נפילה על אספלט ברחוב

תא (קריות) 1665/01 נפילה על אספלט ברחוב   1.                   התובעת טענה בתביעתה כי, בהלכה, ביום 21.10.94, ברחוב ראשי בכפר כאבול, בו היא מתגוררת, בדרכה לביתה מביקור בבית בתה, "החליקה ונפלה על האספלט בגלל בטון שנשפך ממערבל בטון על הכביש", ונגרם לה שבר בברך רגלה הימנית.   התובעת טוענת כי הנתבעת אחראית לאירוע, בהיותה הממונה, מכח פקודת העיריות, על תחזוקת הכביש במקום, וכי יש להחיל על האירוע את סעיף 41 לפקודת הנזיקין אשר על פיו על הנתבעת הנטל להוכיח כי לא התרשלה.   הנתבעת מס' 2 הינה מבטחת הנתבעת 1.   הנתבעים שלחו הודעת צד ג' אל "בטון הצפון" מכפר טמרה, אולם לאחר שמיעת הראיות חזרו בהם מהודעה זו.   2.                   שמיעת הראיות החלה, בפני, ביום 24.9.01, ומאחר שהתובעת אינה דוברת עברית, תורגמו דבריה ע"י מר עומרי לויאד, מתמחה בביהמ"ש. לאחר מספר תשובות בחקירה הראשית, ולאחר שב"כ התובעת חזר ותיקן את תרגומו של מר לויאד, דחיתי את הדיון על מנת שב"כ התובעת ידאג להבאת מתורגמן מקצועי.   המשך הדיון נשמע ביום 14.4.02. באותו יום הודיע ב"כ התובעת לביהמ"ש כי המתורגמן אשר הזמין לא יוכל לבוא ולפיכך נעזר ביהמ"ש בתרגום שנערך ע"י הגב' פלורא תומא, מתמחה בביהמ"ש. זו הפעם עבר התרגום בהצלחה.   3.                   בעדותה הראשית העידה התובעת כי רגלה החליקה בכוון הבטון, כי היה הרבה בטון על הכביש, וכי שתי שכנות שמעו את צעקותיה והגיעו למקום.   שתי שכנות אלה הובאו ע"י התובעת לביהמ"ש, ותמכו בדבריה לפיהם שמעו את צעקותיה, מצאו אותה על הכביש, עזרו לה לקום ורכב שעבר לקח אותה לביה"ח.   עוד טענה התובעת בעדותה כי התריעה, כשבוע לפני המקרה, בפני הנתבעת, על כך שאין מנקים את הכביש במקום.   התובעת אישרה בעדותה כי אמרה לחוקר מטעם הנתבעים כי יום אחד לפני האירוע עבר במקום מערבל בטון אשר שפך בטון על הכביש.   על פי עדותה, כמות הבטון היתה כדלי ונוצרה בליטה על הכביש בקוטר של כחצי מטר ובעובי של סנטימטרים בודדים.   4.                   הנתבעים העידו את מזכיר המועצה אשר העיד כי הודע למועצה על המקרה רק סמוך ליום 24.9.99 (כחמש שנים לאחר האירוע), הוא התאריך בו נשלח מכתב לנתבעת 1 ובו הודעת התובעת כי אירעה לה התאונה נשוא תיק זה - נ/ 4.   העד העיד כי הוא נוסע בכביש זה כל יום אולם אינו רואה בטון על הכביש, וזאת, למרות שלטענת ב"כ התובעת, כפי שהוצגה לעד, מצב הכביש לא השתנה מאז התאונה.   5.                   אין לי ספק שהתובעת אכן מעדה בהלכה בכביש, אולם ספק רב בעיני אם נפלה בגין בטון אשר היה על הכביש.   בעדותה בפני ביום 24.9.01 אמרה התובעת כי נפלה מאחר שהחליקה על חצץ אשר היה בצד הכביש. כאמור, בעקבות הערות ב"כ התובעת לתרגום באותו יום, הופסקה עדותה בשלב זה, ובעדותה בפני ביום 14.4.02 לא חזרה התובעת על הטענה כי החליקה על חצץ וחזרה לטענה, בתביעתה, ובתשובות לשאלון, לפיה החליקה על הבטון.   6.                   יצויין כי התובעת ציינה, משום מה, וללא כל הסבר לכך, כי היה לכלוך על הכביש וכי הנתבעת 1 לא טאטאה את הכביש, זאת - כאשר לא היתה בפיה כל טענה כי נפלה בשל לכלוך, אלא טענתה היתה כי נפלה בשל בטון, אשר כבר היה יבש.   יכולה הייתי לייחס את טענתה כי החליקה על חצץ (טענה המנוגדת, לחלוטין, לאמור בתביעתה ולתשובתה בתצהיר תשובות לשאלון - נ/ 3), לטעות בתרגום, אולם, למרבה הפלא, העידה גם עדת התביעה מס' 2 כי היה בטון וחצץ על הכביש וכי התובעת נפלה לאחר שרגלה החליקה על חצץ, דבר המעורר חשד לתיאום עדויות (עם דברי התובעת בישיבה מיום 24.9.01), אם כי תיאום לא כל כך מוצלח, לאור שינוי גרסת התובעת בפני ביום 14.4.02. 