נפילה על הברך בעבודה

להלן פסק דין בנושא נפילה על הברך בעבודה:   1. ביום 16/9/01, נפל המשיב בעת עבודתו ונפגע, בין השאר, בברכו השמאלית. המבקש הכיר בנפילה זו כבתאונת עבודה.   ביום 12/5/02, נבדק המשיב על ידי פוסק רפואי, שקבע כי מצבו של המשיב יציב וכי החל מיום 18/3/02 מוצדק לקבוע לו דרגת נכות בשיעור 10% לפי התאמה של פריט 48(ז)(2) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שתיקראנה להלן: "התקנות"). הפוסק קבע כי יש לקבל את חוות דעת "הרשות" בענין הפעלת תקנה 15 לתקנות, וביום 15/12/02, לאחר שניתנה חוות דעת כזו, החליט הפוסק שלא להעלות את שיעור הנכות מכח תקנה 15 לתקנות, כך שנכותו מעבודה של המשיב, עקב התאונה מיום 16/9/01, נקבעה בשיעור של 10%.   2. המבקש הגיש ערר על החלטתו של הפוסק הרפואי. לטענת המבקש כפי שנטענה בערר שהגיש, טעה הפוסק הרפואי בכך שלא התייחס למצבו הקודם של המשיב, באשר למשיב "מצב קודם", שלא נבדק ואף נקבעה דרגת נכות קודמת.   3. בבקשה שבפני, עותר המבקש להורות על עיכוב ביצוע החלטתו של הפוסק הרפואי.     לטענת ב"כ המבקש, טובים סיכוייו של המבקש לזכות בערר שהגיש. כן טוען המבקש כי אם לא יעוכב ביצועהּ של החלטת הפוסק הרפואי והמבקש ישלם למשיב את המענק המתחייב מכך (מענק בסך כולל של 91,070 ₪), יתקשה המשיב להחזיר למבקש את הסכום, מאחר שהמשיב איננו עובד. המבקש תמך את בקשתו בתעודת עובדת ציבור.   4. ב"כ המשיב הגיב על הבקשה והביע התנגדות לה.   לטענת ב"כ המשיב, בית הדין איננו מוסמך להורות על עיכוב ביצוע החלטתו של הפוסק הרפואי. בנוסף, אישר ב"כ המשיב את טענת המבקש על כך שלמשיב נקבעה דרגת נכות קודמת, בשיעור 10%, בגין אותה ברך, בשל תאונת עבודה קודמת שארעה למבקש עוד בשנת 1974.   5. בבג"צ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה ואח', פ"ד נד(4) 319, אשר דן בשאלת תקינותן של תקנות 27 ו-27א לתקנות, נפסק, בין השאר, כאמור להלן: "על-אף השוני בין החלטות שיפוטיות להחלטות של ועדות רפואיות במסגרת החוק ראוי שההסדר במסגרת החוק יהיה מושתת על אותם עקרונות העומדים בתשתית ההסדר לעניין החלטות שיפוטיות, באשר בשני המקרים עניין לנו בעיכוב מימוש זכות המגיעה לאדם על-פי החלטה של גוף מוסמך. ההסדר בתקנה 27א איננו מושתת על אותם עקרונות והוא פוגע בזכויות ובאינטרסים של הנכה ואיננו מאזן כראוי בין אלה לבין האינטרס של המוסד ..." (שם, 327-328).   ובענין עיכוב הביצוע עצמו, נאמר באותו פסק דין: "אין באמור לעיל כדי לקבוע שאין מקום למנגנון המאפשר עיכוב ביצוע במקרים המתאימים. בעייתיותו של ההסדר שבתקנה 27א היא בכך שעיכוב התשלום על-פיה הוא אוטומטי ואינו מאפשר הפעלת שיקול-דעת. משכך, אין הוא סביר, אין הוא מידתי, ואין הוא יחסי. עיכוב הביצוע שאין עמו שיקול-דעת אינו עומד במבחן הפגיעה הפחותה, שלפיו, כאשר פוגעים בזכות מוגנת או באינטרס מוגן יש לנקוט אמצעי שמידת פגיעתו בזכות פחותה ... כדי לשמור על סבירות, על מידתיות ועל יחסיות, על עיכוב הביצוע להיות נתון לשיקול-דעת ולהיות מופעל תוך בחינת כל השיקולים הרלוונטיים לעניין, כגון סיכויי הערעור של הנכה או של המוסד; החשש שתקום למוסד זכות להחזר ויהיה קושי בגבייתו; השאלה אם אין בידי הנכה ליתן ביטחונות להבטחת החזר, אם יגיע, ושיקולים נוספים כיו"ב. ... גם מאזן הנוחות נוטה לטובתו של הנכה. נזקו של המוסד עקב תשלום מיידי יכול שיהיה כרוך בסיכון של קושי בגביית כספי מענק ששולמו, אם תפחית הוועדה את אחוזי הנכות. אל מול נזק זה עומד נזקו של הנכה מעיכוב תשלום כספי המענק, שלהם הוא נזקק למחייתו, כאשר העיכוב יכול שיימשך תקופה ארוכה. נזק זה גדול ורב הוא לעומת נזקו של המוסד." (שם, 329-330).   