הדין החלקי שניתן ביום 18.10.2001, יסמיך בית המשפט את עו"ד צילה גרינהויז, ב"כ הנתבעות בהליך ההוא, לחתום על שטרי איחוד וחלוקה בקשר לחלקות 7-10 הכלולות בתכנית פת/299 ועל כל הבקשות והמסמכים הדרושים למימוש הרישום הנ"ל; וכן יסמיך את עו"ד צילה גרוינהויז לדווח ולעשות את כל הפעולות הנדרשות אצל שלטונות מס שבח כדי לקבל פטורים ממס שבח, ממס רכישה וממס מכירה בגין הרישום המוסכם לפי פסק הדין החלקי, דהיינו רישום מגרש 62 על שם התובעים. עוד נקבע בהסכמה כי הצדדים יקבעו מועד לביצוע התחייבויות העירייה והוועדה המקומית לרישומים המתחייבים מפסק הדין החלקי וכי אם העירייה והוועדה המקומית לא יעמדו בלוח הזמנים שנקבע, יוקנו לב"כ התובעים בהליך ההוא, עו"ד הלן אייזן, כל הסמכויות המוקנות לעו"ד גרינהויז.
י. בהתאם לפסק הדין הנ"ל נערך תשריט על-פי תוכנית פת/299, אשר נועד לקשר בין המגרשים השונים לבין בעלי הזכויות בהם, וכן מונה השמאי מר זיו גולדווסר לשם עריכת טבלת האיזון הנדרשת לצורך ייחוס זכויות בכל מגרש ומגרש.
יא. השמאי גולדווסר לא הצליח להשלים את טבלת האיזון, מאחר שנותר מספר מצומצם של בעלי זכויות שלא נמצאו להם, לכאורה, נכסים בשטח.
יב. משכך החליטה העירייה להפקיע את השטחים המיועדים לצרכי ציבור ולרשום אותם על שמה. על כן, פרסמה הוועדה המקומית ביום 5.6.2007 הודעה בדבר תפיסת חזקה במקרקעין שהוגדרו בתוספת לאותה הודעה כשטחים שונים (שגודלם פורט בתוספת להודעה) בחלקות 7, 8, 9 ו-10 בגוש 6191. אין חולק שהודעה זו לא באה ליצור הפקעה חדשה אלא רק לעגן בדרך נאותה את ההפקעות שבוצעו בפועל עשרות שנים לפני כן.
יג. בעקבות פרסום זה הוגשה התביעה דנן.

3. טענות הצדדים
3.1 טענות התובעות
א. חלקות 7-10 בגוש 6191 בפתח תקווה הן בבעלות במושע של עשרות יחידים ו/או גופים וביניהם התובעות, אשר רכשו את זכויותיהן מהבעלים המקוריים של המקרקעין (או ירשו אותן מהרוכשים, לפי המקרה). על כן, כאשר נקטו הנתבעות בהליכי ההפקעה של השטחים המיועדים לצרכי ציבור חלה ההפקעה גם על זכויותיהן של התובעות.
ב. כמו כן, לצורך בדיקת ההפקעות משנת 2007, שנעשו במסגרת הליכי האיחוד והחלוקה המחויבים מתכנית פת/299 ומפסק הדין החלקי בתביעתם של יורשי המנוח יפה, אין כל רלוונטיות למיקום הקרקע שניטלה לצרכי ציבור ואין גם כל רלוונטיות לשאלה אם לתובעות בעלות במושע או אם רכשו שטח מסוים במקרקעין. זאת מכיוון שלצורך בדיקה אם הקרקע הופקעה מפלוני או מאלמוני בודקים את שטח המגרש החדש שהוקצה לאותו פלוני או אלמוני וחשוב מכך, את שווי המגרש החדש ביחס למה שהיה לו קודם ובהשוואה לכלל בעלי הקרקעות במתחם.
ג. במקרה דנא התוצאה הבלתי נמנעת של השלמת הליכי האיחוד והחלוקה היא שהתובעות יצאו ללא מגרש, דהיינו זכויותיהן הופקעו במלואן, בעוד יתר הבעלים במתחם לא נפגעו כלל ויקבלו את מלוא שווי זכויותיהם. לפיכך זכאיות התובעות לפיצויי הפקעה מלאים וזאת, בין היתר, לאור ההלכה שהפטור מתשלום פיצויים על הפקעה בשיעור נמוך מ-40% אינו חל במקום שבו הופקעה החלקה במלואה.
ד. כל הקרקע של התובעות הופקעה מבלי שהנתבעות נתנו לתובעות הודעות בדבר הכוונה לתפוס חזקה. תפיסת החזקה בפועל ודבר ההפקעה נודעו לתובעות באקראי ומבלי שהנתבעות הציעו לתובעות פיצוי כלשהו.
ה. באשר לטענות ההתיישנות והשיהוי שהעלו הנתבעות, טוענות התובעות כי התביעה הוגשה כשנה לאחר פרסום הודעות ההפקעה משנת 2007 ובתוך תקופת ההתיישנות. יתרה מכך: בנסיבות המקרה דנן, כאשר הודעות ההפקעה כלל לא נשלחו לתובעות חרף הוראת סעיף 5(1) לפקודת הקרקעות, ואפילו לא נעשה מאמץ לאתרן, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הדוחה את תחילתו של מירוץ ההתיישנות למועד שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה.
ו. בהקשר זה מציינות התובעות כי רישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין מגן על הבעלות ולא מוטלת על הבעלים חובה לאחר מכן לברר את זכויותיהם.
ז. התובעת 3 ניסתה לאתר את הקרקע שבעלותה בשנת 1980. בין היתר היא פנתה לעו"ד שיעץ לה להמתין לפרצלציה וציין כי הדבר עלול לארוך שנים. שכיח הדבר שבעלים של קרקע אינם יכולים להשתמש בקרקע במשך עשרות שנים עד שנעשית בה פרצלציה. ואין לשלול את זכויותיהם של אותם בעלים ללא פיצוי רק בגלל חלוף השנים.
ח. בנוסף, בעלות התובעות במקרקעין נרשמה בסוף שנת 1949 או בראשית שנת 1950, עת רוב המתחם היה שומם ובלתי מבונה וכך גם סביבתו. משמע, התובעות ו/או מורישיהן רכשו זכויות בעלות במקרקעין שקיים קושי באיתורם. תצלומי אוויר משנים מאוחרות יותר מלמדים כי עד שנת 2009 עדיין היו קיימים שטחים ריקים מסביב למתחם. בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כלפי התובעות כי ידעו, או היו צריכות ויכולות ללמוד, על ההפקעות מהמצב בשטח, או כי יכלו לחשוד לאור המצב בשטח שזכויותיהן נשללות.
ט. הניסיון לנתק את הליכי ההפקעה מהליכי האיחוד והחלוקה, היעדר מאמץ מצד הנתבעות לאתר את התובעות ואי מסירת ההודעות בדבר ההפקעה לתובעות – כל אלה מהווים חוסר תום לב מצד הנתבעות, ומצדיקים כשלעצמם את חיובן בפיצויי הפקעה מלאים ומרביים. הנתבעות הן הרשויות הציבוריות המופקדות על התכנון בתחומן, והן שיזמו את תכנית פת/299. הן המשיכו לקדם את התכנית גם לאחר ששותפות מעונות יצאה מן התמונה שנים לפני הפקדת התכנית. למרות זאת, הנתבעות התנערו מחובותיהן על-פי דין ובמשך שנים רבות לא פעלו להסדרת הליכי האיחוד והחלוקה במתחם. אלמלא האנדרלמוסיה אצל הנתבעות, קרוב לוודאי שהייתה נמנעת הסיטואציה הנוכחית, שהותירה את התובעות ללא מגרש המיועד לבנייה למגורים.
י. הואיל והנתבעות השתמשו בשטחים המופקעים במשך שנים רבות לפני נקיטת הליכי ההפקעה, יש לקבוע כי הנתבעת 1 היא הנישום לצורך מס רכוש בקשר למקרקעין הרשומים בבעלות התובעות החל ממועד תחילת השימוש שלהן בשטח.
3.2 טענות הנתבעות
א. השטחים נשוא התביעה משמשים לצורכי ציבור מזה עשרות שנים. משחלפו למעלה מ-7 שנים מיום הפקעת החלקות בפועל (על אף שלא נרשמו) דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.
ב. הודעות בדבר הפקעת מקרקעין שנשלחו לצורך רישום בפועל של הפקעה קיימת וממומשת מזה עשרות שנים אינן מקימות זכות תביעה לקבלת פיצויי הפקעה ואין מועד שליחתן יכול לשמש, בנסיבות אלו, כמועד המתחיל את מירוץ הזמנים להגשת התביעה לפיצויים בגין הפקעה בהתאם לחוק.
ג. פיתוחה של השכונה החל כבר בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת עת הוגשו לוועדת בניין עיר פתח-תקווה בקשות שונות להיתרי בנייה במקרקעין וזאת על אף שהתכנית קיבלה תוקף רק בשנת 1957. הסיבה לכך הייתה שהליך תכנונה של השכונה החל כבר בשנת 1949, כך שהמתווה לחלוקת המקרקעין למגרשים היה ידוע ולאורו הוגשו בקשות למתן היתרי בנייה. באותה עת, השטחים הציבוריים שסומנו בתכנית פת/299 כבר היו פנויים ולא נבנה עליהם דבר.
ד. למעשה כבר בסוף שנת 1952 נותרו רק 2 מגרשים ריקים שטרם נבנו, על אף שנמכרו על-ידי שותפות מעונות לשם הקמת שני בתים משותפים.
ה. המסקנה היא שכבר בתחילת שנות ה-50, ועל אחת כמה וכמה בסופן, יכלו התובעות להיווכח בהתהוותה של שכונת המגורים שקמה וצמחה במקום; וככל שסברו כי מגיע להן מגרש למגורים עבור החלק הרשום על שמן או כי החלק שרכשו משמש בפועל כמגרש ציבורי, היה עליהן לעמוד על זכויותיהן כבר אז.
ו. בנוסף, נתוניה הפיזיים של השכונה לא השתנו במשך 60 השנים האחרונות. לכן לא ייתכן שהודעות ההפקעה משנת 2007, שלא נועדו אלא להצהיר על מצב קיים, הן אלו שיקימו לתובעות זכות תביעה לאחר שנים רבות בהן לא ניסו לברר דבר בנוגע לשטח שנרכש על ידן.
ז. לחילופין, דין התביעה להידחות מחמת שיהוי, וזאת לנוכח חלוף הזמן הרב שעבר מאז שבוצעה ומומשה ההפקעה דה פקטו ועד למועד הגשת התביעה.
ח. לא די בכך שהתובעות ומורישיהן לא עשו דבר על-מנת לברר מה עלה בגורל הקרקע שרכשו, אלא שמעדות התובעת 3, שהעידה בשם התובעות כולן, עולה ריח של וויתור המצדיק את דחיית התביעה מחמת שיהוי.
ט. לאור העובדה שמדובר בפעולות ובמעשים שבוצעו לפני עשרות שנים, ולאור חילופי הנפשות הפועלות אצל הנתבעות במשך השנים, נגרם לנתבעות נזק ראייתי של ממש המקים הצדקה להעביר לתובעות את הנטל להוכיח כי הן זכאיות לקבלת פיצויי הפקעה וכי מורישיהן לא ידעו אודות ההפקעה דה-פקטו.
י. התובעות, בדומה ליתר בעלי הזכויות במקרקעין הרשומים כבעלים בכל אחת מהחלקות הנדונות, רכשו שטח קרקע מסוים בהתאם לחלק הרשום על שמם בנסח המקרקעין ובכל מקרה לא רכשו את השטח שהועבר על-ידי הבעלים המקוריים לעירייה.
יא. התובעות לא הוכיחו כי השטח שלגביו פורסמו הודעות הפקעה הופקע כולו או חלקו מהן.
יב. גם אם תתקבל טענת התובעות כי רכשו זכויות בלתי מסוימות במקרקעין, שיעור ההפקעה אינו מזכה את התובעות בכל פיצוי, בין אם מדובר בשיעור ההפקעה הכולל ובין אם מדובר בשיעור ההפקעה שנעשה בכל חלקה וחלקה.
יג. בכל הנוגע לטענות התובעות ביחס למס רכוש, הנתבעות אינן היריב הנכון ואין הן יכולות להביע עמדה בעניין.

