הרמת מסך בדיני עבודה - חברה משפחתית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בדיני עבודה - חברה משפחתית:

בפני בית הדין תביעת התובעים, שבעה במספר, לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בגין פיטוריהם. עוד טענו כי במקרה זה יש להרים את המסך בין התאגיד לבני המשפחה מאחר וחילופי החברות נעשו באופן מלאכותי ועל ידי חברות קש, ומאחר ומדובר בחברה משפחתית,שנוהלה על ידי אותם בני משפחה, בעוד שהעובדים המשיכו לעבוד באותו מקום עבודה, ביצעו את אותה מלאכה העבודה וקיבלו הוראות מאותם המנהלים בפועל.
הנתבעים טוענים כי יש לדחות את תביעת התובעים מאחר ושולמו להם פיצויי פיטורים, כי לא מתקיימים התנאים להרמת מסך מאחר ובמהלך השנים התחלפו הבעלים של המפעל ואין המדובר במהלך מלאכותי.

העובדות


הנתבעת 1 – מתכות הבירה בע"מ הפסיקה לפעול בשנת 1998.
התובעים הועסקו תקופות שונות בנתבעת 1.
התובעים הועסקו בנתבעת 4 -גוד-מאן מתכות בע"מ לאחר 1998 ועד לשנת 2004. לא חל כל שינוי בפועל בעבודת התובעים ששימשו כפועלים.
הנתבעים 2 ו-3 הינם בעלי מניות בנתבעת 1.
הנתבעים 5 ו-6 הינם בעלי מניות בנתבעת 4.
הנתבע 2 היה בעל מניות ומנהל הנתבעת 1 .
נתבעות 1 ו-4 הפסיקו פעילותם מאחר שלטענת 2,3,5, ו-6 , נקלעו לקשיים כלכליים.אולם המקום המשיך לעבוד בין נתבעת 1 לנתבעת 4 ואח"כ באמצעות חברה שלישית.
חלק מהתובעים המשיכו לעבוד באותו מקום, בחברה אחרת, תור אייפל בע"מ, גם לאחר שנת 2004. מוסכם כי החברה תור אייפל בע"מ הודיעה לתובעים שאיננה נושאת באחריות לגבי זכויותיהם קודם לשנת 2004.
בהחלטה מיום 12.10.10, נמחקו רכיב החופשה ודמי הבראה לנוכח התיישנותם (עמ' 2 ש' 19-20). לפיכך, בית הדין ידון בשאלת פיצויי הפיטורין ודמי ההודעה המוקדמת בלבד.

 
המחלוקת


האם קיימת עילת תביעה ויריבות כנגד כלל הנתבעים. בהקשר זה, האם התביעה נגד הנתבעים 1-3 התיישנה, לאור תקופת העבודה של התובעים בנתבעת 1.
האם יש עילה להרמת מסך בין הנתבעים 2-3 והנתבעת 1 ובין הנתבעים 5-6 והנתבעת 4. ככל שכן, מה השלכת הדבר בנוגע לתביעה זו.
מה היו תקופות ההעסקה של התובעים והאם קיים רצף בתקופות ההעסקה, כטענת התובעים.
האם התובעים השתהו בהגשת תביעתם וככל שכן מה השלכת הדבר.
האם התובעים זכאים לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, וככל שכן באיזה שיעור.
ככל שתתקבל התביעה, במלואה או בחלקה, האם יש לבצע הרמת מסך ומי צריך לשאת בתשלום לתובעים.


הכרעת הדין

הרמת מסך


הנתבעת 1, מתכות הבירה בע"מ (להלן: "מתכות הבירה") הוקמה ביום 24.3.95. הנתבע 2, מוחמד אבו-שמסייה (להלן: "מוחמד") הוא בעל 99% מהמניות שלה. אישתו, הנתבעת 3, רימה אבו שמסייה (להלן: "רימה") היא בעלת 1% ממניותיה (נספח א' לכתב התביעה).
התובעים הועסקו במתכות הבירה עד לתאריך 31.12.98.




הנתבעת 4, חברת גוד מאן מתכות בע"מ (להלן: "גוד מאן") הוקמה ביום 21.5.98. הנתבע 5, יאסין אבו שמסייה (להלן: "יאסין") הוא בעל 95% ממניותיה ואחיו, הנתבע 6, ראמי אבו שמסייה (להלן: "ראמי") הוא בעל 5% ממניותיה (נספח ב' לכתב התביעה).




גוד מאן העסיקה את התובעים מיום 1.1.99 עד ליום 1.6.04.




התובעים טוענים כי העסקתם במתכות הבירה ובגוד מאן בוצעה באותו מקום העבודה אשר נמצא גם במקום מגוריהם של התובעים, ולכן המעביד האחרון, חברת גוד מאן, היא הנושאת בנטל תשלום פיצויי הפיטורין המגיעים להם.הוכח כי מדובר במקום מגורי חלק מהנתבעים.




הנתבעים טוענים כי בשנת 98 חדלה מתכות הבירה לנהל את המפעל ובמקומה החלה לנהל את המקום חברה חדשה לחלוטין, חברת תור אייפל בע"מ.




התובעים טוענים כי בנסיבות המקרה שלפנינו, יש לחייב את בעלי המניות מתוקף השימוש לרעה שעשו במסך ההתאגדות וגם מתוקף היותם מעבידים במשותף של התובעים.




לטענת התובעים, הנתבעים 4 עד 6 נכנסו בנעלי הנתבעים 2-3 בכל הקשור להעסקת התובעים בחברת גוד מאן והנתבעים 5-6 התחייבו בפני התובעים לשאת בהתחייבויותיהם של הנתבעים 2-3 בגין תקופת העסקתם במתכות הבירה.




התובעים פוטרו באופן קולקטיבי מעבודתם בחברת גוד מאן ביום 1.6.04. לטענתם, יאסין ערך אסיפה לעובדים עם מר עימאד אבו עטא (להלן: "עימאד") שהיה הבעלים והמנהל של חברת "תור אייפל אינטרנשיונל בע"מ" (להלן: "תור אייפל"), והודיע בפניהם כי מאחר וחברת גוד מאן נקלעה לקשיים, פעילותה תיפסק והמפעל יועבר לניהול חברת תור אייפל אשר תהיה אחראית על תשלום זכויותיהם מיום 1.6.04 ואילך.




טרם נדון ברכיבי התביעה לגופם יש לדון בסוגית הרמת המסך. הגישה לדוקטרינת הרמת מסך היא כחריג, על פי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות). חריג המופעל "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים" והוא נשקל כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, בין היתר כדי להונות ועל מנת שלא לפרוע חובות. החוק תוקן לאחרונה באופן שהרמת מסך הפכה קשה יותר להוכחה:

"6(א) (1) בית המשפט רשאי לייחס חוב של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחת מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה".