6. לפיכך, אני דוחה את טענת ב"כ המשיב בענין העדר הסמכות של בית הדין. בית הדין מוסמך להורות על עיכוב הביצוע, ובשיקול הדעת בענין זה יש לבחון את עניינו של המשיב על פי אותם העקרונות החלים לגבי עיכוב ביצוע של החלטה שיפוטית.   בענין זה, הכלל הוא שהגשת ערעור איננה מעכבת את ביצועו של פסק הדין.   כלל זה חל ביתר תוקף כאשר מדובר בפסק דין הכולל חיוב כספי בלבד. עם זאת, ניתן לסטות מכלל זה, בהתחשב בשני עניינים; סיכויי המערער לזכות בערעורו והחשש שמא אם לא יעוכב הביצוע, לא יהיה ניתן להשיב את הגלגל אחורנית במקרה שהערעור יתקבל.   7. בכל הנוגע לסיכויי המבקש לזכות בערר שהגיש, נראה לי שאכן יש סיכוי לכך. אין חולק שלמשיב נקבעה בעבר דרגת נכות מעבודה בגין מצבהּ של ברכו השמאלית. אמנם, כטענת ב"כ המשיב, הפוסק הרפואי התייחס לכך בעצם העובדה שהדבר צויין בפרוטוקול שנערך על ידיו, אך למעשה - מלבד ציון עובדה זו - לא היתה התייחסות של הפוסק לשאלת השפעת אותה נכות על קביעת דרגת הנכות הנוכחית. ענין זה יכול להביא לקבלת עררו של המבקש.   8. בכל הנוגע לאפשרות ההחזר של המענק, הרי שאין חולק שכעת המשיב איננו עובד. לפיכך, חששו של המבקש אכן מבוסס. אולם, המבקש כלל לא העלה את האפשרות שיהיה ניתן לגבות את ההחזר מגמלאות עתידיות שונות שהמשיב, מטבע הדברים, יהיה זכאי לקבל מאת המבקש לרבות קצבת נכות זמנית שלדעת המבקש עצמו יהיה נכון לשלם למשיב. לאור הוראות סעיף 315(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, סביר להניח שהמבקש לא יתקשה במיוחד להחזיר לידיו לפחות חלק מהמענק. אילו הייתי אמור להחליט בבקשה רק על סמך שאלת אפשרות החזר המענק - הייתי דוחה אותה.   9. מעבר לעניינים אלה, הרי שאת הפגיעה במשיב, יש לבחון גם על פי מימד הזמן. בבקשתו טען המבקש כי מזכירות הועדות הרפואיות של המבקש הבטיחה לתת עדיפות לדיון בערר. אם הדיון יתמשך זמן רב, ייתכן שיימצא שהמשך הפגיעה במבקש כבר איננה מוצדקת.         10. לאור האמור לעיל וברוח מה שנפסק בבג"צ 5580/98 הנ"ל, אני סבור שהאיזון הנכון בין האינטרסים של הצדדים מצדיק את קבלתה של הבקשה, נוכח סיכויי המבקש לזכות בעררו, אך יחד עם זאת - את ההגבלה בזמן של תוקף החלטה זו בדבר עיכוב הביצוע.   11. אשר על כן, אני מקבל את הבקשה ומורה על עיכוב ביצוע החלטת הפוסק הרפואי בענין תשלום המענק, עד להחלטתה הסופית של הועדה הרפואית לעררים, אך זאת בתנאי שהחלטתה הסופית של הועדה הרפואית לעררים תינתן לא יאוחר מיום 29/6/03 (6 חודשים מיום הגשת הערר של המבקש).   אם החלטתה של הועדה הרפואית לעררים לא תינתן עד ליום 29/6/03, יהיה המבקש זכאי להמשיך לעכב את תשלום יתרת המענק, רק אם יגיש בקשה מחודשת על כך, ובהתאם להחלטה שתינתן בבקשה המחודשת.   12. אין צו להוצאות בגין הבקשה.   13. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על החלטה זו, תוך 15 ימים מיום שההחלטה תומצא לו.     ברכייםתאונות נפילהנפילה בעבודהנפילה