4. חוות דעת המומחה
א. ביום 11.10.2010 מונה מר אהוד המאירי כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה" או "מר המאירי"). מר המאירי נתבקש ליתן חוות דעתו בשאלת שווי המקרקעין שהופקעו.
ב. על-פי המפורט בחוות הדעת, שווי השוק של זכות הבעלות ב-75% במושע ממגרש למגורים בשטח של 500 מ"ר הוא עד 860,625 ₪, ושווי השוק של 125 מ"ר המהווים חלק במושע ממגרש בשטח 1,000 מ"ר, עליו ניתן לבנות בניין בן 8 יחידות דיור, הוא בסכום כולל שבגבולות 223,000 ₪.

דיון
5. המסגרת הנורמטיבית
א. הפקעה על-ידי רשויות המדינה היא אחת הפגיעות הקשות והחריפות ביותר בקניין הפרטי. בהפעלת כוחות ההפקעה פועלת הרשות כממשל ומפעילה כוחות שלטוניים. לכן, הדין החל על הפקעות הינו המשפט הציבורי (ע"א 64/62 סלמונה ואח' נ' חברת החשמל והשירות הציבורי, ירושלים ואח' פ"ד טז 1961, 1964 (1962)).
ב. בין הציבור לבין הפרט קיים יחס של היזון חוזר: המינהל הציבורי ניזון מן הפרט כדי לשרת את הציבור, והוא משרת את הציבור כדי להיטיב עם הפרט. זאת ועוד. כדי להגן על הסדר הציבורי, המינהל הציבורי חייב לא פעם לפגוע בזכויות הפרט. ככל שהמדינה מבקשת לקדם את טובת הציבור, היא מעניקה יותר סמכויות למינהל הציבורי, וככל שמתרבות סמכויות המינהל, כך מתגברת הסכנה לפרט, שהמינהל הציבורי יעשה שימוש בלתי ראוי בכוח גם מקום בו אותו שימוש נעשה שלא מתוך שרירות, אלא אולי מחמת רשלנות או טעות. מכאן נובע הצורך להגן על הפרט מפני המינהל הציבורי העומד עליו לשרתו. אחת הדרכים להבטיח שהמינהל הציבורי ימלא כראוי את תפקידו, ולא יעשה שימוש לרעה בסמכויות המוקנות לו היא באמצעות ההליך המנהלי, אשר מחייב את הרשות לנהוג בהגינות וביעילות (יצחק זמיר "הסמכות המנהלית" כרך א', תשנ"ו-1996).
ג. בדרך כלל מודע המינהל הציבורי הן לחובת היעילות הן לחובת ההגינות; אולם נראה כי במקרה שלפנינו נפלה ההגינות קורבן ליעילות מקום שהעירייה, מתוך רצון לפעול במהירות (כך על-פי סעיף 16 לכתב ההגנה), לא דקדקה בחובת ההגינות כלפי כל הבעלים הרשומים של המקרקעין.
ד. בנוסף, חל על הרשות עיקרון חוקיות המינהל. עיקרון זה אינו מסתפק בכך שהחוק מעניק לרשות מנהלית סמכות לעשות מעשה מסוים. כדי שהמעשה יעמוד במבחן של חוקיות המנהל צריך שהמעשה יהיה גם בהתאמה לכל חוק.
ה. החיקוק המרכזי המקנה סמכויות הפקעה נרחבות הוא פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. הליכי ההפקעה הקבועים בפקודה זו משמשים הן בהפקעות מכוח הפקודה, והן בהפקעות מכוח חוקים אחרים דוגמת חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ללא נקיטת ההליכים הקבועים בחוק אין תוקף להפקעה, והרשות אינה יכולה לרכוש באופן כפוי זכויות חזקה ושימוש וזכויות קניין במקרקעין.
ו. מקום ששר האוצר מתכוון להפקיע מקרקעין עליו לפרסם הודעה על כוונתו זו, בהתאם להוראות סעיף 5 לפקודת הקרקעות.
ז. ההודעה תפורסם בשלוש דרכים מצטברות: ראשית, פרסום ברשומות. שנית, מסירת הודעה לאדם ששמו רשום בפנקסי המקרקעין כבעל זכות או טובת הנאה במקרקעין. שלישית, הנחת הודעה על המקרקעין שעומדים להפקיעם או בסמוך אליהם. הנחת המחוקק היא שרק מילוי שלוש הדרישות הללו במצטבר מהווה הודעה כחוק (ע"א 813/03 עיריית הרצליה נ' ג'י.בי טורס בע"מ פ"ד נח(5) 664, 669 (2004). כלשון הפקודה בסעיף 5(1):
"מקום שמתכוון שר האוצר לרכוש כל קרקע לצורך ציבורי כל-שהוא, יגרום כי תתפרסם ברשומות הודעה על כוונתו זאת, והודעה זאת תהיה בטופס א' או בטופס ב' הרשומים בתוספת, הכל לפי הטופס הנאות. כמו כן, יגרום כי יוצגו טפסים של אותה ההודעה במקומות נוחים על הקרקע, או סמוך לקרקע, שעומדים לרכשה, ונוסף על כך יגרום, כי יימסר העתק של אותה הודעה, לכל אדם, ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה של הקרקע, או כאדם שיש לו טובת הנאה בה, ומסירה זו תבוצע בין מתוך מסירה לידיו ממש של האדם, שלו יש למסרה, או מתוך השארת העתק של אותה הודעה במקום מגוריו הידוע לאחרונה, או מתוך שליחתה בדואר רשום, שעליו נכתבה כתבתו של אותו אדם לפי כתובת הדואר שלו הידוע לאחרונה, אם יש כזאת". (כל ההדגשות שלי – ש.מ).
ח. סבורני כי הפירוט הניכר של הדרישות לעניין אופן מסירת ההודעה לבעל זכויות רשומות בקרקע, בו נקט כאן המחוקק, מלמד על החשיבות הרבה שהמחוקק מייחס למסירת הודעה על הפקעה.
ט. יחד עם זאת, מסירת ההודעות האישיות אינה אקט קונסטיטוטיבי שעשייתו יוצרת את ההפקעה, אלא אקט דקלרטיבי גרידא, שתכליתו להביא את דבר ההפקעה לידי מי שזכותו רשומה בפנקסי המקרקעין. לפיכך, מחדל במסירת ההודעה אינו פוגע בגוף ההחלטה (ע"א 499/59 שיחור בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד יד 608, 609 (1960); בג"ץ 179/79 סלימאן ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד לד(4) 567, 570 (1980)).
י. כמו כן ניתן ללמוד מנוסח הסעיף כי ההודעה צריכה להתפרסם בטרם בוצעו הליכי ההפקעה כאשר השר נמצא במצב של כוונה להפקיע, ולא כפי שקרה בענייננו שבו פרסום ההודעות נעשה שנים לאחר תפיסת החזקה בקרקע.
יא. פקודת הקרקעות מסדירה גם כלל של פיצויים בגין הפקעה ואת האופן שבו ייושבו סכסוכים בדבר פיצויים. לפי סעיף 9 לפקודה, במקום בו קם סכסוך בין הצדדים בדבר פיצויים וזכות קניין, תיושב המחלוקת בבית-משפט. וכלשון החוק:
"אם לא הוגשה תביעה למנהל אגף רישום והסדר הקרקעות במשך חודשיים מתאריך פרסומה של ההודעה לפי סעיף 5 ברשומות או אם לא באו מגיש התביעה ושר האוצר לכלל הסכם בעניין סכום הפיצויים שיש לשלמו בעד הזכות או טובת ההנאה באותה קרקע השייכת לאותו אדם, או אם אותו אדם לא הגיש הוכחות מספיקות לחיזוק תביעתו, או אם הוגשו תביעות נבדלות וסותרות ביחס לאותה קרקע, או אם טוענת הממשלה שהקרקע היא אדמת-ממשלה פנויה, הרי סכום הפיצויים המגיע, אם מגיעים פיצויים כאלה, וכל סכסוך כזה בעניין טובת ההנאה או הזכות, ייושב ע"י בית המשפט שיהא לו שיפוט לברר את כל העניינים הנזכרים בסעיף זה ולפסוק בהם לפי בקשה שיגישנה היועץ המשפטי לממשלה או לפי בקשת כל אדם שיש לו, או התובע, כל זכות או טובת הנאה בכל קרקע הנזכרת בכל מודעה כאמור לעיל".
יב. לאורם של הדברים האמורים לעיל אבחן כעת את טענות הצדדים.

