קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון פריצה לרכב: המערער הובא לדין באשמת פריצה לרכב, גניבה ע"י מציאה, החזקת רכוש גנוב והפרת תנאי רשיון ונדון, לאחר שהורשע בעבירות שיוחסו לו, פרט לעבירה של החזקת רכוש גנוב שממנה זוכה מחמת הספק, ל- 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ל- 24 חודשי מאסר על תנאי וכן הופעל באופן מצטבר מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודש שהיה תלוי ועומד כנגד המערער ומכאן הערעור. ב"כ המערער טען בפנינו כי המערער הובא לדין בעבירה לפי סעיף 413 ו' לחוק העונשין, שקובע אכן את העבירה של פריצה לרכב אך בית המשפט הרשיע אותו בנסיון לפריצה לפי סעיף 413 א' לחוק העונשין בצירוף עם סעיף 25 לחוק האמור, כאשר סעיף 413 א' הנו סעיף הגדרות ואינו קובע כל עבירה. גם לגבי העבירה של גניבה ע"י מציאה טוען ב"כ המערער כי בית המשפט קמא הרשיעו בעבירה לפי סעיפים 383(א)(1) + 384 לחוק העונשין בה בשעה שבכתב האישום הואשם לעניין זה בביצוע העבירה לפי סעיף 383(ג)(1)(ד) לחוק העונשין. לגופו של עניין טען ב"כ המערער כי לפי דברי בית המשפט קמא עצמו ההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות, אך השוטר ששימש כתצפיתן ואשר עפ"י עדותו הורשע המרערער אמר שבשלב מסויים "חשב שהמערער הכניס את היד לרכב אך לא ראה זאת", וגם בהמשך עדותו אמר "היום אני לא יודע שהוא לא הכניס את ידו לרכב" ולאחר ששוטר זה ראה את הדברים במרחק של מספר מאות מטרים שאל שאלה רטורית האם היה די בכך כדי להרשיע את המערער? לגבי העבירה של גניבה על ידי מציאה המתייחסת לכך שברשותו של המערער נמצאה סוללה לפלאפון שאמר כי מצא בבי"ח "יוספטל" באילת ושלא מסרה למשטרה ולא עשה מאמץ לאיתור בעליה טען ב"כ המערער כי לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש וכי לא היה מקום להרשיע את המערער לאחר שהודה במציאה בלבד. נכון הדבר שבסעיפי החוק על פיהם הורשע המערער נפלו טעויות, שהן בגדר פליטות קולמוס, בפסק הדין של בית המשפט קמא אך אין בכך כדי לבטל את תוקפה של הכרעת הדין, ואנו כבית משפט שלערעור רשאים לתקן ולציין את סעיפי ההרשעה הנכונים עפ"י העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום והוכחו בפועל בפני בית המשפט קמא. בהתאם לכך ההרשעה בנסיון פריצה לרכב אכן צריכה להיות בסעיפים 413 (ו') + 25 לחוק העונשין, ללא ציון סעיף 405 לחוק האמור וההרשעה בגניבה על ידי מציאה צריכה להיות בסעיף 383 (ג) (1) (ד) ו- 384 כפי לחוק העונשין, כפי שנאמר בכתב האישום. גם באשר לערעור לגופו של עניין לגבי העבירה של נסיון פריצה לרכב נראה לי כי דין הערעור להדחות, אך באשר לגניבה ע"י מציאה נראה לי כי יש ממש בערעור. ההרשעה בנסיון פריצה לרכב אכן מבוססת על עדותו של השוטר התצפיתן. הוא אמנם לא הביע בטחון בהכנסת היד לתוך הרכב ולעניין זה אין מקום להתחשב בעדותו של חברו של המערער במשטרה שאמר