קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות ברישום קרקע: התובעת רשומה כבעלים של 12,388 מ"ר בחלקה 1 בגוש 588 וכן בשטח של 3,313 מ"ר בחלקה 4 באותו גוש. הרישום הוא מ-27.3.74. שטחה של חלקה 4 הוא 40,458 מ"ר, כאשר מתוך שטח זה 35,488 מ"ר רשומים בשם הנתבעת מס' 1. ביום 26.8.97 מכרה הנתבעת מס' 1 את חלקה בחלקה מס' 4 לנתבע מס' 2. התובעת טוענת כי נפלה שגגה ברישום זכויותיה בחלקות מס' 1 ומס' 4, וכי נתחלפו השטחים. לטענתה זכאית היא לשטח של 12,388 מ"ר בחלקה מס' 4, דהיינו לטענתה היא הבעלים של השטח שמכרה הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2. עם זאת חלקה בחלקה 1 צריך להיות רק 3,212 מ"ר. התובעת טוענת כי דבר הטעות נודע לה רק כאשר פנה אליה מתווך, סמוך למועד הגשת התביעה, והציע לה כי תמכור את השטח של 3,212 מ"ר הרשום בשמה בחלקה מס' 4. 2. ביום 27.1.1935 רכש דוד צומר, אביה של התובעת, מהנתבעת מס' 1 שטח של 17 דונמים עותומניים, שהם כ 15.5 דונמים דהיום (ת/17). להסכם הרכישה צורפה מפה. לטענת התובעת אותה מפה צורפה לחוות דעתו של המודד אביגדור מזור (ת/13). מפה זו הוכנה על ידי משרד מודדים בשם "סינארגיון". התובעת מקדישה מלל רב כדי לאשש את אמינותה של אותה מפה. אלא שאותה מפה אינה אומרת את אשר טוענת לו הטובעת. די לעיין לשם כך בחוות דעתו של המודד אביגדור מזור, שהוגשה על ידי התובעת. גם הוא אינו סומך על אותה מפה, אלא על תשריטו של מונין. באותה חוות דעת נאמר, בין השאר: "6. תשריט המודד מונין משקף את המצב הקיים לגבי מיקומו של הפרדס, דהיינו: בטח של 12,388 מ"ר נמצא בחלקה 4 בגוש 588, ושטח של 3,212 מ"R מצוי בחלקה 1 בגוש 489." דברים אלו נחוצים היו למודד על מנת להגיע למסקנה (בסעיף 8 לחוות דעתו) כי לאורך השנים היה מצוי הפרדס שעובד על ידי אביה של התובעת בגבולות השטח שלו טוענת התובעת. ראשית, גם אם הוכיח ה התובעת כי אביה עיבד את הפרדס בשטח שלו היא טוענת אין בכך משום ראיה לכך שזה השטח שרכש מהנתבעת מס' 1. שנית, אותו תשריט של המודד מונין, הינו חסר ערך לענייננו. אותו תשריט, שרשום בו שאינו לצרכי רישום, נעשה באוקטובר 1961 לצורך חלוקת הקרקע בין משפחת צומר למשפחת כהן, שגם לה היו זכויות בשטח. היה זה מעין הסכם שיתוף בין בעלים משותפים בחלקים בלתי מסויימים של הקרקע. אין באותו תשריט כדי לקבוע דבר במערכת היחסים שבין התובעת לנתבעת מס' 1. כל שניתן ללמוד ממנו, לענייננו, הוא דבר קיומו ומיקומו של הפרדס שלטענת התובעת עובד על ידי משפחתה. בעצם עיבוד הפרדס והחזקת השטח אין משום ראיה לבעלות. 3. לעומת חוסר ראיות לחיזוק גרסת התובעת, מצויות ראיות המפריכות את גרסתה. העיקרית שבהן היא התצהיר שהתובעת עצמה חתמה בפני עו"ד אנושי בשנת 1974. עו"ד אנושי טיפלה באותו זמן מטעם הנתבעת מס' 1, בזכויותיהם של אלה שרכשו מהנתבעת מס' 1. התובעת היא שחתמה יחד עם אביה על שטח המכר (ת/3) שעל פיו נעשה הרישום שעתה מבקשת התובעת לתקנו. לדברי עו"ד אנושי, לצורך הרישום פנתה למועצה המקומית וקיבלה ממנה נתונים. לכאורה, חתימתה של התובעת יחד עם אביה על שטר המכר מהווה הודאה בנכונות האמור בו. יתר על כן התובעת חתמה אף על תצהיר (ת/14) שגם בו הצהירה שקיבלה מאיה במתנה את הקרקע כפי שהיא רשומה כיום. חזקה על אדם החותם על תצהיר כי הוא בודק ומוודא כי האמור בתצהירו אמת. אין עם התובעת ראיות לאימות גרסתה. להיפך התובעת עצמה היא שסיפקה ראיות לקעקוע גרסתה. הראיה היחידה שבה ניתן לתמוך את התביעה היא החזקת השטח על ידי משפחת צומר ועיבודו כפרדס במשך שנים. אפילו יש בעובדות אלה כדי לבסס תביעה לזכות כלשהיא במקרקעין, אין בהן כדי לבסס את הטענה כי חלה טעות ברישום הזכויות. בהעדר תשתית ראייתית לתובענה, מנסה התובעת להיאחז ברשלנותה של הנתבעת ושל פרקליטיה בטיפול בענייני המקרקעין של הנתבעת. איני רואה צורך לעסוק בטענות אלה, באשר אפילו נכונות יהיו, אין בהן כדי לקדם את ענינה של התובעת. התובעת טוענת כי כאשר פנה אחיה, אסף צור, אל עו"ד אנושי כשנתיים לפני הגשת התובענה, והסב את תשומת לבה לטעות שארעה לגרסתו, השיבה עו"ד אנושי כי: "אין לך מה לדאוג...ובבוא הזמן יסדירו את העניינים בקרקעות האלה ויתקנו את הטעות". עו"ד אנושי הכחישה את הדברים (ע' 27). יתר על כן, אין גרסתו של אסף צור מתקבלת על הדעת. עו"ד אנושי נחקרה בפניי ארוכות, ולא התרשמתי שהיא מסוגלת לומר דברי הבל כמו אלה שמייחסים לה. הן היא, שעסקה ברישום הזכויות, מודעת היטב שתיקון "הטעות" שנטענה, אם היתה כזו, אינו דבר שיסתדר מאליו. 6. אפילו נאמנים דבריו של אסף צור, הרי הם בעוכריה של המבקשת. המבקשת המתינה כשנתיים, לאחר אותם דברים, ולא עשתה דבר. אין היא יכולה לבוא עתה לבית המשפט ולעתור לסעד הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט, כאשר מתן הסעד יפגע בנתבע מס' 2, אשר סמך על הרישום בלשכת רישום המקרקעין, שהתובעת לא טרחה לתקנו. אפילו הוכיחה התובעת את זכותה כלפי הנתבעת מס' 1 לסעד המבוקש, היתה תביעתה נדחית מחמת זכותו של הנתבע מס' 2. הנתבע מס' 2 רכש את השטח שבמחלוקת מהנתבעת מס' 1, בסמכו על הרישום בלשכת רישום המקרקעין, ולטובתו נרמה הערת אזהרה. לטובתו עומד האמור בסעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969- שבו נאמר: "10. מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". על מנת ליהנות מהאמור בסעיף 10 צריך להתקיים בנתבע מס' 2 יסוד תום הלב. התובעת טוענת , בהרחבה, להיעדר תום לב מצד הנתבע מס' 2 (סעיף 4 לסיכומים). היעדר תום הלב מתבטא בכך שהנתבע מס' 2 ובאי-כחו סמכו על הרישום בלשכת רישום המקרקעין, ולא טרחו לברר מי המחזיקים בשטח. לטענת התובעת היה על הנתבע מס' 2 לברר זאת בשטח, ברשויות המס וברשות המקומית. גישה זו מופרכת מיסודה. תכליתו של הרישום הוא לחסוך מקונה אפשרי את הצורך לערוך בירורים מייגעים באשר לזכויות בקרקע. בוודאי לא התובעת, שהתרשלה בטיפול ברישום זכויותיה, לפחות מאז נודע לה דבר הטעות הנטענת, אינה מי שיכולה לטעון לרשלנותו של מי שסומך על אותו רישום. גם לו התברר לנתבע מס' 2 מי המחזיקים בשטח, לגרסתה של התובעת, לא היה בכך די. היה עליו גם לבחון ולבדוק מח מה הם מחזיקים. הטלת מעמסה כזו על קונה המסתמך על רישום, משמעה פגיעה חמורה בסחירותם של נכסי דלא ניידי. תופעה שכיחה היא שנכסים נמכרים כשהם תפוסים, והקונה נוטל על עצמו את הסיכון הכרוך בפינויים. מלבד היעדר תום הלב הנדרש לצורך סעיף 10 לחוק המקרקעין, טוענת התובעת כי הנתבע מס' 2 אינו יכול להסתמך על סעיף 10, מכיוון שזכותו עדיין לא נרשמה, ולכן אין הוא בגדר מי שרכש זכות במקרקעין, כלשונו של סעיף 10. אפילו צודקת התובעת בטיעונה זה, אין הוא יכול להועיל לה. המבוקש הוא סעד שבשיקול דעתו של בית המשפט. בבואו בית המשפט אם ראוי ליתן את הסעד, בית המשפט ילמד על דרך היקש מהאמור בסעיף 10 לחוק המקרקעין, גם אם אין הענין שבפניו נופל במישרין לגדרי. כפי שכבר הבהרתי ראוי להגן על מי שסמך בתום לב על הרישום, כאשר לעומתו ניצב מי שידע על הרישום השגוי. לסיכום ייאמר שתחת הבאת ראיות על זכותה של התובעת ומשפחתה בשטח השנוי במחלוקת, הכבירה התובעת בראיות ובטיעון המופנים כנגד ניהול ענייניה של הנתבעת מס' 1 תוך הכפשת עורכי הדין שפעלו מטעמה. דבר זה נעשה ללא צורך, מכיוון שאין התובעת יכולה להיבנות מאלה. לפיכך הנני דוחה את התובענה ומחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים את הוצאות המשפט בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. רישום זכויות