קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכירת דירת מגורים שנתקבלה בירושה - מס שבח: .1המחלוקת בערר שלפנינו היא לגבי פרשנות הוראת הסעיף 49ב' של חוק מס שבח מקרקעין, 1963 השאלה הספציפית היא אם דירת מגורים, אשר נמכרה ע"י מנהל עזבון, פטורה מתשלום מס שבח. המנוח היה הבעלים של 13/16חלקים בדירת מגורים (חלקה 297בגוש 6668) ואין חולקים כי הדירה מלאה אחרי התנאים הקבועים בחוק כדי לזכותה בפטור ממס שבח. המנוח השאיר אחריו צוואה מיום 9.8.83ובה הורה "לגבי כל רכושי בלי יוצא מן הכלל, לרבות נכסי דניידי ודלא ניידי וזכויות מכל מין וסוג שישארו אחר מותי". הרכוש הנזכר בצוואה כולל, מלבד הדירה הנ"ל, חשבונות בבנק, רהיטים, זכויות בקופת תגמולים וכו'. המנוח הורה בצוואתו כי הדירה תמכר ע"י מנהלי עזבונו שמונו בגוף הצוואה וכי התמורה תחולק: % 25 לאשתו והיתרה תחולק בין 16נכדיו וניניו. לאחר שהדירה נמכרה ע"י מנהל העזבון, הם ביקשו ממנהל מס שבח לאשר פטור ממס שבח, אך המנהל דחה את השומה העצמית שנעשתה ע"י מנהלי העזבון וכ"כ את השגתם. בהחלטתו מפרט המנהל שלושה נימוקים אשר לכאורה אינם חופשיים מניגודים, ואלה הם: א. "במות המנוח עברו עזבונו וכל זכויותיו ליורשיו". ב. "ליורשים אין זכויות בירה אלא הם זכאים לקבל כסף בלבד". ג. "המוכר הוא מנהל העזבון ואינו נחשב כיחיד". .2כדי לזכות בפטור מתשלום מס שבח חייבים להתמלא התנאים המפורטים בסעיף 49ב' לחוק. הוראת הסעיף פוטרת ממס מכירת "דירת מגורים", שהוגדרה בסעיף 1[3] כ"דירה... בבעלותו או בחכירתו של יחיד". טענת המשיב היא כי הדירה הנדונה, שנמכרה על-ידי מנהל העזבון לא היתה בבעלותו של יחיד. אמנם בהחלטתו הדוחה את השגת העורר טוען המשיב כי כל הזכויות של המוריש ועזבונו עברו ליורשיו עם מות המנוח, אך בסיכומיה סוברת הפרקליטה המלומדת כי לגבי הנכס הנדון - הדירה, "הורה המצווה במפורש, בסעיף 2לצוואה, שלא להעביר הזכויות בו לאף אחד מיורשיו" (סימן 3). אכן המנוח הביע רצונו כי הבית כולו, לרבות חלקו של בנו ירון ימכר בהקדם ומצווה לחלק את התמורה בין אשתו ובנו ואת היתרה לאחר תשלום מסים והוצאות, לחלק לנכדיו וניניו. מתוך ההוראה הנ"ל מבקש המשיב להסיק כי המנוח לא העניק ליורשים כל זכות מקרקעין בנכס הנדון. מסקנה זו אינה נראית לנו מטעמים אחדים: א. מקובל לכלול בצוואה הוראה המחייבת מכירת נכס, ובפרט כאשר תמורתו מיועדת למספר רב של יורשים. אין להסיק מכך כוונה לשלול מהיורשים את זכות הבעלות בנכס. ב. הטענה כי הבעלות בנכס לא עברה ליורשים עם פטירת המנוח נוגדת את הכלל היסודי של חוק הירושה ולמעשה גורסת כי הנכס נותר ללא בעלים. לא יכולנו להשתכנע מהטענה "שזיקת הבעלים חסרה אצל היורשים". לא מצאנו בצוואת המנוח דבר המעיד על כוונה לנתק הבעלות מהיורשים. המנוח מינה "מוציאים לפועל" כדי להסדיר מכירת הנכס ובדרך זו להקל על מימוש הזכויות של היורשים, לרבות זכות הבעלות על הנכס שהמנוח הנחיל להם. לפיכך מקבלים אנו את הטענה כי עם מות המוריש עברו זכויותיו ליורשים. על-כן אין לחלוק כי בתקופה שבין הפטירה לבין מכירת הדירה היו היורשים הבעלים של הדירה. כ"כ יש לקבוע כי במכירת הדירה לא פעל מנהל העזבון כבעלים של הנכס, אלא כמורשה מטעם הבעלים-היורשים ובתוקף מנוי על-ידי המוריש בצוואתו, שאושרה ע"י בית המשפט. .3הפלוגתה מצטמצמת על-כן בשאלה אם יש לראות את היורשים כ"יחידים" לצורך ההגדרה של "דירת מגורים" בסעיף 1לחוק. ב"כ שני הצדדים הזכירו בסיכומיהם את ההחלטה שניתנה בע"ש 113/82[1] ובה נדחתה בקשה לפטור ממס דירת מגורים שהורישה אשה לאגודת צדקה ושנמכרה על-ידי מנהל העזבון. בהחלטה זו נאמר כי לא "מנהלת עזבון ולא יורשיה של המנוחה (האגודה) הם יחידים, אלא יחיד יכולה להיות רק אישיות פיזית". לאחר שהוכח ששני התנאים שנקבעו בחוק להענקת פטור ממס נתקיימו במקרה דנן אין להטיל מס שבח על מכירת הדירה. .4לאור מסקנותינו הנ"ל נראה לנו כי אין צורך לדון בטענות החלופיות שהעלה המערער בסיכומיו כי במקרה דנן לא נוצר כלל בפועל שבח, החייב במס (סעיף 13- 14בסיכומי המערער). גם המשיב התנגד לדיון בשאלות הנ"ל שאין להן זכר בכתב הערר או בהשגה. .5מהטעמים הנ"ל החלטנו לקבל את הערר ולפטור את דירת המגורים הנדונה ממס שבח. בבואנו לפסוק הוצאות הערר אין עלינו להתעלם מאי-בהירות שנוצרה ע"י החלטות מנוגדות של ועדות ערר שונות, שדנו בסוגיה זו, כאשר ביהמ"ש העליון טרם פסק הלכה בנדון. על כן החלטנו לחייב את המשיב לשלם למוכר הוצאות הערר בסך של 750ש"ח. ירושהמיסיםמקרקעיןמס שבח