7.                   גם דבריה של עדת תביעה 3 לפיהם "היה לכלוך על הכביש, היה בטון, לא היו מטאטאים את הכביש" עוררו בי חשד לתיאום עדויות, שכן העדה לא טענה כלל כי התובעת החליקה על לכלוך כלשהו, ואם כך - מדוע הזכירה לכלוך ומחדל של הנתבעת 1 לטאטא את הכביש, אשר אין להם כלל קשר לנפילתה של התובעת, כפי שהזכירה התובעת דברים אלה בעדותה, ובאותן מילים ממש? עוד אציין, בהקשר זה, כי הטענה לפיה היו על הכביש כמויות גדולות של בטון, טענה אשר נשמעה גם מפי התובעת, בעדותה הראשית, וגם מפי עדת תביעה מס' 2, אינה מתיישבת עם התיאור הספציפי אשר תיארה התובעת, בחקירתה הנגדית, את כמות הבטון ופיזורו במקום, כפי שפורט לעיל.   8.                   זאת ועוד - מאחר שב"כ התובעת טען בפני עד ההגנה כי מצב הכביש כיום הוא כפי שהיה אז, הייתי מצפה כי התובעת תמציא לביהמ"ש צילומים של מקום התאונה, על מנת שביהמ"ש יוכל להתרשם מהבטון אשר מצוי, לטענתה, על הכביש. בנסיבות אלה, העדר צילומים מכרסם, אף הוא, בראיות התביעה.   9.                   התובעת ילידת שנת 1929, ובעת האירוע היתה בת 65. על פי המסמכים הרפואיים אשר הוגשו (נ/1) סובלת התובעת מפגיעות ומחלות שונות, לרבות מחלת לב הגורמת לה חולשה וסחרחורות, ולא מן הנמנע כי אלה גרמו לנפילתה.   בענין זה יש לציין כי התובעת הכחישה מספר פעמים, בתוקף, בדבריה לחוקר (נ/6), כי נפלה, בשנת 1997, במדרגות, טענה אשר נמצאה כוזבת במסמך הראשון אשר במוצג נ/ 1. הכחשתה זו פוגמת באמינותה. נראה כי התובעת חששה שביהמ"ש יסיק, מנפילתה בשנת 1997, נפילה אשר קרתה ללא כל סיבה נראית לעין, כי היא נוהגת למעוד, וכי מעדה, ללא סיבה חיצונית, גם ביום האירוע נשוא תביעה זו. הכחשתה של התובעת מחזקת את דעתי כי, אכן, התובעת נפלה לא בשל הבטון אלא בשל סיבות בריאותיות, או כדרך שאנשים ההולכים ברחוב מועדים, לעיתים, ללא סיבה חיצונית.   10.               כך או כך, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, להוכיח כי היה בטון על הכביש או כי החליקה בגין הימצאות בטון עליו.   בשל כך, גם לא עבר הנטל אל הנתבעת 1, להוכיח כי לא התרשלה. נטל זה יכול היה לעבור אל הנתבעת, אילו היתה התובעת מוכיחה כי נפלה בשל מפגע כלשהו בכביש. משלא עמדה בנטל הוכחה זה, דין תביעתה להידחות.   11.               יכולה הייתי בכך לסיים את הדיון, אולם לא אפטור עצמי מהתייחסות לטענות המשפטיות אשר העלו הצדדים בדבר רשלנותה של הנתבעת 1 ובדבר חובתה של רשות מקומית לתחזוקת הכבישים;   חובתה של רשות מקומית לתחזוקת הכבישים מוסדרת בסעיף 235 (2) ו- (3) לפקודת העיריות [נוסח חדש], והיא חבה חובת זהירות, ככל אדם או גוף על פי עוולת הרשלנות אשר בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.   אין כל ספק כי הרשות המקומית חבה חובת זהירות מושגית כלפי כל אדם המתהלך בתחומה.   12.               חובת הזהירות הקונקרטית, על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין צריכה להיבחן, כמובן, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. גם החובה אשר בסעיף 235 לפקודת העיריות אינה חובה מוחלטת, ואף היא חובה לנהוג בסבירות.   