נקדים את המאוחר ונציין כי התובעים הוכיחו שנתקיימו בנתבעים 2, 5 ו-6, אך לא בנתבעת 3 כפי שנפרט להלן, המבחנים המצדיקים הרמת מסך ביניהם ובין החברות השונות.




תובע 1 בעדותו, שהיתה מקיפה, מפורטת ומהימנה, התייחס לעניין חילופי החברות:

"ש. אתה אומר שבשנת 99 בתחילה, הודיע לכם מוחמד שמחליפים מעביד.
ת. הם היו משנים ביניהם היו משנים, אך נשארו אותם אנשים. ידעתי היה אומר, מה החליף הם אותם אנשים נשארו.
ש. מה הוא אמר לכם בשנת 99. או 98 כשהחליפו את החברה.
ת. מוחמד בא יושב אתנו היה עובד אתנו, אמר שהחברה פשטה רגל ונעלם יומיים ואחר כך חזר לאותה עבודה ולא השתנה כלום בעבודה, אפילו יותר עבודה היתה.
ש. אתה אומר שכאשר החליפו בין מתכות הבירה לגוד מאן נכנסה גוד מאן לאחר מתכות הבירה ולא אמרו לכם כלום.
ת. אמרו שהחברה פשטה רגל אבל הם נשארו אותם אנשים
ש. אלה המילים
ת. החברה השתנתה קודם היה מוחמד אחר כך יאסין והוא אמר אחי ישא בהוצאות, יאסין אמר אני מקבל את האחריות עלי. יאסין קודם ואחר כך מוחמד. ואז מוחמד אמר אני לוקח את האחריות של מה שאחיו נשא בה.
ש. אתה אומר שכל הזמן מי שהעסיק אותך היו ארבעת האחים וגם מוניר. אתה מוסיף.
ת. כולם. מוניר... יאסין מוחמד מוניר ורמי, ארבעה."
(עמ' 8 ש' 28 ואילך, דגש שלי – ש.ש.).



כן אמר:

"הם אחים שכל הזמן אמרו אני מקבל את האחריות שלי זה ושל השני, זה העביר לזה וזה העביר לזה. הם אותם אחים שנשארו כל הזמן בעבודה. עד היום."
(עמ' 10 ש' 12-13).



בהמשך עדותו, לעניין חברת תור אייפל ציין:

"ש. אתה אומר שהם היו בחברה הראשונה, בשנייה.
ת. אותם אנשים כל השנים. חברה ראשונה שניה שלישית.
ש. גם טור אייפל הם עבדו גם. של אבו עטא.
ת. הם העבירו את החברה על שמו, אבו עטא עבד אצלנו זה היה למראית עין בלבד, הם רשמו את זה על שמו. אחר כך זרקו אותו."
(עמ' 9 ש' 10-16, דגש שלי – ש.ש.).



עוד אמר התובע 1 כי הדבר חזר על עצמו במשך תקופת עבודתו מספר פעמים:

"ש.כמה חברות אתה הכרת ששיכות לאבו שמסייה במהלך עבודתך.
ת. 3,4 חברות , לגבי שמות שתי החברות הראשונות אני לא יודע אפילו לומר. אני גם לא יודע מה השם בערבית. לא יודע לבטא את השם."
(עמ' 13 ש' 15-17).



מעדותו של התובע 1 עולה כי במשך תקופת עבודתו מפעל, הוחלפו באופן שיטתי מספר פעמים החברות, וזאת למרות שהאחים אבו שמסייה, המשיכו בינם לבין עצמם, להיות הבעלים של החברות, למרות שהעבודה נשארה אותה העבודה ובוצעה באותו המקום ובאותו המפעל.




עדותו של התובע 1 נתמכה באופן חד משמעי גם בעדותם של יתר התובעים. בעניין זה חשוב לציין כי התובעים לא נכחו באולם בזמן שניתנו העדויות. תובע 2 אמר בעניין זה:

"ת. שעבדתי מ 94, אנו רוצים שתטפל בפצויים שלנו, מה שמגיע לנו, עד 1.6.04, התחלנו לעבוד אצל אבו רהיט, שבהתחלה עבדנו אצל מוחמד ורימה, מ 94-99, אחר כך מוחמד אמר לנו שפשטו את הרגל, החברה פשטה את הרגל, יאסין אמר אני אהיה אחראי על החברה של אחי.
ש. מוחמד אתה אומר שהוא אמר שהחברה פשטה את הרגל.
ת. כן.
ש. איך קראו לחברה. שפשטה את הרגל.
ת. הבירה. ירושלים.
ש. אתה ידעת עד פשיטת רגל הזאת עבדת במתכות הבירה.
ת. כן, אחרי פשיטת הרגל, עבדנו בחברה אחרת, שקוראים לה גוד מאן. אני מהקור יש לי בעיות ברכיים, לא ישן בלילה, בגלל החמצן והאש שהיתה שם... הייתי בבית חולים שבועיים.
ש. כשהחברה פשטה את הרגל, ואמרו לך זהו, תגיד מה מוחמד אמר לכם.
ת. מוחמד? אמר אני פשטתי רגל, אחי יעבוד במקומי.
ש. מה אמר לך אחיו?
ת. הוא אמר אני מתחייב אבו רחים מתחייב, שאשא באחריות לכל המגיע. הם היו ארבעה אחים, כולם היו."
(עמ' 17 ש' 1-15, וכן עמ' 23 ש' 5-7).



ובהמשך אמר התובע 2 לעניין תור אייפל:

"ש. אתה עבדת אצל טור אייפל.
ת. זו חברה שאימאד ניהל. אבו עטא. אחרי שפשט את הרגל יאסין אמר שהוא מעביר את החברה וקבל אותו אימאד. עבדתי אצלו. אימד היה הולך ובא לשעה שעתיים אחר כך גרשו אותו.
ש. היא גם היתה חברת קש, טור אייפל.
...
ת. אני יודע מה זה חברת קש, היא היתה חברה דמיונית. כן, טור אייפל, כולם מתחילה עד הסוף. "
(עמ' 17 ש' 30 ואילך, דגש שלי – ש.ש.).
כלומר, מעדותו של התובע 2 שתמכה חד משמעית בעדותו של התובע 1, עולה כי חילופי החברות היו פיקטיביות ונעשו למראית עין.



גם התובע 5 אישר בעדותו כי למרות חילופי המעסיקים, דבר לא השתנה בעבודתו:

"... תמשיכו לעבוד בחברה שקמה. ההוראות היו אותן ההוראות אותם אנשים נתנו לנו את ההוראות. מוחמד היה ממשיך לתת הוראות. היה גם בחברת גוד מאן נותן את ההוראות כרגיל. עד היום."
(עמ' 30 ש' 5-9 וכן עמ' 31 ש' 8-10).