כי המערער הוא שניסה לפרוץ לרכב, כפי שביקש ב"כ המדינה, לאחר שבית המשפט לא הסתמך על עדות זו והחבר העיד בפני בית המשפט עדות אחרת ואין הכרעה של בית משפט קמא לאיזה משתי העדויות הוא מאמין אך היתה בפני בית המשפט עדות של בעל הרכב שבחלון האחורי היה כלי חד שבור. לפיכך השאלה הנכונה לצורך ההרשעה בנסיון לפריצה היא לא אם המערער הכניס את היד לרכב או לא הכניס, אלא אם המערער היה זה שנראה ע"י התצפיתן ליד הרכב ושעל פי הוראותיו והדרכתו נתפס ע"י השוטר האחר. לענין זה היתה עדותו של התצפיתן ברורה וחד משמעית, הוא אמר שראה את המערער ליד הרכב ומתעסק בו והדריך את השוטר האחר לתפוס אותו, והמערער בחר שלא להעיד ומכאן שהיה מקום להסתמך על עדותו של התצפיתן לצורך הזיהוי ועל פי עדותו ועדות בעל הרכב כאמור היה בהחלט מקום להרשיע את המערער בעבירה של נסיון פריצה לרכב כפי שבית המשפט קמא עשה. לגבי העבירה של גניבה ע"י מציאה, מדובר כאמור בסוללה של פלאפון, המערער אכן הודה שמצא את הסוללה, אך לא די בכך לצורך ההרשעה. לפי סעיף 383 (ג) (1) (ד) יש צורך לשם הרשעה בגניבה על ידי מציאה בקיום יסוד נפשי של "אם בזמן המציאה מניח המוצא שאפשר באמצעים סבירים לגלות את הבעל". יסוד נפשי זה לא עולה בוודאות מספקת מעצם ההודאה במציאה. לאחר שמדובר בסוללה של פלאפון ניתן בהחלט להניח שהמערער לא חשב שאפשר באמצעים סבירים לגלות את הבעלים גם בשים לב לכך שקרוב לוודאי שיוצרו עוד אלפי סוללות מאותו סוג ולא הוכח שהיו על הסוללה סימני זיהוי מיוחדים. על כל פנים בהעדר בירור יותר מעמיק היה מקום להנות את המערער מהספק בעניין זה לגבי מחשבה זו. לכן לא נראה לי כי העבירה של גניבה ע"י מציאה הוכחה במידה מספקת ועל כן יש לקבל את הערעור בעניין זה ולזכות את המערער לפחות מחמת הספק. כיוון שההרשעה בנסיון פריצה לרכב נשארה על כנה היה מקום גם להרשיע את המערער בעבירה של הפרת תנאי רשיון כפי שהדבר נעשה ע"י בית המשפט קמא. עם זאת ולאחר שהערעור לגבי ביצוע העבירה של גניבה ע"י מציאה נתקבל נראה לי שיש מקום להקלה מסויימת בעונש על אף שב"כ המערער לא טען זאת. גם ב"כ המדינה הסכים להקלה לאחר שבית המשפט קמא חפף את הרשיון שהופקע עם המאסר שהטיל דבר שלא היה מוסמך לעשות. לכן, לדעתי די ב- 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל במקום 24 חודש ולאחר שהפעלת המאסר על תנאי תשאר על כנה יהיה על המערער לרצות בהתאם לכך 36 חודשי מאסר בפועל במקום 48 חודש והמאסר על תנאי כפי שנקבע יעמוד בתוקפו. לכן הנני מציע לקבל את הערעור ולזכות את המערער מביצוע עבירה של גניבה ע"י מציאה, ולדחות את הערעור לגבי העבירות של נסיון פריצה לרכב והפעלת רשיון תוך תיקון סעיפי האישום כפי שצויינו ותוך הקלה בעונש כפי שפורט לעיל. א. לרון - נשיא ס. הנשיא י. בנאי: אני מסכים. י. בנאי - ס.נשיא השופט י. פלפל: אני מסכים. לכן הולחט כאמור בפסק דינו של אב"ד הנשיא א. לרון. פריצהגניבת רכברכב