אף אם נאמר כי חובתה של הרשות על פי פקודת העיריות רבה וחמורה היא מחובתה על פי פקודת הנזיקין, הרי גם במסגרת חובותיה של רשות מקומית על פי פקודת העיריות, אין לצפות שכבישי היישובים יהיו חלקים לחלוטין. טבעו של כביש שיש בו מהמורות ושקעים קטנים, הנוצרים בדרך זו או אחרת, ואין לצפות מהרשות המקומית כי תיישר כל מהמורה או שקע. סיכונים כאלה הינם סיכונים רגילים וסבירים בכביש, ולפיכך לא קיימת חובת זהירות קונקרטית לגביהם.   בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז'(1), 113, התייחס כב' השו' א. ברק (כתארו אז) לחובת הזהירות הקונקרטית, וקבע, בסעיף 8 לפסק הדין: "8. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי). 'אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש' (השופט ויתקון בע"א 333/56, בעמ' 622). חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת.   סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון…"   "… דומה, כי השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון …עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59, בעמ'108) אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום".   "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (ההדגשות שלי - ת.ש.נ.) אחריות קונקרטית נגזרת, אם כך, מצפיות וממדיניות משפטית. המדיניות המשפטית מונחית, אכן, ע"י שיקולים הלוקחים בחשבון את שלום הציבור, אך גם את העלויות הכרוכות בשמירה על שלומו. על כף אחת של המאזניים - אינטרס הציבור כי רחובות העיר יהיו תקינים, ללא מכשולים, ועל הכף השניה - שיקולים תקציביים ושיקולים כלכליים, חברתיים ואחרים של סדרי עדיפות. אין לצפות שהעיריה תחזיק צוות פקחים בהיקף כזה אשר יאפשר לה לגלות כל מכשול, ולו הקטן ביותר, בפרק זמן של יום - יומיים או כי תעמיד פקח על כל רחוב ורחוב. במקרה שבפני, על פי דברי התובעת עצמה, נוצרה אותה "גבעת" בטון רק יום אחד קודם לאירוע. בנוסף, על פי תיאורה, כאמור לעיל, לא היה מדובר במכשול משמעותי. בנסיבות אלה לא היה מקום שהנתבעת 1 תגלה את הבטון בתוך יום אחד, ואף אם היתה מגלה אותו, ספק רב אם, על פי תיאורו, היה מקום כי תפעל לסילוקו לאלתר. 13.               בענין חובתה של הרשות המקומית, על פי פקודת העיריות, נאמרו, בענין דומה, בת.א. 303/78 (מחוזי ב"ש) גורזדה נ' עירית אשקלון פס"מ מא'(1), 467, דברים היפים לעניננו:   "… בסופו של דבר מדובר בחוצות עיר וברשות הרבים ובכגון דא אין לייחס למחוקק כוונה לחייב רשות מקומית בקיום ושימור תקינות מושלמת ברמה שהיינו מצפים לה בחדרי סלון או באולמות בהם נערכים מופעים לקהל רוכשי כרטיסים. רמת ציפיות כזו אינה עולה בקנה אחד עם אילוצי המציאות והשכל הישר והיא קרובה למשאלה אוטופית". (וראה גם את פסקי הדין המצוטטים שם).   והערה אחרונה - עובדות המקרה בע"א 4159/96 אליו הפנה ב"כ התובעת, שונות לחלוטין מהעובדות אשר בפני, הן מבחינת מהות המכשול, והן מבחינת מועד היווצרותו, ולפיכך אין להקיש מפסה"ד הנ"ל לעניננו. לאור כך, גם אילו הייתי מקבלת את גרסתה העובדתית של התובעת, לא הייתי מוצאת את הנתבעת אחראית.   14.               אשר על כן אני דוחה את התביעה, ורק לפנים משורת הדין לא אחייב את התובעת בהוצאות.   אשר להוצאות צד ג':   בנסיבות הענין, ולאור העובדה שבגרסת התובעת היתה טענה לפיה צד ג' הוא אשר שפך את הבטון במקום, אכן היה מקום למשלוח הודעת צד ג' ע"י הנתבעים, והמועד הראשון האפשרי לחזרה מהודעה זו היה בסיום ההוכחות. בנסיבות אלה, ולאחר שלא חייבתי את התובעת בהוצאות, גם לא אחייב בהוצאות את הנתבעים.אספלטנפילה