התובע 2 אמר בעדותו שלמרות שהחברות התחלפו, השלט לא התחלף:

"ש. במפעל כשעבדת היה בחוץ שלט גדול שהיה כתוב עליו מתכות הבירה.
ת. כן.
ש. גם היה שלט כתוב עליו גוד מאן.
ת. לא. הבירה. אחר כך היה כתוב אבו שמסיאן. לא היה שלט מ 99. בתחילה היה כתוב אבו שמסייה יאסין אבו איברהים, עסק של אלומיניום וגרוטאות.
ש. ממתי לא היה שלט
ת. לא החליפו את השלט."
(עמ' 22 ש' 7-13, דגש שלי – ש.ש.).
בכך יש לתמוך בטענה כי חילופי החברות לא היה אמיתי והבעלים של החברות נשארו האחים לבית אבו שמסייה.



התובע 7 אמר שגוד מאן היתה חברת קש (עמ' 34 ש' 29 ואילך) ושרק שמות החברות השתנו ולא שום דבר אחר (עמ' 35 ש' 10-11) ובכך תמך בגירסת יתר התובעים.




מוחמד (נתבע 2) בעדותו אישר כי המדובר בחברה משפחתית אותה ניהל עם אחיו וכי המפעל היה ממוקם בשטח בו הם התגוררו ושירשו מאביהם, וכי חומרי הגלם והציוד שימש את כל החברות ואף הלקוחות נשמרו:

"ש. נכון שהמפעל שלכם, תמיד עבד באותה חלקת קרקע שאביך הותיר לכם.
ת. נכון.
ש. כל חומרי הגלם וכל הציוד שאתה השתמשת בו כדי לעבוד בחברה שלך, שמש גם את החברה של אחיך יאסין.
ת. אמת.
ש. האם נכון שהלקוחות שעבדו עם אביך עבדו גם אתך וגם עם אחיך יאסין.
ת. כן. חלק נפטרו גם."
(עמ' 83 ש' 4-10).
מעדותו עולה כי למרות חילופי החברות, המפעל המשיך לעבוד באותו המקום, עם אותו הציוד וחומרי הגלם ועם אותם הלקוחות והכל בחלקת המגורים שלהם.בכך אישש את גרסת התובעים.



מוחמד – נתבע 2, בעדותו אישר כי למרות שהבעלות במפעל עברה לחברת תור אייפל, עימאד לא היה הבעלים של הציוד במפעל:

"ש. יש הבדל בין חברה שנסגרה או הפסיקה לפעול לבין מפעל שעובד יום יום. השאלות הן למפעל. כשיאסין נכנס לבית סוהר, מי ניהל את המפעל.
ת. אבו עטא.
ש. אבו עטא לא היה בעלי הקרקע.
ת. אף פעם לא.
ש. הוא לא היה בעלים של הזכויות, או ציוד המפעל.
ת. לא. הוא לא היה בעלים. החומר היה קונה אך הציוד לא שלו."
(עמ' 84 ש' 8-14).
בכך נתמכת גרסת התובעים כי עימאד הוא "הבעלים" של החברה על הנייר אולי אך לא בפועל , שכן השטח והציוד אינם שייך לו . הנתבע 2 לא הוכיח כי עימאד קנה את החומר וכדי להפריך את טענת התובעים היה עליו כנתבע להביא סימוכיןלטענה זו שנטענה בעלמא.



לעומת גירסתו, יאסין – נתבע 5 - הציג תמונה אחרת, אך לא הכחיש כי יכול להיות שעימאד השתמש בציוד שלהם:

"ש. אבו עטא קבל זכות בעלות בקרקע.
ת. לא. הוא שכר.
ש. אתם נתתם לו זכויות בעלות בקרקע או בציוד המפעל. השתתפתם אתו בבעלות או שהוא רק ניהל את החברה.
ת. לא. בשכירות. לא היו לו זכויות בעלות בקרקע, לגבי הציוד – הוא קנה את הכל. ציוד ומשאיות. לא היה הרבה ציוד.
ש. מוחמד אמר שאבו עטא קנה רק את החומר אך השתמש בציוד שלכם.
ת. יכול להיות.
...
ש. כמה כסף קבלת מאבו עטא בגין הניהול לידו.
ת. לא זוכר. "
(עמ' 92 ש' 5 ואילך).



תשובתו של יאסין כי אינו יודע כמה כסף קיבל מעימאד עבור העברת החברה לידיו, אינה יכולה להתקבל. אין זה סביר כי מכר חברה שהיתה בבעלותו לחברה אשר פועלת ונמצאת באותו השטח, אך אינו יודע באיזה סכום. יתר על כן, לא הוצג בפנינו כל מסמך או ראיה היכולה לתמוך בגירסת הנתבעים כי גוד מאן אכן נמכרה לעימאד.




עוד עולה מעדותו של יאסין, כי בתקופה שהוא ניהל את גוד מאן, מוחמד המשיך לתת שירותים ללקוחות שלו בחברה:

"ש. בתקופה שנהלת את גוד מאן, מוחמד היה והמשיך להיות מעורב בניהול המפעל.
ת. במכירות בעבודתו. יש לו לקוחות שלו."
(עמ' 87 ש' 12-13).
כלומר, לא היתה הפרדה אמיתית או בכלל בין החברה הקודמת, מתכות הבירה, לבין חברת גוד מאן. נתבע 2 המשיך להיות פעיל גם לאחר שינוי החברה.



התובע 7 העיד שעימאד אינו נושא באחריות להעסקתם של התובעים טרם שעברו לעבוד בחברת תור אייפל:

"ש. כשאתה עברת לעבוד כשגוד מאן חדלו לעבוד מה אמר לכם אבו עטא.
ת. הוא אמר שהמחוייבות שלו היא לתקופה הבאה, אין לו דבר בעבר, לא ישא בשום אחריות, לפני 2004 אין לו שום אחריות.
ש. לאבו עטא אין לך תביעות.
ת. אנו הגשנו תביעה נגד אבו שמסייה. לאבו עטא יש תביעה, התביעה היתה על אותם בעלים כי אבו עטא היה סתם משהו למראית עין. הוא היה מסגר. אנו עבדנו אצל אבו שמסייה. אבו עטא היה. הוא עבד כמונו, אחר כך הוא קבל הוראות מיאסין.
ש. אתה אומר שהם נתנו הוראות הם בעצם היו מומחים לעניינים, הם עבדו אצל אבו עטא כמומחים בענף הברזל.
ת. לא. עימד היה עובד רגיל, הם היו בעלי החברה, של המקום, הם פשוט נתנו לו להיות מנהל כמשהו תצוגה. והוכחה לכך כאשר פוטר עימד פשטה רגל החברה האחראים נשארו אותם אחראים.
ש. מי פטר את עימד.
ת. כאשר פשטה הרגל, כאשר הוא טען שפשטה רגל, הם אותם אנשים שהיו לפני עימד. נשארו באותו מקום. הוא טען שפשט רגל. לא פטרו אותו. לא פטרו אותו במובן של המילה עימד הפסיק לבוא בכלל, הוא טען שפשט רגל והפסיק לבוא אך האנשים נשארו אותם אנשים זה היה ב 2008."
(עמ' 33 ש' 29 ואילך, דגש שלי – ש.ש.).
התובע 4 תמך בדבריו של התובע 7 לפיהם עימאד היה "מנהל" החברה רק למראית עין, בעוד שהנתבעים המשיכו לנהל את המקום, כבעבר (עמ' 56 ש' 17-18).



בנוסף לחילופי החברות שנעשו באופן פיקטיבי, התברר כי התובעים לא קיבלו תלושי שכר, אלא לעיתים רחוקות, וזאת לאחר שהפצירו בתובעים, וכאשר קיבלו את התלושים התברר כי הרישום בהם אינו משקף את המציאות. תובע 1 התייחס לתלושי השכר ואמר:

ש. בתלוש השכר שקבלת כתוב תחילת עבודה 7.95.
"ת. נכון. כתוב. אני התחלתי ב 91.
ש. האם פנית אי פעם למישהו ואמרת שהתחלת ב -91.
ת. אני לא יודע מה הוא כתב.
ש. אתה לא ידעת, איך ידעת כמה קבלת משכורת בתלוש.
ת. את התלושים לקחתי בכוח. הכרחתי אותו לתת לי. בתקופת העבודה קבלתי את התלושים. הוא לא נתן לי את הכל. הייתי מבקש והוא לא היה נותן."
(עמ' 5 ש' 1-7).



עוד התברר כי קיבל שכר רק עבור עבודתו ללא תנאים סוציאלים:

"ש. נכון ששכרך שולם תמיד. המשכורת שלך . כל שבוע קבלת את מה שמגיע לך.
ת. היו רושמים לנו על כרטיס והיו קורעים את זה אחר כך. קבלתי כל שבוע משכורת. רק משכורת. שום דבר אחר לא.
ש. מה שסכמו אתך קבלת
ת. כל שבוע, רק עבור העבודה, כן. "
(עמ' 8 ש' 16-19).



תובע 8 גם אישר בעדותו כי לא קיבל תלושים (עמ' 39 ש' 24-28 וכן עמ' 44 ש' 12-13).

גם מוחמד נתבע 2,הודה כי בחברה לא היו תלושים ולא היתה מערכת הנהלת חשבונות (עמ' 80 ש' 16-17). וכי שילם את המשכורות במזומן (עמ' 81 ש' 31-32).
על כן לצורך הרמת מסך הוכח כי החברות לא התנהלו בשקיפות וכי הבעלים עשו כרצונם עם זכויות העובדים והתשלומים להם וכי לא מסרו לעובדים מידע שהחוק מחייבם.בכך הרימו התובעים את הנטל בשאלת שימוש לרעה בתאגיד.



לעניין פיצויי הפיטורין, אמר תובע 1 כי:

"ש. אתה אומר שסיימת לעבוד ב 1.6.
ת. הם פטרו אותי.
ש. מה קרה לאחר מכן.
ת. אמר לא מגיע לכם שום דבר, תעשו מה שאתם רוצים, הוא אמר מילים לא יפות."
(עמ' 13 ש' 9-12).
גרסתו מצביעה על כך כי פוטר לאלתר ללא כל הודעה מוקדמת וכי ידע כי העבודה בתור
אייפל אינה ממשיכה רצף (מוסכמה). על כן הוכיח כי זכאי גם לחלף הודעה מוקדמת כנתבע
בתביעה.



התובע 5 בעדותו תמך בגירסתו של התובע 1:

"ש. אתה עברת נכנס אבו עטא, מה קרה עם הזכויות, לא דרשת אתה לא אמרת אני עשר שנים עובד. מה עם זכויותי?
ת. בקשנו, הגשנו תביעה, באותו זמן שעבדנו עם עימד הגשנו תביעה, הם זלזלו, אמרו מילות גנאי, כאשר עוה"ד נתן להם את התביעה, אמרו שזה רציני אז אמרו לנו אם מישהו רוצה לוותר על התביעה יכול ללכת הביתה. יש כאלה שמצבם קשה ונאלצו להמשיך לעבוד. את התביעה הגשנו לפני שהחברה קמה של אימד אבו עטא. בערך ב 1.6.04. עוה"ד היה מיעארי. כאשר עימד נכנס לחברה ב 1.6.04, כשהשתנתה שם החברה."
גם מעדותו עולה כי הועמדו בפני עובדה מוגמרת לאלתר מצב המקנה זכות להודעה מוקדמת. יתר על כן תיאורו לעניין הלחץ שהופעל לצורך וויתור על התביעה מתיישב עם האמור מפי ב"כ התובעים בע' 1 לפרו' מיום 11/6/09 ועם סעיף 3 להחלטת השופטת אורנית אגסי מאותו יום.

ובהמשך עדותו אמר:
"ש. כשקבלת תלושי משכורת , קראת אותם
ת. אני לא קורא עברית. לא בקשתי מאף אחד לקרוא את התלושים, האמנתי בהם.
ש. האם חוץ מזה שלא שלמו לך פצויים, יש עוד איזה תרמית או פעולות יזומות שהיו שאתה טוען כלפי החברות.
ת. לא היו זכויות של עובד. מה שעבדנו קבלנו. לא חופשות , לא שום דבר. גם אם אתה יום אחד נשאר בבית הם מקזזים את זה מהשכר."
(עמ' 29 ש' 28-31).



מוחמד בעדותו לא הכחיש כי לא שילם לעובדיו את הזכויות המגיעות להם מעבר למשכורת:

"ש. שלמת חופש או הבראה
ת. הבראה לא שלמנו, אך בחגים –
ש. לכל אדם יש זכות להבראה.
ת. אין להם מקום כדי ללכת להבראה."
(עמ' 82 ש' 28-31).



התובע 2 אישר בעדותו כי לא קיבל תלושי שכר, למרות שביקש אותם (עמ' 19 ש' 7-8). עוד אישר כי קיבל את שכרו במזומן (עמ' 22 ש' 13-19).

גם התובע 5 התייחס לעניין זה בעדותו :
"ש.ממתי אתה עובד במפעל שם.
ת.5.10.96.
ש.בתלושי המשכורת שלך רשום שתחילת העבודה שלך היא 7/97 עכשיו אתה מספר על מועד אחר שהתחלת לעבוד.
ת.אני התחלתי ב-5.10.96, אבל הם לא נתנו לנו תלושים.
ש.ממתי התחילו לתת לך תלושים.
ת.התחילו להביא, לפעמים נתנו לנו ולפעמים לא. תלוי לפי מצב רוחם.
ש.כשהם הביאו לך תלושים, אמרת להם למה רשום תאריך של 7/97.
ת.אמרו לנו שיביאו לנו את כל התלושים.
ש.חוזר על השאלה. למה לא אמרת להם שיש טעות.
ת.לא שמתי לב לזה. אמרו לנו שיביאו לנו את כל התלושים מיום שהתחלנו לעבוד, אני לא קורא עברית ולא כלום. כשהם אמרו שיביאו אז אני הנחתי שקיבלתי את הכל."
(עמ' 26 ש' 12-23).