6. שאלת היריבות - קיומה של הפקעה
א. הטענה הראשונה הצריכה דיון בענייננו היא טענת היעדר היריבות המתייחסת למהות זכותן של התובעות בקרקע. ניתן להגדיר את המחלוקת כך: האם הוכח כי אכן הופקעו זכויות מהתובעות?
ב. לטענת הנתבעות, התובעות רכשו (הפקיעו) שטח קרקע מסוים בהתאם לחלק הרשום על-שמן בנסח המקרקעין ובכל מקרה, לא רכשו את השטח שהועבר לעירייה ללא תמורה על-ידי הבעלים המקוריים. לביסוס טענה זו מביאות הנתבעות את מכתבו של עו"ד ד"ר יעקב גלילי (שהיה בא כולו של הבעלים המקורי של חלקה 7) מיום 31.12.1975, שם כותב עו"ד גלילי ביחס לחלקה 7 כי "... עיריית פתח תקווה הפקיעה לצרכי כבישים את מרבית השטח אשר נשאר בלתי מכור, המהווה 5,160 מטרים מרובעים".
ג. לדברי הנתבעות, השטחים הרשומים בלשכת רישום המקרקעין על-שם הבעלים השונים מהווים שטחי נטו – לאחר הפרשה לצרכי ציבור, ולא שטח ברוטו שממנו הופרשו חלקים לצרכי ציבור במסגר התכנית. על כן, לטענתן, התובעות כלל אינן זכאיות לפיצויי הפקעה.
ד. איני מקבל את הטענה, ואודה כי אני אף מתקשה לרדת לסוף דעתן של הנתבעות בעניין זה. אכן, על-פי מכתבו של עו"ד גלילי קיימים שטחים שהועברו לעירייה ב"מכר ללא תמורה". הדבר מתיישב גם עם מטרות התכנית פת/299, אשר לפיהן, כאמור לעיל, שטחים המיועדים לדרכים ושטחים פתוחים המיועדים להפקעה יירשמו על-שם עיריית פתח תקווה ללא תמורה; אולם על-פי נסח רישום המקרקעין שטחים אלו הועברו לעירייה בשנת 1952, בעוד שהתובעות (ומורישיהן, בהתאמה) רכשו את חלקיהן במקרקעין בשנים 1949-1950. באשר למסוימות המגרש שאותו רכשו התובעות, עיון בראיות שהובאו לפני מעלה בבירור כי הבעלות בחלקות 7 ו-8 היא במושע. כך, בפסקה 2 למכתבו הנזכר לעיל של עו"ד גלילי, הוא מציין כי "מכיוון שעדיין לא עשו פרצלציה של השטח הנ"ל נמכרו חלקים חלקים מושע של השטח הנ"ל לכל מיני קונים ומכירות אלה נרשמו על שם הקונים" (ההדגשה שלי - ש.מ). כך גם במכתבו של ה"ה נחום כהן אל מהנדס העיר פתח-תקווה, שבו הוא מבקש לערוך פרצלציה לביתו אשר בגוש 6191, חלקה 8, והאחרון ענה כי קיימת תב"ע מאושרת שלפיה יש לבצע את תכנית רישום החלוקה על-ידי הבעלים אשר הקימו את השיכון או המשתכנים (נספחים יח'1 – יח'2 לתצהירה של גב' גרינהויז). זאת ועוד: המכתבים הללו אינם ראיה פוזיטיבית, ובודאי שאינם ראיה חלוטה או מכרעת, לאמיתות תוכנם. כותביהם (אם עודם עמנו) לא העידו. אין בידינו כל מידע באשר לטיב הבדיקות שעשו הכותבים או מי מטעמם טרם שכתבו את אשר כתבו בהם, ואין בידינו אפשרות לרדת לעומקם של האינטרסים של הכותבים או של מי שמטעמם פעלו באותה עת. על כן, אין לייחס משקל ממשי למכתבים אלה, ובודאי שאין להסיק מהם שעד כתיבתם הופקעו רק מקרקעין שלא נמכרו לאיש. כמו כן יש לזכור כי השטחים שהופקעו לפי הודעת ההפקעה מיוני 2007 עולים, לכאורה, פי שניים ויותר על השטח הכולל של 5,160 מ"ר הנזכר במכתבו לעיל של עו"ד גלילי, ומכאן שתיאור העובדות על ידו אינו משקף את המצב במלואו.
ה. כדי להכריע בשאלת היריבות, שאיננה אלא השאלה האם המקרקעין הרשומים על שם התובעות הופקעו על ידי הנתבעות, יש לחזור למושכלות יסוד. עסקינן במקרקעין מוסדרים. הרישום בהם הוא ראיה "חותכת" לאמיתות תוכנו (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969; ראו גם סעיף 166(ב) לחוק האמור, לפיו זכות במקרקעין שהחוק דן בה, כבענייננו שבו נדונה זכות הבעלות של התובעות, יחול עליה החוק גם אם נוצרה טרם תחילתו, וזהו המצב בענייננו). גם אם נאמר שאין בהוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין כדי למנוע את הטענה שהרישום אינו משקף את המצב לאשורו, עדיין הנטל להוכיח כי מצב הקניין במקרקעין מוסדרים שונה מהמצב הרשום רובץ לפתחו של מי שטוען לכך. אכן, בענייננו אין מחלוקת כי מצב הרישום אינו משקף את מצב הדברים האמיתי משום שגם התובעות טוענות שזכויותיהן, למרות שעודן רשומות, אינן קיימות עוד; אולם השאלה היא כיצד יצאו הזכויות הרשומות מידיהן ולמי הועברו. הנתבעות נמנעות בסיכומיהן, בזהירות רבה, מלתת תשובה חד משמעית לקושיה זו, אף שהן טוענות שהתובעות לא הוכיחו כי הנתבעות הפקיעו את הזכויות הללו. סבורני שאת זאת אין לקבל. הנתבעות אינן יכולות לנהוג כדרך שבה יכול לנהוג נתבע שלא היתה לו זיקה לעובדות במהלך התקופה הרלבנטית. נתבע כזה יכול להעלות השערות שיש בהן לתת הסבר חלופי לתרחיש הנטען על ידי התובעות, ולדרוש שהתובעות תבאנה ראיות פוזיטיביות שמהן ניתן יהיה להסיק שיש עודף הסתברות לטובת התרחיש הנטען על ידן על פני כל תרחיש חלופי שיש לו היתכנות, ולו תיאורטית. הנתבעות הן הרשות המקומית ורשות התכנון המקומית שבתחום שיפוטן מצויים המקרקעין. הן אמורות לדעת על כל שינוי בזכויות בהם. אם מישהו רכש את הזכויות מהתובעות (או, לפי המקרה, ממורישיהן של אלה מהתובעות שירשו את זכויותיהן), יש עודף הסתברות מכריע לטובת ההנחה כי רוכש כזה היה מדווח לנתבעות על הרכישה ופועל לרשום את הזכויות שרכש על שמו. הדעת נותנת גם שרכישה כזו היתה באה לידי ביטוי ברישומי מס רכוש ומס שבח. העובדות הן שאין באף אחת מהרשויות הללו כל אינדיקציה למכירה כזו. גם האפשרות ש"מעונות" ביצעה מכירה "כפולה" של אותה קרקע שהתובעות רשומות כבעליה לאחרים אינה אלא ספקולציה גרידא, הנלמדת ממשפט אחד במכתב שכתב אדם שסיפר כי "מעונות" מכרה את דירתו גם לאחרים והוא נאלץ לנהל משפטים עד שזכה להכרה בבעלותו. העובדות לאשורן גם באותו מקרה אליו מתייחס הכותב אינן ידועות אלא מאותו מכתב. לא ניתן ללמוד מהמכתב – גם בהנחה שהוא משקף את העובדות הנזכרות בו באופן מלא ומדויק – כי אותו הדבר עצמו קרה גם במקרקעי התובעות. למעשה ניתן אף להסיק את ההיפך, משום שניתן ללמוד מהמכתב שכאשר עשתה "מעונות" עסקאות נוגדות בחטיבת קרקע כלשהי הביא הדבר להתדיינות ולהכרעה בין הרוכשים בכל אחת מהעסקאות הנוגדות. קשה להלום מצב בו מישהו רכש מ"מעונות" את הקרקעות הרלבנטיות לפני שנים רבות (משום ש"מעונות" אינה פעילה מזה עשרות שנים), ולא עשה מאז דבר כדי לרשום את זכויותיו על שמו.
ו. בסעיפים 50 – 58 לסיכומיהן מעלות הנתבעות שלוש אפשרויות חלופיות שיש בהן, לטענתן, כדי להסביר את הסיטואציה בה מצויות התובעות באופן שאינו מקים יריבות בינן לבין הנתבעות. האפשרות הראשונה היא ש"מעונות" ביצעו עסקאות נוגדות במקרקעין הרשומים על שם התובעות. אפשרות זו נדונה לעיל ונמצאה כספקולציה גרידא, שאין בה כדי להתגבר על הרישום. בהקשר זה גם לא מצאתי ממש בטענה כי העובדה שבצוואת המנוחה נויווירט נזכרה העובדה שהקרקע שהורישה מצויה ב"קריית משה" מלמדת כי בעת כתיבת הצוואה כבר היה ידוע מיקומה המדויק של הקרקע שהורישה לתובעו 3 – 5. הרי הנתבעות עצמן טוענות ששכונת קריית משה החלה לקום עוד בשנת 1949 לערך, טרם תאריך הצוואה, ועל כן עצם ציון העובדה שהקרקע נמצאת בשכונת קריית משה אינה מלמדת דבר ואינה מוכיחה דבר, ובוודאי שאינה מוכיחה שמיקומו המדויק של המגרש שהיה בבעלות המנוחה היה מוגדר וידוע לה. האפשרות השניה שמעלות הנתבעות בסיכומיהן היא כי התובעות (ומורישיהן, לפי המקרה) רכשו מלכתחילה שטח שהיה מסומן כשטח ציבורי. זו אפשרות הנסמכת רק על כך שבתשריט התכנית מופיעה, לצד החותמת משנת הפקדת התכנית (1957), גם חותמת של הוועדה המקומית משנת 1949. סבורני שהתשתית העובדתית לטענה זו דלה בהרבה מהדרוש להוכחת הטענה. טענה זו גם עומדת בסתירה לכך שבצוואת המנוחה שנזכרה לעיל נאמר שהקרקע שרכשה היא "במושע", כלומר מדובר בחלקים בלתי מסוימים. הנתבעות אינן יכולות להיאחז במילים "קריית משה" שבצוואה, אך כמעט באותה נשימה לטעון את ההיפך מהכתוב באותו משפט עצמו ("במושע") באותה צוואה. האפשרות השלישית שמעלות הנתבעות סותרת את קודמתה. הפעם משערות הנתבעות כי לתובעות חלקים בלתי מסוימים ("מושע"), אולם משכך הרי ששיעור ההפקעה נמוך מ-40% ועל כן לא מגיע פיצוי. לעניין זה אתייחס בהמשך.
ז. מהעובדות והטענות שהועלו באתי למסקנה כי יש לקבוע כממצא עובדתי, על בסיס מאזן ההסתברויות, כי מקרקעי התובעות הם בלתי מסוימים, כלומר במושע. היות ואין ביטוי בשטח למקרקעי התובעות, כלומר אין כל חלקת אדמה במתחם שאינה משמשת בפועל לייעוד ציבורי אשר ניתן להצביע עליה ולמר שלתובעות יש בה חלק יחסי בעוד לבלעי הזכויות האחרים באותן חלקות יש ויש מיקום קונקרטי, הרי שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שהשטחים שהועברו לעירייה במכר ללא תמורה ושלא בהסכמה (כלומר ב"הפקעה מכללא") כללו בין השאר את המקרקעין שהיו בבעלות במושע של התובעות. דינה של העברה שכזו, לעניין תשלום הפיצויים, כדין הפקעה פורמאלית שבוצעה על-ידי הוועדה המקומית (אריה קמר "דיני הפקעת מקרקעין" מהדורה שביעית, עמ' 97). מסקנה זו מתחזקת גם נוכח הסכמת הנתבעות לפסק הדין בעניין יפה שנזכר במבוא לפסק-דין זה לעיל, ובכלל זה לעובדה שבוצעו במתחם הפקעות "דה פקטו", שלא בדרך הקבועה בפקודה, לפני שנים רבות. הנתבעות לא הצביעו על כל הבדל בנסיבות העובדתיות בין ענייננו לבין העניין שנדון בעניין יפה הנ"ל, הבדל שיש בו כדי לבסס את ההנחה שהעובדות באותו מקרה אינן זהות לאלה שבענייננו. חיזוק נוסף לעמדת התובעות נמצא בעובדה כי כאשר נדרשה הכנת טבלת איזון לפי פסק הדין בעניין יפה הנ"ל, התהליך לא הושלם מכיוון שהשמאי שעליו הוטל הביצוע הגיע למצב בו היו בעלי זכויות שלא נמצא להם נכס בשטח – בדיוק כפי שהתובעות טוענות. ניתן לומר זאת גם כך: לתובעות זכויות רשומות במקרקעין. הנתבעות אמורות להביל תהליך של פרצלציה במקרקעין, ואין ביכולתן לייחס לתובעות זכות כלשהי בחלק כלשהו במתחם במסגרת זו, והשאלה היא לאן נעלמו זכויות התובעות. האפשרות הסבירה ביותר, באופן מובהק], היא כי זכויות אלה התגלגלו לידי הנתבעות במסגרתן של הפקעות "מכללא" שעשו במתחם לפני עשרות בשנים. הנתבעות, מתוקף מיהותן ומעמדן, צריכות להיות במצב בו בידן להראות מה הפקיעו בדיוק וממי, ולהוכיח כי לא הפקיעו את זכויות התובעות (או – ולכך אדרש בהמשך – כי שיעור ההפקעה מהתובעות נמוך מהרף המזכה בפיצוי). אי אפשר לצפות שהתובעות תבאנה ראיות בעניין זה, שכל הנתונים הקשורים בו מצויים בידיעתן ובשליטתן המיוחדות של הנתבעות בלבד. העובדות לאשורן, שהנתבעות עשו כל מאמץ לטשטש, הן כי אין בידי הנתבעות לומר את זכויותיו של מי הפקיעו, וממילא אין בידן לומר שלא הפקיעו מהתובעות דבר או שהפקיעו מהן פחות מהחלק שבגינו יש לפצות. את הכישלון הזה חובה לזקוף לחובתן.
ח. המסקנה מהאמור לעיל היא כי קמה לתובעות עילת תביעה כלפי העירייה, במובן זה שיש לקבוע כממצא עובדתי כי זכויות התובעות במקרקעין הופקעו בדרך של "הפקעה מכללא" שנים רבות טרם הפרסום בדבר הפקעה משנת 2007.
7. שאלת ההתיישנות
א. בטרם אדון בטענות הצדדים לגופן אציין, כי סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כי התיישנות עשויה לחסום תביעה רק אם הנתבע יבחר להעלות את הטענה. כאשר הנתבע הוא הרשות, שיקול דעתה האם להעלות את טענת ההתיישנות כפוף לנורמות של המשפט המנהלי, וביניהן, תום לב, סבירות, הגינות ומידתיות.
ב. כאשר הרשות עושה שימוש בטענת התיישנות כדי לפטור עצמה ממילוי חובותיה, עשויה להיווצר תחושה של אי נוחות. שכן, בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק ההתיישנות, אין היא כופרת בקיומה של הזכות, אלא היא מבקשת רק לחסום את מימושה. כלומר, היא מחזיקה בכספו של האזרח בטענה פרוצדוראלית אך ללא כל זכות מהותית: ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוראד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (טרם פורסם, 16.2.2006), פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ארבל (להלן: "עניין ארידור").
ג. במקרה שלפנינו מתעצמת אותה תחושה של אי-נוחות לאור טענת התובעות כי היעדר מאמץ מצד הנתבעות לאתר את התובעות ואי מסירת ההודעות בדבר ההפקעה לתובעות מהווים חוסר תום לב מצד הנתבעות. סבורני שהעובדות תומכות בטענות אלה של התובעות. הוכח שהנתבעות לא עשו מאמץ אמיתי לאתרן למרות נסחי המקרקעין (ראו עמ' 27 ש' 16 – 19, ובמיוחד בשורה 19, וכן בהמשך עד עמ' 28) ש' 14. עם זאת, אין במעמדה של המשיבה כרשות מקומית כדי לשלול ממנה באופן גורף ועל הסף את הבחירה להעלות טענה של התיישנות. על כן יש לבחון טענה זו.
ד. לטענת הנתבעות, ההפקעה משנת 2007 באה להצהיר על עובדות הקיימות בשטח מזה עשרות שנים ולא לצורך מימוש המקרקעין. לטענתן משבוצעה ההפקעה בפועל כבר בשנות ה-50, חלה התיישנות בענייננו. התובעות כופרות בטענת ההתיישנות וטוענות כי הן הגישו את תביעתן כשנה בלבד לאחר שנודע להן על דבר ההפקעה בעקבות פרסומה ביום 5.6.2007.
ה. בע"א 216/66 עיריית תל אביב נ. חג' מחמד אבו דאיה, פ"ד כ (4) 522, קבע כב' השופט אגרנט לעניין סיווגה של תביעה לפיצויי הפקעה:
"אין ספק כי בקשה להערכת הפיצויים המוגשת על ידי אדם בגין זכויותיו בנכס מסוג מקרקעין, לפי סעיף 9 לפקודה, ובעקבות מתן הודעת ההפקעה הנזכרת בסעיף 5(1), היא תובענה במובן חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958... הואיל וכך, מחויבת המסקנה שתביעת חוב שכזאת אין לראותה כ"תובענה במקרקעין" רק מפני שהנכס, אשר בעד הפקעתו נתבע הפיצוי הכספי, הוא מסוג מקרקעין, כשם שתביעת מחיר הקרקע המשמשת נשוא חוזה מכר שנעשה בין צדדים פרטיים, איננה "תובענה במקרקעין", אלא רואים אותה כתביעה כספית גרידא" (שם, עמודים 529- 528).
ו. על קביעה זו חזרו בהסכמה גם השופטים גרוניס (כתוארו דאז), חשין וארבל בעניין ארידור. עם זאת, דעתם של שלושת השופטים שדנו בעניין ארידור נחלקה בנוגע למועד שבו מתגבשת עילת התביעה ומתחיל מירוץ ההתיישנות. סוגיה זו תלויה ועומדת לדיון נוסף בפני בית המשפט העליון וטרם ניתנה בה הכרעה.
ז. לפיכך אבחן להלן את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות על-פי כל אחת מהגישות שבאו לידי ביטוי בדעותיהם של השופטים שישבו בדין בפס"ד ארידור.
ח. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדת עילת התובענה. השאלה מתי נולדה עילת התובענה נבחנת על-פי המשפט המהותי החל על העילה הנטענת. 
ט. לגישת השופט חשין בעניין ארידור, כל עוד לא סירבה הרשות המפקיעה להיענות לדרישת בעל הזכות (לשעבר) לשלם פיצויי ההפקעה כדרישתו, רואים אנו אותה כמחזיקה בפיצויי-ההפקעה בנאמנות (לא במובנה הטכני) עבור בעל הזכות (שהופקעה). לפי גישתו, גם אם תחזיק הרשות בפיצויי-ההפקעה "מאה שנים", בכל זאת תוסיף להחזיק בהם כל אותה תקופה לטובת בעל הזכות (לשעבר). אם תתקבל גישה זו, המשמעות היא שהתביעה בענייננו לא התיישנה. לפי גישה זו, ברור שהתביעה בענייננו לא התיישנה.
י. לשיטתו של השופט (כתוארו דאז) גרוניס בעניין ארידור, עילתו של הנפגע לפיצוי בגין ההפקעה מתגבשת לכל המאוחר בעת מסירת החזקה לידי הרשות המפקיעה. מאותו רגע ואילך, ובמשך שבע שנים, זכאי בעל הזכות להגיש את תביעתו. זאת, בכפוף לאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות או באחד מסעיפיו האחרים המעכבים את מרוצה של תקופת ההתיישנות. לפי גישה זו התביעה התיישנה, בכפוף לאפשרות שיחול על ענייננו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ויביא לכך שייקבע כי מרוץ ההתיישנות הופסק מהטעמים הקבועים בו והחל מחדש רק עם פרסום הודעת ההפקעה בשנת 2007.
יא. לגישת השופטת ארבל, מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל כל עוד המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה לא מומשה. לדבריה, במועד זה התחוורה חוקיות ההפקעה, התגבשה עילת הפיצויים כל צרכה ומתגבש לנפקע אינטרס בגביית פיצוייו. עם זאת מציינת השופטת ארבל כי מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות נפסק בנוגע לסוגיה של פיצויי הפקעה, כי תביעתו של תובע לא התיישנה מקום שהרשות המפקיעה לא קיימה חובתה לפי דין להודיע לנפקע על דבר ההפקעה ולא נודע לנפקע אודותיה בדרך אחרת. לפיכך, כאשר נוצר בשל מחדלה של הרשות פער בין מועד ההפקעה, מועד ההודעה על ההפקעה ומועד מימושה, דין הוא שמרוץ ההתיישנות יתחיל עם קרות המאוחר מביניהם. גם לפי גישה זו התיישנה התביעה אלא אם יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות ויביא לדחיית מועד מרוץ ההתיישנות כך שיחל רק בשנת 2007.
יב. ככל שתתקבל איזו מגישותיהם של כב' השופטים גרוניס או ארבל כפי שהובאו לעיל, יש לבחון את תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות על ענייננו, משלא נתמלאה בענייננו הדרישה השנייה בסעיף 5 לפקודה ומשלא הודע לתובעות בפועל דבר ההפקעה.
יג. התובעות טוענות כי בנסיבות ענייננו אין לומר שקיימת ידיעה קונסטרוקטיבית של התובעות על אודות ההפקעה מכוח הפרסום ברשומות, שכן כפי שצוין לעיל המחוקק קבע שרק בהתמלא שלושת התנאים האמורים בסעיף 5 במצטבר ניתנת הודעה כדין. אף אין לומר כי התובעות היו יכולות בזהירות סבירה לדעת על אודות ההפקעה, שכן בשל חובות ההודעה המצטברות בסעיף 5 אין לצפות מהן כי תעקובנה באופן רצוף אחר הפרסומים ברשומות. לטענת התובעות, דבר ההפקעה נודע להן רק עם מועד פרסום ההודעות בשנת 2007. משכך, אין לומר שהתביעה (שהוגשה בשנת 2008) התיישנה.
יד. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי כבר בשנת 1958 (ולפחות באופן חלקי שנים רבות לפני כן) הייתה השכונה מאוכלסת, נסללו בה רחובות, ניטעו בה שדרות וגינות ציבוריות והוקמו שלושה מבני ציבור הקיימים בה עד היום, כך שכבר אז היה ברור שנתפסה חזקה במקרקעין והתובעות יכלו לדעת על דבר ההפקעה, אף שלא נמסרה להן הודעה אישית בעניין. עוד טוענות הנתבעות כי התובעות ידעו על תפיסת החזקה בקרקע לפחות משנת 1980. הן מסתמכות בטענתן זו על כך שהתובעת 3 העידה כי בשנה זו נתן לה אביה את פרטי הנכס על מנת שתנסה לאתר את הקרקע. בנוסף, טוענות הנתבעות כי בשנים 1961, 1963 ו-1995 פורסמו הודעות הפקעה ביחס לחלקים שונים במקרקעין, כאשר סך השטחים שהופקעו עומד על 2,113 מ"ר – שטח העולה על השטח הרשום על-שם התובעות. לפיכך, יש לשיטתן למנות את מרוץ ההתיישנות לכל המאוחר ממועד פרסום הודעת ההפקעה האחרונה משנת 1995, ומכאן שהתביעה התיישנה.
טו. התובעת 3 אכן העידה כי בשנת 1980 ניסתה לברר על אודות הקרקע. בחקירתה גם הודתה כי היא ביקרה במקום וראתה שישנה שכונה. יחד עם זאת יש לזכור שלמרות שהתובעת 3 היא היחידה מבין התובעות שהעידה, אין מדובר בקבוצה שיש לה מכנה משותף. התובעת 3 אינה קרובת משפחה של התובעות 1 ו-2. לכל היותר ניתן לומר כי מכיוון שהתובעות 3, 4 ו-5 הן הבעלים במשותף של מה שירשו מהמנוחה ניתן אולי לייחס לתובעות 4 ו-5 גם את ידיעתה של התובעת 3, אולם אין כל בסיס לייחוס של ידיעת התובעת 3 לתובעות 1 ו-2. עם זאת הדיון דלעיל אינו משפיע על התוצאה משום בדיקה קפדנית של העובדות מביאה, לטעמי, לכך שהתובעת 3 (וממילא גם התובעות 4 ו-5, ומקל וחומר שגם התובעות 1 ו-2) זכאית להיבנות מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. הוראת הסעיף דורשת שהידיעה של העובדות, או למצער האפשרות לקיום ידיעה כזו "בזהירות סבירה", תתייחס לעובדות המקימות את עילת התובענה. לפי הוראת הסעיף, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מאז שהיתה ידיעה (או יכולת ידיעה) כזו. התובעת 3 העידה כי פנתה בשנת 1980 לערך לעירייה בבקשה לברר היכן מצויה הקרקע שבבעלותה, ולא זכתה למענה קונקרטי. משכך פנתה לעורך דין, אשר השיב לה כי כל עוד לא הושלמה פרצלציה במתחם לא ניתן לדעת את התשובה ואין מה לעשות בנדון. הנתבעות לא טענו כי יעוץ משפטי זה שקיבלה התובעת 3 היה שגוי. הנה כי כן, התובעת 3 עשתה כל שאדם סביר היה עושה: פנתה לרשות המקומית, ומשלא זכתה ממנה למענה פוזיטיבי (ודוק: לא נאמר לה כי זכויותיה הופקעו, אף שהנתבעות טוענות כעת כי כך היה בעת הפנייה, משום שלטענתן החזקה בשטחים שהופקעו לצרכי ציבור נתפסה בפועל עשרות שנים לפני שנת 1980), פנתה לייעוץ משפטי אשר לפיו אין לה אלא להמתין עוד זמן רב עד להשלמת הפרצלציה (אשר ככל שניתן להבין מהראיות טרם הושלמה עד רגע זה עצמו). סבורני שאין לדרוש מאדם סביר לעשות יותר ממה שעשתה התובעת כמתואר לעיל, וממילא אין לומר שהתובעת 3 יכולה היתה לדעת "בזהירות סבירה" כבר בשנת 1980 את העובדות המקימות לה את עילת התביעה. נמצא, אם כן, שהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינה עומדת למכשול בפני התובעות כולן, ואף לא בפני התובעות 3 – 5 או בפני התובעת 3 לבדה, והן כולן זכאיות להסתמך עליה ולטעון כי מרוץ ההתיישנות של תביעתן החל רק עם פרסום הודעת ההפקעה בשנת 2007, פרסום שהנתבעות עצמן מודות כי בא רק להסדיר את תוקפן של הפקעות שבוצעו שנים רבות לפניו.
טז. הוא הדין בטענה שהפרסום משנת 1995 היה המועד ממנו יש לחשב את מרוץ ההתיישנות. הנתבעות עצמן מודות כי לא היה די בפרסום האמור, והראיה שדאגו לפרסום נוסף בשנת 2007 אשר לא שיקף הפקעה חדשה אלא נעשה רק לשם מתן תוקף להפקעות שנעשו בפועל בעבר. הנתבעות אינן יכולות לטעון כי היה על התובעות להבין מהפרסום בשנת 1995 את שהן עצמן לא הבינו ממנו, קרי שאותו פרסום מתייחס להפקעת שטחיהן של התובעות.
יז. אם נשוב לעניין ארידור שנזכר לעיל, יש לתת את הדעת על כך שבאותו עניין נדון מקרה שבו ההפקעה בוצעה ופורסמה כדין. בענייננו, מדובר בהפקעה "מכללא" שבוצעה שנים רבו טרם הגשת התביעה (ומכאן טענת ההתיישנות, המניחה שמקרקעי התובעות הופקעו "מכללא שנים רבות, הרבה יותר משבע, טרם הגשת התביעה), אשר הפכה להפקעה "מסודרת" פורמאלית רק בשנת 2007. סבורני שלא ניתן לקבל גישה בה הנתבעות, אשר פעלו ניגוד לחובתן הקבועה בהוראות חיקוק מפורשות בכל הנוגע לדרך ביצועה של ההפקעה, תוכלנה גם להיבנות ממחדלן זה על ידי העלאת טענת ההתיישנות שמקורה במחדלן שלהן לגבי אופן ביצוע ופרסום ההפקעה של מקרקעי התובעות. שאלת משמעותה של הלכת "הפקעה מכללא" מקום בו הרשות המפקיעה מבקשת להתגונן כנגד תביעת בעלים בהסתמך על "הפקעה" כזו נדונה (אמנם לא בהקשר של התיישנות ושל פיצויי הפקעה אלא בהקשר לדרישה לדמי שימוש ראויים) על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 1351/96 עזבון ישעיהו לוריא ואח' נ' עיריית ירושלים (7/1/98). נקבע שם כי הלכת "ההפקעה מכללא", המחילה את דיני ההפקעה על "הפקעה מכללא", באה להגן על בעלי קרקע שהופקעה בדרך שאינה מקיימת את כל דרישות החוק, אולם אין היא מיועדת "להקנות לרשות המפקיעה יתרונות שלא היו צומחים לה אילו בוצעה ההפקעה כדין". הלכה זו, כך נקבע שם, מבוססת על מניעות כלפי הרשות על מנת שלא תוכל להימנע מתשלום פיצויי הפקעה רק משום שהיא עצמה לא השלימה את ההליכים הפורמאליים הדרושים, אולם אין מקום לסימטריה בעניין זה בין הרשות המפקיעה לבין בעל המקרקעין ואין להחיל עליו "מניעות נגדית". גם בית המשפט המחוזי בחיפה אימץ גישה זו (ע"א (חי') 4204/99). גישה זו מקובלת עליי. היא משקפת את חובת תום הלב המשתרעת, כידוע, גם על נושאים בעלי אופי דיוני (כהתיישנות), ומקל וחומר שהיא עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוגברת החלה על הנתבעות בהיותן רשויות ציבוריות. מחובות אלה נגזרת ההשקפה שלא יתכן ש"חוטא ייצא נשכר", וכי הנתבעות – שהפקיעו את זכויות התובעות מבלי להודיען על כך כדרישת המחוקק – תוכלנה להיבנות מאי ידיעת התובעות על ההפקעה באמצעות טענת התיישנות. כאמור לעיל הנתבעות עצמן מודות כי נדרש הליך נוסף של הפקעה בשנת 2007 רק כדי לתת תוקף מלא להפקעות שבוצעו למעשה עשרות שנים קודם לכן, ומכאן שהן מודות שתפיסת החזקה על ידן, בעת שנעשתה, לא היתה בגדר הפקעה כדין. הן אינן יכולת לטעון את ההיפך לעניין מועד התגבשות עילת התביעה של פיצויי הפקעה (ודוק: כאשר עסקינן בפיצויי הפקעה, ההפקעה היא העילה ולא רק עצם תפיסת החזקה "סתם", כמו בתביעה לדמי שימוש ולפיצויים מחמת הסגת גבול גרידא). עצם העובדה כי – כנטען בסיכומיהן המשלימים של הנתבעות – נדרש אותו הליך נוסף של הפקעה בשנת 2007 כדי "לפתור בעיות רישומיות של הבעלים הכלולים בתכנית" (שאושרה כזכור בשנת 1957, חמישים שנה טרם אותו הליך נוסף) מוכיחה, כי תפיסת החזקה המקורית היתה פגומה וכי הנתבעות נחלצו לפעול לתיקון הליקויים רק בשנת 2007. ה"בעיות הרישומיות" שהנתבעות הזכירו אך לא טרחו לפרט הן בדיוק אותה סיטואציה בה רוב הבעלים בחלקות הרלבנטיות אוחזים ביחידת קרקע מוגדרת (ובנויה או מיועדת לבנייה), בעוד התובעות מוצאות עצמן כשהן בעלים של קרקע "תלויה באוויר". גם אין לקבל את הטענה כי ההודעה משנת 2007 לא שינתה דבר משום שכאז כן היום אין התובעות יודעות להצביע על מיקום מדויק של אדמתן. ההודעה על הפקעה אינה תלויה ביכולתו של בעלים להצביע על "מיקום מדויק" כזה. הרשות המפקיעה היא החייבת לדעת את זכויותיו של מי היא מפקיעה. בתכנית משנת 1957 הוטל על מי שהוטל לרשום את התכנית, כלומר לפצל את רישום הזכויות כך שבמקום בעלות במושע יידע כל אחד היכן בדיוק יש לו זכויות. הדבר לא נעשה מאז ועד היום, והנתבעות ישבו בחיבוק ידיים עשרות שנים ולא עשו דבר פרט לעצם תפיסת החזקה בקרקע שיועדה לצרכי ציבור, ועד עצם היום הזה אין הן יודעות לומר את אדמתו של מי בדיוק הפקיעו בפועל. זהו בראש ובראשונה מחדלן שלהן, ואין הן יכולת להיבנות ממנו.
יח. המסקנה היא כי דין טענת ההתיישנות להידחות בין מחמת הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בין מחמת אימוץ גישתו של השופט חשין בפרשת ארידור ובין מחמת העובדה שקבלתה עומדת, בנסיבות ענייננו, בניגוד גמור לחובות תום הלב וההגינות של הנתבעות ומאפשרת להן להימנע מתשלום פיצויי הפקעה אף שמחדליהן הם שגרמו לאותה התיישנות עצמה שהן טוענות לה.
8. שיהוי
א. משכבר הימים קבע בית המשפט העליון, כי שיהוי כשלעצמו אינו חוסם תביעה אלא אם כמוהו כזניחת התביעה, או אם מצבו של הצד שכנגד הורע בשל השיהוי, או אם קופחו אפשרויותיו של הצד שכנגד להוכחת טענותיו נגד התביעה (ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל, פ"ד ט 5, 15 (1955)).
ב. בהקשר אחר נאמר כי העיקרון של שלטון החוק, והאינטרס הציבורי בכך שהרשות תמלא את חובותיה, עשויים לגבור על טענה של שיהוי. עמד על כך הנשיא שמגר, באומרו:
"עם זאת, גם כאשר העתירה לוקה בשיהוי, ומבחינת האינטרסים המעורבים בעניין יש מקום לדחות את העתירה, עדיין עשוי בית המשפט לדון בעתירה ולהכריע בה לגוף העניין כדי להגן על שלטון החוק. שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי תשאיר בתוקפה החלטה מינהלית שאינה כדין. ואם פגיעתה של החלטה זאת בעקרון של שלטון החוק רעה וקשה, עשוי העקרון של שלטון החוק, הדורש ביטול ההחלטה, לגבור על כל אינטרס אחר." (בג"צ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח(5) 630, 642).
ג. כך בתחום המובהק של המשפט המנהלי. מקל וחומר שזהו הדין מקום בו, כבענייננו, מועלית טענת השיהוי בהליך אזרחי. ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, בעמ' 445-448, סעיפים 13-15 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.
ד. טענת השיהוי של הנתבעות מבוססת על כך שמאז בוצעה ההפקעה דה-פקטו חלפו עשרות שנים. לדבריהן, חלוף הזמן שינה לרעה את מצבן לרעה ולו בשל הנזק הראייתי שנגרם להן והיעדר האפשרות לברר את העובדות לאשורן עם הגורמים הרלוונטיים.
ה. אין לקבל טענת השיהוי. נראה שבמקרה דנן, דווקא התנהלותן הלקויה של הנתבעות היא זו שגרמה להן לנזק ראייתי. הנתבעות נמנעו משך שנים רבות מקיום הוראות החוק המסמיך אותן לבצע את ההפקעה. כפי שציינתי לעיל, הרשות המנהלית נדרשת להפעיל הסמכויות הרחבות שלה במידת האיזון, כשהיא שוקלת בכל עניין את חובת היעילות כנגד חובת ההגינות. נראה בעליל כי לו היו טורחות ושוקדות הנתבעות לפני שנים ובמועד ביצוע ההפקעה על איתור כל אחד ואחד מהבעלים הרשומים בנסח המקרקעין, היה נמנע מאיתנו הדיון הנוכחי. יישום הכללים שנקבעו בא"ע 6805/99 לעיל מביא לתוצאה של דחיית טענת השיהוי בענייננו.
ו. איני מקבל גם את טענת הנתבעות שלפיה הרשות רשאית להניח שהאזרח לא יבוא נגדה אחרי זמן ניכר בדרישה להשבת כסף שנכנס לקופתה והוצא בינתיים לשם סיפוק צרכי ציבור. עדיף היה לו טענה זו לא הייתה מועלית, שכן אותם הכספים שנכנסו לקופתה של הנתבעות (או לא יצאו ממנה, כבענייננו, לידי התובעות) כספיהן של התובעות הם, ואל לרשויות לעשות בהם שימוש. טענת הנתבעות בנדון היא מהסוג המוכר כ"הגנת התקציב". את גבולותיה של טענה זו, אמנם בהקשר אחר של השבת תשלומי חובה שנגבו על ידי רשות שלא כדין, קבע בית המשפט העליון בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545, ובמיוחד בעמ' 591, סעיפים 60 ו-61 לפסק הדין (מפי השופט מ' חשין). סבורני שאין מקום להבחין בין היקפה וגבולותיה של הגנת התקציב מקום שהתביעה היא להשבת תשלומי חובה שנגבו שלא כדין או ביתר, לבין המצב בתביעה לפיצויי הפקעה. הנתבעות אפילו לא התקרבו לאמות המידה שנקבעו בפסק הדן האמור לעיל, אשר רק בהתקיימן עשויה "הגנת התקציב" לסייע בידן להדיפת התביעה שבפנינו.

9. שיעור ההפקעה והזכאות לפיצויי הפקעה
א. השאלה שנותרה פתוחה היא האם שיעור ההפקעה מזכה את התובעות בפיצוי. סמכותה של המדינה להפקיע את רכושו של הפרט כפופה להגבלה, שעליה לשלם פיצויים בעד הרכוש שנלקח בכפייה. הפיצוי משפיע על מידתיות הפגיעה ומצמצם את הפגיעה בזכות הקניין של הפרט (דנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ ואח' פ"ד נח(6) 289, 294, 298 (2004)). עם זאת, הפקודה מסמיכה להפקיע לצורכי ציבור ללא תשלום פיצויים עד 25% משטח שבבעלות אדם והחוק מסמיך להפקיע עד 40% משטח שבבעלות אדם ללא פיצוי. לטענת הנתבעות ועל-פי חוות דעת השמאי גולדווסר הופקעו לצרכי ציבור כ-30% בכל חלקה, ולכן התובעות אינן זכאיות לפיצויי הפקעה.
ב. בע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית אתא נ' הולצמן, פ"ד נה(4) 629, קבע בית המשפט כי במקרים של הפקעה מלאה אין סמכות ההפחתה חלה. משנשארו התובעות ללא כל קרקע, הרי שמבחינתן הופקעו מלוא זכויותיהן. ההפקעה מכללא לא בוצעה באופן שבו הופקע חלק יחסי זהה משטחיהם של כל הבעלים במשותף בחלקות הרלבנטיות, שהרי לו זה היה המצב, לא היה כל קושי להשלים את טבלת האיזון ולא היו מתעוררים אותם "קשיים רישומיים" שהנתבעות עצמן הודו בקיומם ואף ראו בהם הצדקה לפרסום הודעת ההפקעה משנת 2007. כפי שכבר נאמר, לו פעלו הנתבעות כראוי הן היו צריכות להיות במצב בו הן יכולות להראות כמה בדיוק הפקיעו וממי, ובמסגרת זו היה עליהן להיות מסוגלות להוכיח גם כי הפקיעו מהתובעות רק חלק כזה מזכויותיהן, שאינו מזכה בפיצויי הפקעה. הן כשלו בכך.
ג. על כן יש לפצות את התובעות בגין ההפקעה בהתאם לשומת השמאי המומחה מטעם בית המשפט, מר המאירי.

10. מס רכוש
יש לקבל את טענת התובעות בעניין מס רכוש, לפיה החבות במס רכוש בגין המקרקעין הרשומים על שם התובעות צריך לחול על עיריית פתח תקווה ולא על התובעות. טענה זו מבוססת על הכללים שנקבעו, בין השאר, ברע"א 8287/07 שמואל עזרתי נ' מנהל מס רכוש, פ"ד נז(3) 172, ומתחייבת מהקביעה העובדתית כי השליטה במקרקעי התובעות עברה לעירייה ב"הפקעה מכללא" לפני עשרות שנים. ממילא, דין הערות אזהרה בגין חובות של התובעות או מי מהן למס רכוש, להימחק. נוכח קביעות אלה אין מקום להידרש לטענת התובעות בעניין התיישנות הליכי הגבייה של מס רכוש.

11. סוף דבר
א. לנוכח כל האמור לעיל התביעה מתקבלת. פיצויי ההפקעה לכל אחת מהתובעות יהיו בסכום שקבע השמאי המאירי בחוות דעתו, לפי זכויותיה של כל אחת מהן בהתאמה, וישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק באופן הקבוע בדיני ההפקעה לעניין זה. כמו כן ניתן בזה הסעד ההצהרתי בעניין החבות במס רכוש כפי שנקבע בסעיף 10 לעיל.
ב. הנתבעות תישאנה בהוצאות המשפט של התובעות, ובנוסף - בשכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי הפקעה ?

  2. הפקעה מכללא

  3. אחוז ההפקעה

  4. חזרה מהפקעה

  5. הפקעה כביש 6

  6. הפקעת משכנתא

  7. הפקעה 40 אחוז

  8. הפקעה שלא כדין

  9. עורך דין הפקעה

  10. עורכי דין הפקעות

  11. הפקעה לצרכי דרך

  12. הפקעה לצורך חניון

  13. פיצויים על הפקעה

  14. אי ידיעה על הפקעה

  15. זניחת מטרת ההפקעה

  16. ביטול הודעת הפקעה

  17. הפקעת קרקעות בחיפה

  18. פיצוי על הפקעת נכס

  19. חישוב פיצויי הפקעה

  20. הפקעת קרקע חקלאית

  21. הפקעה פקודת הקרקעות

  22. פינוי בית עקב הפקעה

  23. פיצוי שוכר על הפקעה

  24. סלילת כביש ללא הפקעה

  25. אי קיום מטרות ההפקעה

  26. אי מימוש הפקעה במועד

  27. גובה הפיצוי על הפקעה

  28. ויתור על מטרות ההפקעה

  29. הפקעת קרקע בהוד השרון

  30. הפקעה ללא הודעה אישית

  31. שיטת ההשוואה - הפקעה

  32. הפקעת קרקעות בכפר ערבי

  33. פיצויים על הפקעת קרקע

  34. התיישנות פיצויי הפקעה

  35. הפקעה לפי פקודת הדרכים

  36. הפקעה חלקית של מקרקעין

  37. ריבית על פיצויי הפקעה

  38. הפקעה מכוח פקודת הדרכים

  39. הפקעות קרקעות בהוד השרון

  40. דחיית עתירה לביטול הפקעה

  41. גילוי מידע על הפקעת נכסים

  42. הפקעת קופת גמל בפשיטת רגל

  43. תביעה לתשלום פיצויי הפקעה

  44. הפקעה לצורך פרוייקט תיירות

  45. מי זכאי לפיצויים על הפקעה

  46. סמכות עניינית פיצויי הפקעה

  47. פיצוי על הפקעה לפי פוטנציאל

  48. הפקעה - פגיעה בזכות הקניין

  49. פיצוי על הפקעת קרקע חקלאית

  50. הפקעה - הערכת שווי מקרקעין

  51. הפקעת זכויות דייר מוגן בחנות

  52. פרסום הפקעות מקרקעין ברשומות

  53. מועד תשלום פיצוי בגין הפקעה

  54. הפקעה לצורך סלילת כביש עוקף

  55. התיישנות תביעה לפיצויי הפקעה

  56. הערת אזהרה חכירה לאחר הפקעה

  57. קרקע חלופית כפיצוי על הפקעה

  58. פיצוי דו שלבי בהפקעת מקרקעין

  59. השבחת מקרקעין כפיצוי על הפקעה

  60. הפקעת קרקעות ע''י ועדה מקומית

  61. אגרה תביעת פיצויים בגין הפקעה

  62. הפקעה לצורך הקמת מנהרות הכרמל

  63. 3 תנאים לביצוע הפקעה של קרקעות

  64. הפקעת קרקעות עם פוטנציאל לבניה

  65. פיצוי על הפקעה - סמכות עניינית

  66. פיצוי לדייר מוגן על הפקעת קרקע

  67. הפקעת מקרקעין לצורך הרחבת כביש

  68. פיצוי חלקי (60%) הפקעת מקרקעין

  69. פיצוי על הפקעת קרקע לצורך כביש

  70. פיצוי מלא על הפקעה ללא ניכוי 25%

  71. המועד הקובע לשווי מקרקעין הפקעה

  72. הפקעה מכוח סעיף 9 לפקודת הקרקעות

  73. פגיעה על ידי תכנית שלא בדרך הפקעה

  74. הפרת חובה חקוקה - הודעה על הפקעה

  75. בקשה לפסק דין חלקי פיצוי על הפקעה

  76. פינוי קרקע עקב הפקעה לצורכי ציבור

  77. פיצוי נוסף על הפקעת קרקע בגלל מחצבה

  78. הקפאת תביעת פיצויים על הפקעת קרקעות

  79. הפקעה לצורך בניית כביש לצורכי ציבור

  80. הסכם הבנות פינוי מקרקעין לפני הפקעה

  81. פיצוי בהפקעת קרקע לפי המחיר נכון להיום

  82. האם העברת מקרקעין ללא תמורה נחשבת הפקעה

  83. ערעור על גובה הפיצוי בגין הפקעת מקרקעין

  84. סמכות המפקח על רישום המקרקעין לבטל הפקעה

  85. ביטול הפקעת חלקה ש"מיועדת" להפקעה במשך 30 שנה

  86. הסכמה להפריש מהמקרקעין חלקים לטובת סלילת דרך ציבורית

  87. הלכת ארידור - התיישנות פיצויי הפקעה מיום תפיסת החזקה

  88. בקשה לביטול הפקעה: אי מיצוי הליכים לפני מוסדות התכנון

  89. ההבדל בין "ביטול הפקעה" לבין "שינוי ייעוד הקרקע שהפקעתה בוטלה"

  90. הפקעת זכויות שכירות על פי חוזה משבצת עם מינהל מקרקעי ישראל, לצורכי חקלאות

  91. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון