קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הצהרה על שיתוף נכסים: זוהי תביעה של אישה כנגד בעלה בה היא עותרת למתן הצהרה על שיתוף נכסים. התובעת והנתבע נישאו זה לזו בספטמבר .1962לשני בני הזוג היו אלה נישואים שניים. לתובעת היה בן מנשואיה הקודמים ולנתבע שלושה ילדים שאחד מהם נשאר בחזקתו לאחר גירושין מאשתו הראשונה. בני הזוג גידלו ביחד שני ילדים אלה ובמהלך הזמן נולדו להם עוד שבעה ילדים משותפים. ההצהרה המבוקשת על שיתוף בנכסים מתייחסת לדירת המגורים, לתכולתה ולכספים בחשבונות בנק על שם הנתבע. הדירה שבה התגוררו בני הזוג במשך כל השנים, עד שהתובעת עזבה את הדירה לפני כשנתיים, נרכשה ע"י הבעל עוד לפני הנישואין. זו היתה דירה קטנה בשטח של 30מ"ר שבמשך השנים הורחבה ושופרה, אם כי יש מחלוקת בין הצדדים לגבי מהות, מועדי התוספות והשטח הכולל הסופי של הדירה כפי שיפורט להלן. הבעל המשיך לשלם את תשלומי המשכנתא על הדירה גם לאחר הנישואין עד אשר, כשלוש שנים לאחר הנישואין, פרע בבת אחת את כל היתרה שנותרה באותו מועד שהיתה אז בסכום נומינלי של 740לירות. הנתבע העיד שתוספת של חדר ומרפסת ביצע עוד בשנת 1957וצירף לכתב הגנתו תוכנית בניה (נספח א' 4) והיתר בניה (נספח ב' 1-ב' 3) וטען שלאחר הנישואין, ובהיותו טפסן, החליף, בעזרת אחיו, רק את ארונות המטבח, בנה מחסן טרומי ושרותים כולל ציפוי קרמיקה ומרצפות. התובעת מסרה בתצהיר עדותה הראשית כי לפני החתונה הכילה הדירה חדר אחד בלבד בשטח של 30מ"מ והבית היה הרוס בלי מרצפות ובלי חשמל ומים ובלי מטבח והגישה תוכנית מחודש אוגוסט 73(ת/1) ממנה עולה שבעקבות השינוי שבוצע על פי התוכנית הזאת, הגיעה הדירה ל- 90מ"ר ובחקירתה הנגדית אמרה שכאשר נכנסו לבית אפשר לומר שהיה חורבה ורק לאחר מכן הכניסו חשמל ומים ונבנה מטבח ולאחר מכן נסגרה מרפסת וניבנו חדרים נוספים. הנתבע לא התנגד להצהרה על שיתוף נכסים לגבי תכולת הדירה. אך לגבי הדירה טען, כאמור, שנירכשה לפני הנישואין ולגבי החשבונות בבנקים טען שמדובר בכספים שקיבל מפיצויי פיטורין ממקום עבודתו ומהביטוח הלאומי לאחר תאונה ולכן טען שאינם, הן הדירה והן החשבונות בבנקים, בגדר רכוש משותף. כאמור נישאו בני הזוג לפני שנת 1973ולכן לא חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג אלא הלכת השיתוף כפי שנתגבשה בפסיקה. הלכת השיתוף, כפי שסוכמה בפסיקה, קובעת, כידוע, שבענין שותפות בין בני זוג הולכים לפי כוונתם המשותפת של הצדדים, כוונה שהיא ענין עובדתי שיש להוכיחו, וכי במסגרת זו קיימת חזקה לקיום כוונת שיתוף לגבי נכסים שנרכשו לאחר הנישואין. עם זאת נקבע שהחלת עקרון השיתוף על נכסים שרכש כל אחד מבני הזוג לפני הנישואין ולא בקשר אליהם נוגדת לעיתים קרובות את כוונת הצדדים, במיוחד כשמדובר בנישואין בגיל מתקדם שלאחד או לשניהם ילדים מנישואים קודמים ראה פסה"ד המנחה בענין אפטה (ע.א. 595/69פד"י כ"ה (1) עמ' 591). בכך שינה למעשה בית המשפט העליון את ההלכה הקודמת שנקבעה בפסק הדין בענין בריקר (ע.א. 253/65פד"י כ"ה (1) עמ' 606) שבו נקבעה חזקת השיתוף גם לגבי דירה שהיתה ברשות אחד מבני הזוג לפני הנישואין. על הלכה זו של אי החלת עקרון השיתוף על נכסים שנרכשו לפני הנישואין חזר בית המשפט העליון בפסק הדין בענין רווה (ע.א. 713/74פד"י כ"ט (1) עמ' 381) שבו נקבע כי לא קיימת הנחה של שיתוף בנכסים לגבי רכוש שנרכש לפני הנישואין ועל הטוען שבכוונת הצדדים היה שגם הוא יצורף לרכוש המשותף חובת ההוכחה כי התקיימה כוונה כזו. על הלכות אלה הסתמך למעשה ב"כ הנתבע בבקשו לדחות את התביעה לגבי הדירה שכאמור נרכשה ע"י הנתבע לפני הנישואין וטען כי התובעת לא הביאה ראיה שהיתה כוונה לכלול את הדירה במסגרת הרכוש המשותף. אולם בפסקי דין מאוחרים יותר חלה התפתחות נוספת בהלכה. בפסק הדין בענין שחר נגד פרידמן (ע.א. 52/80פד"י ל"ח (1) עמ' 443) נקבע שכוונת השיתוף אף אם לא התקיימה בעת רכישת הנכס הרי היא יכולה להשתנות בשלב כלשהו של החיים המשותפים. באותו מקרה היה מדובר בתקופה של 40שנים של חיים משותפים וגם במקרה הנוכחי מדובר בתקופה ארוכה מאוד של 28שנות נישואין שלוות שבמהלכן נולדו כאמור שבעה ילדים. השלב האחרון של התפתחות הפסיקה בא לידי ביטוי בפסק הדין עובדיה נגד סיבהי (ע.א. 92/89פד"י מ"ה (5) עמ' 113) שבו נקבע כי משהוכחו אורח חיים תקין בין בני זוג ומאמץ משותף בהפעלת התא המשפחתי הרי שהונחה התשתית הראייתית הדרושה ליצירת החזקה בדבר כוונת השיתוף בנכסים ומכאן ואילך הבאת ראיות היא על המבקש לסתור את כוונת השיתוף בין אם באופן כללי ובין בהתייחס לנכס ספציפי כשכוונת השיתוף עשויה להתגשם במהלך חיי הנישואין גם ביחס לנכס שהיה מלכתחילה בבעלותו המלאה של אחד מבני הזוג. נוסף לכך יש לזכור שעוד בפסק הדין בענין אפטה נקבע כי על אף שחזקת השיתוף אינה חלה על נכס שנרכש לפני הנישואין ויש להביא הוכחה פוזיטיבית לקיומה של כוונה כזו, די בראיה קלושה להוכחת אותה כוונה. אם נבוא ליישם הלכות אלה על המקרה הנוכחי, נראה שהמצב ברור למדי. התובעת הוכיחה ללא ספק קיום אורח חיים תקין בין בני הזוג ומאמץ משותף להפעלת התא המשפחתי במשך תקופה ממושכת והנתבע לא הביא ראיות פוזיטיביות לסתירת החזקה בדבר כוונת השיתוף שהתגשמה במהלך השנים גם ביחס לדירה גם אם מביאים בחשבון שנרכשה לפני הנישואין בעוד שהתובעת, מאידך, הביאה ראיות פוזיטיביות לגיבוש כוונת השיתוף גם אם גיבוש זה חל לא מיד עם הנישואין אלא בשלב יותר מאוחר במהלך חיי הנישואין. הראיות הפוזיטיביות מתייחסות להמשך תשלום דמי המשכנתא (דבר שהיה מונח ביסוד ההחלטה עוד בענין בריקר) ובעיקר בבנית התוספות, השיפורים והשכלולים לדירה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה, שנעשו במהלך שנות הנישואין ושהם פרי המאמץ המשותף בתקופת הנישואין. תוספות ושינויים אלה שינו למעשה את כל אופיה של הדירה והפכו אותה מדירה שכונתה ע"י התובעת כחורבה לדירה הראויה למשפחה על כל צרכיה ואופי מחודש זה הוא פרי המאמץ המשותף במהלך שנות הנישואין. יש לציין שהתוכנית שהנתבע הסתמך עליה (נספח א' 4לכתב ההגנה) אינה מציינת תאריך ועל כל פנים ברור מהתוכנית ת/ 1שהתוספות והשיפורים אחרי הנישואין היו נרחבים יותר מאלה שהנתבע ציין בעדותו ולכן אין מדובר בשיפורים בעלי ערך יחסי קטן שהתייחסו רק לחלק מהבית והמגרש כפי שהדבר היה בפסה"ד בענין רווה שהוזכר לעיל ומעבר לכך, כאמור, נטל הראיה לסתירת חזקת השיתוף הוא כעת על הנתבע והוא, במקרה הנוכחי, ודאי לא הביא ראיות פוזיטיביות לסתירת כוונת השיתוף הנובעת מחיי הנישואין המשותפים במשך שנים רבות מאוד. נראה לי לכן כי ניתן לקבוע שמחומר הראיות עולה שבמהלך שנות הנישואין המרובות, במהלכן גם נולדו לבני הזוג שבעה ילדים, בא לידי ביטוי גיבוש כוונה לראות בדירה רכוש משותף של שני בני הזוג והוא הדין לגבי החשבונות בבנקים. גם אם מקורם של החשבונות בפיצויי פיטורין ממקום עבודה, הרי פיצויים אלה מתייחסים, לפחות בחלקם, לשנות עבודה מרובות בתקופת הנישואין ולכן חלה עליהם חזקת השיתוף היסודית בשונה מהדירה שנרכשה לפני הנישואין והוא הדין גם לגבי כספים שמקורם בקבלת תשלום מהביטוח הלאומי בקשר לתאונה שמקורו אף הוא בעבודתו של הנתבע, שבמהלכה ארעה התאונה, ושאירעה במהלך תקופת הנישואין ובפסה"ד בענין שחר נ. פרידמן הנ"ל נקבע כי קיומם של חשבונות בנק נפרדים אין בהם להחליש את הראיות בדבר כוונת השיתוף הנובעת מחיי הנישואין השלווים ומהיות המדובר בדירת המגורים של בני הזוג, ולמעשה זוהי תופעה שכיחה גם אצל זוגות נשואים. לגבי תכולת הדירה לא היתה, כאמור, מחלוקת ולכן נראה לי כי יש להעתר לתביעה בשלמותה לאחר שהמשבר בחיי הנישואין חל רק בשנתיים האחרונות לפני הגשת התביעה ולאחר שנים רבות של חיי שיתוף תקינים שבמהלכן, ובעקבות המאמץ המשותף של שני בני הזוג בתקופת קיומם, נרכשו מרבית הנכסים והתגבשה כוונת השיתוף גם לגבי הדירה שנרכשה ע"י הבעל לפני הנישואין אך שהורחבה, שופרה ושופצה במידה נרחבת במהלכה. לכן אני נעתר לתביעה ומצהיר כי הזכויות בדירה נשוא התביעה, תכולתה והזכויות הכספיות בחשבונות הנתבע בבנק הפועלים ובבנק דיסקונט מהווים רכוש משותף של שני בני הזוג, התובעת והנתבע, ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 000, 3ש"ח בתוספת מע"מ על סכום זה. הלכת השיתוף