עוד עולה מעדותם של התובעים כי נאלצו לעבוד בתנאים קשים. כך למשל, התובע 2 אמר ש"מוחמד היה זורק עלי אבנים מלמעלה" (עמ' 19 ש' 29) כי "לא נתנו לנו שום דבר, לא בגדי עבודה, יחפים היינו עובדים." (עמ' 17 ש' 25) וביחס לראמי אמר כי "הוא זרק עלי אבן. אמר לי תקום תקום. ואבו איברהים היה זורק עגבניות ומילון על הראש" (עמ' 22 ש' 31). התובע 6 התייחס לעובדה כי למרות פציעתו, נאלץ הוא להמשיך לעבוד: "אחרי התאונה הלכתי לברר מה בקשר לטפולים אך הופתעתי שאמר לי למרות שהאצבע שלך בגבס תמשיך לעבוד, אני לא מוכן לתת לך שום דבר רק על היום שאתה עובד." (עמ' 36 ש' 1-2).




עוד עולה מעדותם של התובעים כי הנתבעים הפעילו לחץ על יתר התובעים שהגישו את התביעה המקורית, לבטלה, שאם לא כן – יפוטרו. התובע 7 התייחס לכך בעדותו:

"...אז בא יאסין ואמר מי שהגיש תביעה ולא מוכן לוותר שיעזוב את העבודה.
ש. זה היה כשיאסין נאסר.
ת. זה היה אחרי שיאסין נאסר הוא חזר מהמאסר, ישב אתנו עימד אבו עטא , אחרי שיאסין יצא מבית הסוהר בא אלינו ואמר מי שהגיש תביעה רוצה להמשיך בתביעה לא יעבוד אצלנו יותר."
(עמ' 46 ש' 3-4).



התובע 3 הסביר מדוע המשיך בתביעה:

"ש. אתה היית נוכח עם אותם עובדים שחתמו שיצאו מהתביעה פה. שהם חתמו על זה.
ת. כן. הייתי נוכח.
ש. למה הם חתמו ואתה לא חתמת.
ת. כי הם פחדו, הם אנשים שבאמת פחדו מרעב. אני אדם שיש לי ברוך השם נכסים, אני נהג ויכול לעבוד. לא פחדתי.
ש. האם נכון שהם אמרו שהם חותמים שאין להם תביעה כי הם קבלו כל מה שמגיע להם.
ת. מי? כן, הם סיימו באופן מוחלט הכל. ככה הם חתמו על ניירות.
ש. הם קבלו מה שמגיע להם.
ת. בוודאי שלא. כי הם הציעו לי את אותה הצעה. אני סרבתי. לי אפילו הציעו יותר וסרבתי.
ש. מה הציעו לך.
ת. הם סיימו באלף ₪, לי הציעו יותר. אני הלכתי הביתה הם שלחו סוחרים לבקש ממני לחזור לעבודה."(ראה גם ע' 1 לפרו' מיום 11/6/09 התומך בגרסתו).
גם כאן עולה בבירור הזכות לחלף הודעה מוקדמת נוכח אופן פיטורי התובעים.



לסיכום, בנסיבות המקרה מצאנו כי לנוכח עדותם העקבית והמהימנה של התובעים אשר לא היו נוכחים האחד בחקירת משנהו, יש ליישם את המתווה הנורמטיבי כפי שנקבע בסעיף 6 לחוק החברות ובפסיקה, ולהרים את מסך ההתאגדות ביחס לנתבעים 2, 5 ו-6 לכלל החיובים החלים על נתבעות 1 ו-4.

מדובר בחברה משפחתית אשר באופן שיטתי החליפה את שמות החברות המעסיקות את התובעים כל מספר שנים, למרות שמקום העבודה נשאר באותו המפעל, אותם העובדים נשארו, אותם הלקוחות, אותו הציוד ואותם המנהלים. כדברי התובעים, למרות חילופי החברות, הכל נשאר כשהיה ודבר לא השתנה.
מעדותם של התובעים עולה כי הנתבעים לא מסרו לידי התובעים את תלושי שכרם, למרות בקשות חוזרות ונישנות מצידם, וכאשר עשו כן, התברר כי המצויין בתלושים אינו נכון.(ראה גם התנהלות הנתבעים בעניין זה בדיון מיום 11/6/09 וסעיף 2 להחלטת השופטת אגסי מאותו מועד.)
עוד התברר כי התובעים, והנתבעים לא הכחישו זאת, קיבלו את שכרם במזומן, ולא שולמו להם כלל זכויות סוציאליות כגון דמי הבראה, חופשה, מחלה וכד' אף לא כשנפצעו במהלך העבודה.



בהקשר של דיני עבודה, ניתן בפסיקת בית הדין הארצי מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך, ונקבע כי מדובר בנושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ר' ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) – אילת בע"מ ואח' (ניתן ביום 17.12.2002). בכך הורחבה גדר הנסיבות בהן תבוצע הרמת מסך, תוך שקילת עקרון תום הלב במקרים המתאימים (ע"ע 387/05 אהרון פוטרמן נ' נפתלי ניסני (לא פורסם), ניתן ביום 9.12.2007).




כן נקבע כי בעת שנבחנת שאלה בדבר "ערוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה, יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו "ערוב נכסים", ולבחון האם אותה מטרה עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה.




יודגש, כי כאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות, נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות, הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה הוא גדול יותר (עע 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין ואח', לא פורסם, 22.5.2006).




הפסיקה התייחסה לחילופי מעבידים וקבעה:

"... חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק, בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות."
עע (ארצי) 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין 2006, פיסקה 13 לפסק הדין)



יפים הדברים גם במקרה שלפנינו. לטעמנו, יש בהתנהלות המתוארת כדי להוות נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות. אי מתן תלושי שכר, חרף הפצרות התובעים, אי תשלום זכויות סוציאליות לאורך תקופה כה ארוכה, וחילופי מעבידים לעיתים תכופות, מהווים הפרה ברורה ומובהקת של חובת האמון המיוחדת ותום הלב הנדרשים ביחסים שבין מעסיק לעובד, המלמד על שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות ולקפח, כך שנוצרת הצדקה להרמת מסך.




עוד נקבע בפסיקה כי במקרה בו מוקם ומנוהל עסק הממשיך, ולו חלקית, את פעילות החברה המעבידה, כך שהמהלך מרוקן למעשה את החברה מנכסיה, קמה הצדקה במקרים המתאימים להרמת מסך ההתאגדות וגם מטעם זה יש להרים את המסך.




במקרה דנן, הנתבעות 1 ו-4 עברו מספר עבירות חמורות על חוקי המגן באופן שפגע קשות בזכויותיהם של התובעים כעובדים, עניין המוביל למסקנה לפיה יש להרים את מסך ההתאגדות.




על פי הפסיקה "הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא יעשו." (ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ, תק-על 2004(3) 3140).




העילה המובהקת ביותר להרמת המסך היא שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, שעיקרם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, והברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת.




במקרה שלפנינו, אין כל ספק שנעשה שימוש לרעה בחברות כלפי התובעים אשר התבטא באי תשלום זכויות, אי מתן תלושי שכר והפרת חובת האמון המיוחדת של הנתבעים כלפי התובעים מכח חובת תום הלב.




משכך אנו פוסקים כי יש להרים את המסך בין הנתבעים 2, 5 ו-6 לנתבעות 1 ו-4 ובינן לבין עצמן כשכולם מעבידים במשותף וכן נושאים בחוב ביחד ולחוד כלפי התובעים.




לאור האמור, ניתן פסק דין כנגד כלל הנתבעים והחברות, מלבד הנתבעת 3 כפי שנפרט להלן.


הנתבעת 3 - רימה


רימה היא אשתו של מוחמד ובעלת מניה רגילה אחת במתכות הבירה. לטענתה, לא היה לה כל קשר לפעילות החברה.




התובע 1 אמר בעניין רימה:

" ש. אתה בסעיף 4 א' בפסקה שנייה, אתה מדבר על גב' נתבעת מס' 3 , גב' רים היא צורפה באופן מגמתי כבעלת אחוז במניות, למה התכוונת.
ת. נכון. הבית שלהם היה בתוך המפעל, היא היתה יוצאת למרפסת היינו רואים אותה במקרה כי היא אשתו של מוחמד.
ש. אתה ראית אותה פעם.
ת. כן, במקרה. אנו לא הסתכלנו למעלה כדי לא לראות."
(עמ' 12 ש' 10-15, דגש שלי – ש.ש.).



התובע 2 אמר:

"ש. מה הקשר של הגב' רימה אבו שמסייה לחברה.
ת. היא אשתו של מוחמד יש לה מניות בחברה. יש לו 99 מניות למוחמד, לה יש מניה אחת.
ש. מה אתה מבין מזה.
ת. היא שותפה שלו.
ש. מה היא עשתה בחברה בתור שותפה.
ת. היתה מסתכלת מהמרפסת מלמעלה והולכת. כן זה היה תפקידה. חמש דקות והיתה נכנסת."
(עמ' 22 ש' 20-25, דגש שלי – ש.ש.).



כך גם אמר התובע 5:

"ש. מה הקשר של רימה לתביעה.
ת. רימה? היה לה מניות עם בעלה על מנת שתכסה עליו בדברים אחרים, היא לא היתה באה למפעל, היא לא היתה עובדת, זה רק כיסוי, יש לה מניה או שתיים."
(עמ' 28 ש' 19-21, דגש שלי – ש.ש.).



כך גם אמר תובע 3:

"ש. איפה עבדה רימה.
ת. רימה היתה בבית. מוחמד עבד. בעלה.
ש. למה תבעת את רימה.
ת. כי החברה היתה על שמם של מוחמד ואשתו. אצלנו המוסלמים האישה לא תעבוד בין הגברים בין הפסולת והברזל."
(עמ' 52 ש' 4-8).
כך גם אמר התובע 4 (עמ' 55 ש' 14-18).



רימה בעדותה אמרה כי לא זכרה שהיתה לה מניה אחת:

"ש. בתצהיר הזה את אומרת שאת לא זוכרת ולא זכרת לאורך כל תקופת הפעילות של מתכות הבירה כי היית בעלת מניות.
ת. אני לא זוכרת.
ש. איך זכרת פתאום היום שהיתה לך מניה אחת.
ת. כי אמרו לי שיש משפט."
(עמ' 64 ש' 11-15).
עוד אמרה כי "בעבודה אני לא מבינה" (עמ' 64 ש' 20) וכי "חמי בעניין העבודה הזה הוא אוהב שהעבודה היא שלהם, הוא לא אוהב שנשים יתערבו בעבודה" (עמ' 64 ש' 22-23). בהמשך לא ידעה לענות בעניין חילופי החברות:
"ש. האם נכון שמיד אחרי שבעלך אמר שאני לא יכול להמשיך, הנתבעת חייבת להסגר, מיד יאסין לקח את המושכות לידיו והמשיך בפעילות המפעל.
ת. אני לא יודעת לענות. יאסין ומוחמד המשיכו לעבוד מאז שהתחתנתי הם עובדים יחד. אני ממש לא מתערבת.
ש. כשהנתבעת פשטה רגל האם יאסין המשיך.
ת. אני לא יודעת."
(עמ' 65 ש' 17-20).
בעניין זה ר' עדותה גם בעמ' 66 ש' 15 ואילך.



טענת הנתבעים בדבר חוסר מעורבותה של רימה בניהול החברות, לא נסתרה ואף אושרה בעדותה של רימה שלא ידעה לענות כלל על הנושאים הקשורה לחברות, וכן ובעדויות התובעים. במצב זה, אין כל עילה להרמת מסך והטלת אחריות אישית בגין חובות החברה על רימה, שכן נוכח חוסר מעורבותה, לא ניתן לומר כי היא עשתה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת או היתה מודעות לשימוש זה. רימה היא בעלת מניה אחת בחברה, ומלבד זאת, לא היתה קשורה לניהולה ולפעילותה.




לאור האמור, לא מצאנו כי יש להרים את המסך בנסיבות אלו כנגד הנתבעת 3 והתביעה כנגדה נדחית.


פיצויי פיטורים


תובע 3 אמר כי לא קיבל את פיצויי הפיטורין המגיעים לו:

"ש. מה אמר לכם מוחמד שהחברה מתכות הבירה הפסיקה לעבוד.
ת. אמר שהחברה תמשיך באותה עבודה באותו מקום, אין בעיה, אתם עובדים אצלנו באותה עבודה עם אותם אנשים, החברה נסגרה ולפי חוק אין בעיות של מס, היו בעיות בענייני מס,
ש. בקשתם אז את זכויותיכם.
ת. בקשנו , אמרו לנו אין בעיה אתם ממשיכים באותו מקום וכשתעזבו אי פעם תקבלו. בסוף העבודה אמר לנו יאסין לכו תרצפו ים.
ש. כשהחברה גוד מן הפסיקה לעבוד , מה קרה אז מי דיבר מי אמר למי.
ת. גוד מאן נסגרה, ב 2004 לחודשיים, ביוני 2004 נסגרה החברה, לפי חוק סגרו אותה, אך אנו המשכנו את העבודה, אמרנו ליאסין הרגשנו שיאסין לא יתן לנו את הפצויים אמרנו לו שאנו רוצים פיצויים ואז אמר לכו תרצפו ים."
(עמ' 50 ש' 7-10).

בהמשך אמר:
"ש. למה לא תבעת את יאסין ב 2004. כשלא שילם לך את הזכויות.
ת. כיון שהיינו יותר מדי חברים, אתו, הוא אמר תמשיכו בעבודה, כשנסיים את העבודה נקבל את הפיצויים, לא היתה לנו בעייה, האמנו לו."
(עמ' 50 ש' 28-30).



מוחמד בעדותו אמר כי שילם לתובעים את כל זכויותיהם:

"ש. האם נכון לומר שאותם עובדים שעבדו אצלך המשיכו לעבוד גם אחרי שאתה סיימת אצל אחיך יאסין.
ת. בתקופה ההיא, אמרתי להם שאני סיימתי אתם מי שרוצה לעבוד אצל אחי הוא יכול לעבוד אצלו ו מי שלא הוא חופשי.
ש. אתה סכמת אתם אתה לא שלמת להם את הזכויות שלהם בגין התקופה שבה הם עבדו אצלך.
ת. אני שלמתי עד הגרוש האחרון שהייתי חייב לעובדים.
ש. קודם אתה מסכים שאתה היית חייב להם כסף.
ת. אף פעם לא הייתי חייב להם כסף. גם כשהפסקתי את פעילות החברה לא הייתי חייב להם כסף.
ש. אם זאת הטענה מדוע שלמת זכויות לטענתך.
ת. כל גרוש שהייתי חייב לעובדים אני כן שלמתי.
ש. פצויי פיטורין. אתה יודע מה זה.
ת. אני חושב ששילמתי להם, ישבתי אתם שלמתי עד הגרוש האחרון להם. זה היה כשסיימתי.
ש. מתי.
ת. אחרי 12 שנה עכשיו אני זוכר איזה חודש?"
(עמ' 78 ש' 22-29).(דגש שלי ש.ש.) ברי מעדות מתחמקת זו כי עד זה חושב שאינו חייב גם אם סגר עיסקו,ולמעשה לא זוכר כלל אם שילם את המוטל עליו.



לעומת גירסתו של מוחמד, יאסין הודה בעדותו כי לא שילם כלל פיצויי פיטורים לעובדיו:

"ש. האם אתה בסוף כשקרה מה שקרה עם גוד מאן, האם שלמת פיצויים לעובדים.
ת. לא. לא שלמתי.
...
ש. אתה הודת בזה שתה נותרת חייב פיצויים לעובדים אך לא היה לך מאיפה לשלם.
ת. לחברה לא היה כסף לשלם."
(עמ' 91 ש' 22 ואילך).



הנתבעים לא צירפו כל מסמך או ראיה היכולה לתמוך בטענתם בדבר קושי כלכלי בשלב כלשהו של חיי מי מהחברות כמו כן לא הביאו כל אסמכתא על ביצוע תשלום כלשהו למי מהתובעים או לעובד אחר שלהם. אם אכן היה מבוצע תשלום זה, סביר להניח כי היתה ברשות הנתבעים הוכחה לכך שזכויותיהם של התובעים שולמו. משלא הוגשה כל ראיה בעניין, לא הוכיחו הנתבעים שהסכומים המגיעים לתובעים שולמו להם כנדרש. הטענה לא הוכחה כלל וכלל ומשכך, גירסתם נדחית. לעניין זה יצויין כי נוכח הרצף, ומעורבות כולם כל הזמן, יש גם לדחות את טענת הנתבעים לעניין שיהוי. אמנם חלפו 4 שנים מהפיטורים עד לתביעה אך נזק ראייתי צריך להוכיח ולנמק. הנתבעים כלל לא הצביעו על נזק ראייתי שנגרם ולא הביאו מסמכים גם לתקופה מאוחרת יותר שיהיה בהם לתמוך בטענות הנתבעים על כן במקרה זה גם טענת השיהוי שטענו נדחית.




התובעים צירפו העתק התחשבנות שנערכה בין התובע 1 לבין תור אייפל-החברה השלישית לפיה:

"3. אני מדגיש כי חתימתי על מסמך זה אינה משפיעה ואינה פוגעת ואינה ממעיטה בכל צורה שהיא מעצם דרישותיי המשפטיות לתשלום כל הזכויות הסוציאליות שלי בגין תקופת העסקתי הראשונה כנגד כל אחת מחב' מתכות הבירה בע"מ (ח.פ. 51.213896.7) וחב' גוד-מאן מתכות בע"מ (ח.פ. 51.263710.9) ו/או מי מטעמן ואשר התחילה בתאריך 1991 ונסתיימה בפיטוריי ממקום העבודה בתאריך 1.6.04".
(נספח ד' לכתב התביעה).
ממסמך זה עולה כי בעת ההתחשבנות הנ"ל הנתבעים עצמם סברו כי התובעים פוטרו ממקום העבודה , כן ברור כי התובע 1 שמגיעים לו פיצויי פיטורים ושמר על הזכות לתובעם. בכך נתמכת גרסתו כי לא שולמו לו הפיצויים במסמך בכתב מאותה עת.



גירסת נתבעים בעניין זה לא היתה אחידה ומהימנה, ולא הוצגה בפנינו כל ראיה היכולה לתמוך בטענתם כי לתובעים שולמו פיצויי פיטורין, ונוכח עדות יאסין שאף הודה שלא שילם לתובעים פיצויי פיטורין, התביעה ברכיב זה מתקבלת ועל הנתבעים כולם, פרט לרימה נתבעת 3 ,לשלם לתובעים ביחד ולחוד את הסכומים כאמור בסעיף 72 לעיל.


הודעה מוקדמת


כפי שציינו לעיל התובעים פוטרו באופן קולקטיבי מעבודתם בחברת גוד מאן ביום 1.6.04. לטענתם, יאסין ערך אסיפה לעובדים עם מר עימאד אבו עטא (להלן: "עימאד") שהיה הבעלים והמנהל של חברת "תור אייפל אינטרנשיונל בע"מ" (להלן: "תור אייפל"), והודיע להם כי מאחר וחברת גוד מאן נקלעה לקשיים, פעילותה תיפסק והמפעל יועבר לניהול חברת תור אייפל אשר תהיה אחראית על תשלום זכויותיהם מיום 1.6.04 ואילך.




במהלך הדיון בנושאים השונים עמדנו על נסיבות פיטוריהם של התובעים לאלתר ב-1.6.2004.כפי שבא לביטוי בעדויות השונות.ולא נחזור על כך. הוכח כי לתובעים לא ניתנה הודעה מוקדמת . לטעמו של בית הדין גם אם חלקם בחרו או היו בוחרים להמשיך עם עימאד,מאילוצי פרנסה קשים או מלחצי הנתבעים, מכל מקום בנסיבות כאלו של הודעה לאלתר, מתקיים הרציונל של החוק.




קשיים כלכליים ואף חדלות פרעון אינם פוטרים מחובת תשלום הודעה מוקדמת. בע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ. מתן גוטר ואח' נפסק:" לא זה המצב כיום. כיום חובת התשלום היא סטטוטורית, חובה הדדית המוטלת על כל עובד ומעביד מכוח הוראות חוק הודעה מוקדמת. כיום יש איפוא – מטבעם של דברים – מקום רחב יותר להתייחס לדמי ההודעה המוקדמת כאל חלק מרשת הביטחון הסוציאלי ולא רק כפיצוי הסכמי."(דגש שלי ש.ש.)
נוכח כל האמור . יש לחייב את הנתבעים(פרט לנתבעת 3), ביחד ולחוד בתשלום דמי הודעה מוקדמת לעובדים התובעים.וכך אנו קובעים.


חילופי מעבידים ורצף זכויות


סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, קובע את הזכאות לפיצוי פיטורים כדלקמן:

"1. (א) מי שעבד שנה אחת ברציפות... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים...". (דגש שלי – ש.ש.).



סעיף זה, משקף את העיקרון שלפיו זכויות מסוימות של עובדים על-פי החוק נקבעות ומחושבות על פי העבודה או תקופת העבודה, לא רק אצל אותו המעביד, אלא "'באותו מקום עבודה' או בקשר למקום העבודה" (דב"ע נד/4-1, 3-4 ההסתדרות הכללית – התעשייה האוירית ואח', פד"ע כט, בעמ' 615, דב"ע נז/135-3 אגודת השומרים בע"מ – פיסקון ואח', פד"ע ל"ב, עמ' 86-87 (להלן: "פרשת פיסקון").




הפסיקה קבעה כי את הדיבר "מקום עבודה אחד" יש לקרוא בהקשר התעשייתי-מפעלי, וכי הדבר ייעשה לא רק מן המימד של 'בעלות', אלא גם מן המימד של 'זכויות העובדים' [דיון (ארצי) מב/3-132 משה שנייד - משה פרנסה, פד"ע יד(1) 264, 270-271 (1983); ע"ע 142/03 מוני סהר - פיקאסו הרצליה 1993 בע''מ, עמ' 8-13 (14/6/05)].




פירושו של סעיף 1(א) הוא כי ככל שעובד עבד ברציפות במקום עבודה אחד והוא פוטר על ידי מעבידו, אף אם מעבידו זה לא היה מעביד שקיבלו לעבודה, קמה לעובד הזכאות לפיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה (דב"ע תשן/105-3 ת.ד.ל – שירותים טכנים – בביאן, פד"ע כב, 102, בעמ' 104, תעא (ב"ש) 3153-08 אלעזר חזן נ' עמישב אבטחה ושמירה בע"מ ,2011).




עוד נקבע בפסיקה כי "לא בכדי נקט המחוקק, בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים בדיבור 'מעביד אחד או מקום עבודה אחד', ללמדך-ראשית, כי בשתי חלופות מדובר, ושנית- כי בכל אחת מהן זכאי העובד 'ממעבידו שפיטרו' לפיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו..." (ע"ע 000142/03 מוני סהר ואח' נ' פיקאסו מסעדות ובתי מלון בע"מ ואח', ניתן ביום 14.6.2005, טרם פורסם).

על כן אין בחילופי מעבידים כדי לקטוע את הרציפות ואת הוותק בעבודה, המהווים תנאי לזכויות העובד על פי כל דין.הנתבעים לא הוכיחו הפסקת רצף העבודה של מי מהתובעים לפיכך מתקבלת גרסת כל תובע לגבי תקופת העסקתו ברציפות.
הדבר מתיישב גם עם סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים לפיו: "יראו לעניין חוק זה את תקופת עבודתו של העובד אצל המעביד הקודם או במקום העבודה הקודם כאילו עבד במקום העבודה הנוכחי".



יתר על כן, הוכח בפנינו כי חילופי המעבידים היה פיקטיבי, בעוד שהבעלים והמנהלים של המפעל נשארו אותם המנהלים. דהיינו נתבעת 1 ונתבע 2 מוחמד, אף שהיה בעל מניות בנתבעת 1 לא התיישנה התביעה נגדו גם לא כלפי נתבעים 4,5 ו-6. הפסיקה קבעה כי חילופי מעבידים אינם קוטעים רצף זכויות במקום העבודה, במיוחד כאשר מדובר בחילופי מעבידים פיקטיביים במקרה דנן. על כן, הוותק של התובעים במקום עבודתם נשמר ומצטבר, והמעביד האחרון,ונתבע 2 ביניהם כפי שפירטנו לעיל , ביחד עם יתר הנתבעים, מלבד הנתבעת 3 כפי שקבענו, מחוייבים בתשלומם של פיצויי הפיטורים בהתייחס לכל תקופת העבודה. מועד התגבשות הזכות הוא הקובע לעניין התיישנות העילה ועילת פיצויי הפיטורים נתגבשה רק ב 1.6.04, כך שעד מועד הגשת התביעה ב-2008 לא התיישנה. גם עילת התביעה בגין הודעה מוקדמת מתגבשת רק בתום יחסי עובד מעביד ואף עילה זו לא התיישנה.


סוף דבר



התובעים הציגו תחשיביהם בעניין סכום פיצויי הפיטורין וההודעה המוקדמת המגיעים להם. הנתבעים לא הציגו כל תחשיב נגדי ומשכך, מצאנו כי על הנתבעים 5,4,2,1 ו-6, ומלבד הנתבעת 3, לשלם לתובעים בגין פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, את הסכומים האמורים:

לתובע 1 סך של 57,667 ₪.
לתובע 2 סך של 41,668 ₪.
לתובע 3 סך של 36,538 ₪.
לתובע 4 סך של 34,069 ₪.
לתובע 5 סך של 32,068₪.
לתובע 6 סך של 14,750 ₪.
לתובע 7 סך של 13,250 ₪.
הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי עובד-מעביד (1.6.04) ועד ליום התשלום בפועל.



מבלי לגרוע מהסכומים האמורים, מצאנו כי לאור התנהלות הנתבעים וב"כ במסגרת הליך זה (ר' החלטה בית הדין מיום 6.2.11, עמ' 73 ש' 24 ואילך .) על הנתבעים לשלם לכל אחד מהתובעים בגין הטרחה והמאמץ שנגרמו לו, והצורך להגיע לבית המשפט והקשיים שיש בכך והעלויות,סך של 750₪ בגין הוצאות הליך זה. כמו כן, על הנתבעים לשלם שכ"ט עו"ד התובעים בסך 2,000 ₪ בגין כל אחד מהתובעים ובסך הכל 14,000 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון