בשא (י-ם) 5963/00 סירוב צ'ק מחמת אי כיסוי מספיק בקשה - לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981 [להלן - החוק] - לבטל הבאת שיקים במנין השיקים שסורבו, ובגינם הוכרזה המבקשת לקוח מוגבל כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. אלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין: בין הצדדים נחתמו מספר הסכמים למסגרת אשראי כאשר מיום 4.8.98 עד ליום 11.2.99 עמדה מסגרת האשראי על סך של 200,000 ₪; מכאן ועד ליום 17.4.00 עמדה מסגרת האשראי על סך של 300,000 ₪; ומיום זה ואילך עמדה מסגרת האשראי על סך של 500,000 ₪. ביו התאריכים 30.11.99-31.3.00 סורבו חמישה שיקים של המבקשת, מחמת "אי כיסוי מספיק" בהתאם למסגרת האשראי המאושרת בתקופה זו. בשל עובדה זו נשלחה למבקשת התראה בדבר החלת הגבלות בהתאם לאמור בחוק. עד ליום 21.4.00 סורבו על-ידי המשיב ארבעה שיקים נוספים; ביום 25.6.00 סורבו תשעה שיקים נוספים, וכיוון שכך שלח המשיב ביום 28.6.00 הודעה על החלת הגבלות על חשבון המבקשת בהתאם לחוק. לאחר מתן הודעה זו סורבו חמישה שיקים נוספים ביום 30.6.00. טוענת המבקשת באמצעות בא כוחה המלומד, עו"ד יהודה שנייויס, כי השיקים מיום 25.6.00 סורבו על-ידי המשיב שלא כדין, ובניגוד להסכמים עם מנהל המשיב. ב"כ המבקשת טוען כי אמנם חרגה המבקשת ממסגרת האשראי שאושרה לה במסגרת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, אך מנהל המשיב איפשר למבקשת לקבל אשראי העולה על זה שאושר בכתב, לאורך זמן ובאופן קבוע. המבקשת מצידה היתה מפקידה שיקים להקטנת יתרת החובה, כל אימת שהתקבלה הודעה מתאימה מאת מנהל המשיב על יתרת החובה המופרזת. בכך נוצרה "חובה חוזית" של המשיב מכח הסכם בעל-פה בין הצדדים, או מכח הנוהג שאיפשר משיכת שיקים מעבר למסגרת האשראי המאושרת. המשיב החליט שלא לכבד את השיקים נשוא הבקשה, מבלי שהודיע מראש על כוונתו לשנות את דפוס פעולתו הנהוג עד כה. אשר על כן, טוען ב"כ המבקשת לתחולתו בנסיבות העניין דנן של סעיף 10(א)(3) לחוק, היות ולמבקשת היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיקים נשוא בקשה זו. זאת ועוד, בבקשה שבפנינו טוען ב"כ המבקשת כי ביום 26.6.00 שוחח מנהל המבקשת עם מנהל המשיב, והוסכם על הצדדים כי במידה ויופקדו שיקים בסך 100,000 ₪ ע"י המבקשת, יכובדו השיקים שהוחזרו. בסופו של דבר, על אף שהופקדו על-ידי המבקשת שיקים בסך של 145,000 ₪ ביום 27.6.00, לא כיבדה המשיבה את השיקים נשוא הבקשה. לאור תגובת ב"כ המלומדת של המשיב, עו"ד גליה שטרן, שציינה כראוי, כי שיחת הטלפון התקיימה לאחר שכבר סורבו השיקים נשוא בקשה זו ועל כן לא הייתה כל אפשרות לכבדם, שינתה המבקשת במעט את בקשתה והתייחסה בדבריה גם לשיקים שסורבו לאחר יום 27.6.00, כשהטענה היא שסירוב שיקים אלו מנוגד להסכמה מיום 26.6.00. על כך טוענת ב"כ המשיב, ובצדק, כי התייחסות לשיקים אלו שנמשכו לאחר מועד הבקשה דנן, צריכה להעשות בבקשה נפרדת. אעיר בתחילה כי גם אם יבוטלו השיקים שניתנו לאחר יום 27.6.00 ממניין השיקים שסורבו בהתאם לבקשה האמורה, עדיין תחול ההגבלה, כיון שסורבו למעלה מעשרה שיקים של המבקשת בהתאם לחוק. ומשכך הם פני הדברים, יש לבחון את טענת המבקשת באשר לשיקים שסורבו ביום 25.6.00 שבגינם ניתנה ההודעה על הגבלת החשבון. טוענת ב"כ המשיב, כי כיבוד השיקים כשהחשבון היה בחריגה, נעשה בהתאם להסכמות ספציפיות בין מנהל המבקשת לבין המשיב, באופן שמנהל המבקשת הפקיד שיקים דחויים לכיסוי החריגה, ובהתאם לאישור מינהלת האיזור של המשיב אושרו השיקים החורגים. בחקירת מנהל המשיב היטיב לעמוד ב"כ המבקשת על כך שלאורך תקופות ארוכות, באופן קבוע, חרגה המבקשת מן המסגרת המאושרת לה. אמת נכון הדבר, כי מסמכי החשבון מעידים על כך כי המבקשת חרגה בקביעות מן המסגרת שאושרה לה, גם כשזו הוגדלה על-פי הסכמים מאוחרים. בנסיבות אלו, קשה לקבל את הטענה, כי החריגה מן המסגרת, שכפי העולה ממסמכי הבנק היתה נהוגה תדיר, נעשתה בהתאם להסכמות ספציפיות ובהתאם לאישורים מגבוה. ברם, אין בכך בלבד כדי להצביע על כך כי נוצר הסכם חדש בעל-פה או נוהג מחייב. אכן, בנסיבות מסויימות בהן מאפשר הבנק ללקוח משיכות קבועות מעבר למסגרת האשראי המאושרת במשך תקופה ארוכה, מבלי להעיר לו על כך, תוך כיבוד כל השיקים, ניתן להסיק על קיומו של הסכם מכללא בין הצדדים [ראה: ע"א (י-ם) 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות נ' בנק לאומי, דינים-מחוזי כרך לב(6) 312]. אולם, במקרה דנן גם מנהל המבקשת אינו חולק על כך כי בטרם סורבו השיקים נשוא בקשה זו, סורבו תשעה שיקים קודמים, וניתנה התראה בדבר החלת הגבלות על-פי החוק. על נסיבות מעין אלו כתב השופט יצחק עמית את הדברים הבאים: "החזרת שיקים על ידי הבנק בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח, כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים. ניתן היה לצפות כי אם סורבו מספר שיקים, ימחה בעל החשבון על כך בפני הבנק. העובדה כי בעל החשבון "נזכר" רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו" ["חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א - 1981, הפרקליט מד, 449, 469]. ב"כ המבקשת טוען לחוסר עקביות בהתנהגות הבנק בזמן שהמבקשת חרגה מן המסגרת. מנהל הבנק ברצותו כיבד שיקים, וברצותו סרב לכבדם, ללא כל קריטריון אובייקטיבי גלוי לעיין. אמת, שיקול הדעת של מנהל הבנק בהחלטותיו אימתי יש לכבד שיק, לא הובהר כראוי. סדר לא היה כאן, לא שיטה, ולא עקביות. ברם, אין אני מקבל את טענתו של ב"כ המבקשת כי מנהל הבנק החליט בהבל פיו החלטה בעלת משמעות גורלית לפעילותה של המבקשת, מתוך שיקוליו הצרים הנוגדים את אלו של המבקשת. מנסיבות הענין עולה תמונה אחרת. המשיב אינו שונה מבנקים אחרים הנוהגים לאפשר ללקוחותיהם חריגה ממסגרת האשראי. בענייננו ניכר שבהגבלת חשבונה של המבקשת אין למשיב כל עניין, וכי המשיב רוצה מחד גיסא, לשמור על מעגל לקוחותיו מהם הוא מתפרנס, ובכלל אלה, המבקשת, שהוכח כי הינה בעלת מחזור עסקים ניכר; ומאידך גיסא, מחוייב המשיב לנהל את עסקיו באופן שיביא בחשבון סיכונים, עליו להביא בחשבון אינטרסים של הציבור בכללותו, בעניין ההגבלות על חשבונות שיקים [ראה: ע"א (י-ם) 4305/98 הנ"ל]. נראה, כי לפנינו משיב שלא היה מעוניין בהפסקת פעילותה של החברה, ולכן איפשר לה לחרוג מן המסגרת המאושרת, ופנה אליה כשייתרת החשבון טפחה, ואף שלח כלפיה אותות אזהרה. בתחילה הוחזרו מספר שיקים, בהמשך ניתנה התראה על הגבלות חשבון, וגם לאחר מכן לא בנקל הורה על סירוב שיקים בתאריכים 2.4.00 ו- 21.4.00, והמתין עוד למעלה מחדשיים-ימים עד ליום 25.6.00 בו סורבו שיקים נוספים שהביאו להגבלת החשבון. המשיב בהתנהגותו אותת למבקשת, כי נוהג הוא בה לפנים משורת הדין, ובדין יכול היה לסרב שיקים נוספים שיכלו להביא להגבלת החשבון עוד קודם לכן [ראה עמוד 9 לפרוטוקול]. מנהל המבקשת ניסה אולי להתעלם מאותות האזהרה, וטען ביחס לשיקים שסורבו כי "אולי התקשרו, אבל לא קיבלתי את השיחה" (עמוד 2 לפרוטוקול), ובהמשך העלה אפשרות כי בתקופה מסויימת היה בבנק סגן מנהל סניף שלא הכיר אותו (שם, עמוד 5), אך ברי כי אותות אלו העידו על כך, כי לא היתה הסכמה מכללא או נוהג מחייב על הגדלת מסגרת האשראי. גם טענות מנהל הבנק כי החל מיום 16.6.00 נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור קשר עם המבקשת, וכי אלו העלו חרס, מסתברים, לאור העובדה כי גם ביחס לשיקים שסורבו לפני כן, טען הלה כי לא "קיבל את השיחה". משנעשה מאמץ להשיג את מנהל המבקשת וזה לא צלח, החליט מנהל הבנק לשים קץ לעניין וסרב לכבד שיקים נוספים, מה שהביא להגבלת חשבון המבקשת. ב"כ המשיב הצביעה כשורה על העובדה, כי אין די בכך שהיסוד הסביר של הלקוח - כנדרש בסעיף 10 (א) (3) לחוק - ייתבסס על תקווה, ציפייה מחשבה או סברה, אלא יסוד זה צריך להתבסס על חובה משפטית החלה על הבנק. אמנם בסעיף 10(א)(3) משמשים זה עם זה יסוד אובייקטיבי - "יסוד סביר להניח", עם יסוד סובייקטיבי "ללקוח היה יסוד סביר להניח". ברם, נראה כי גם למבקשת עצמה לא היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיקים נשוא הבקשה. בנסיבות העניין, אהיה מוכן להניח כי היתה לו למבקש ציפייה, שהבנק יכבד את השיקים. ציפייה זו נסמכה על כך שרוב השיקים שמשך עד כה כובדו גם כשהמבקשת חרגה ממסגרת האשראי. אך, ציפייה לחוד, וחובה לחוד. בנסיבות בהן סורבו קודם לכן תשעה שיקים, ללא שהמבקשת נזעקה ומחתה על דבר הסירוב, אין מקום לטענה כי המבקשת סברה כי מוטלת חובה על המשיב לכבד את השיקים. אין לקבל את הטענה כי בהתנהגות המשיב יש משום הפרת חובת תום-הלב וחובת הנאמנות כלפי הלקוח. בהתנהגות הבנק הוא ממלא תפקיד "מעין ממלכתי", שמסור בדרך כלל בידי רשויות המדינה. גם יחסיו של המשיב עם הלקוח, אין בהם כדי לגרוע מחובתו לשמור על האינטרס הציבורי [ראה: י' עמית, שם, בעמוד 452]. בפעולתו של המשיב ניכר הנסיון לאחוז בחובותיו כלפי המבקשת, וגם מחובתו הציבורית לא להניח את ידו. ב"כ המבקשת נאחז בבטחונות המשועבדים לטובת המשיב כנגד חובות המבקשת. בעניין זה כבר קבע כבוד השופט ד' ביין כי: "עצם קיומם של בטחונות אינו אומר דבר. שכן בידי הבנק יש שיקול דעת איזה משקל יש לתת לבטחונות ועל פיהם הוא קובע מסגרת לאשראי. ברור שאין ניתן אשראי ללא בטחונות, אך קיום בטחונות, לא יכול להוות בסיס לטענה בדבר הסכמה לחריגה ממסגרת האשראי" [ע"א (חי') 215/93 אגבריה נ' בנק ערבי ישראלי, (לא פורסם)]. גם העובדה כי המבקשת נמצאת כעת בייתרת זכות, אין בה כדי לשנות את מסקנתי. המבקשת הוזהרה כראוי, ולא שעתה בזמנו לאזהרות אלו. ב"כ המבקשת שקד, הן במהלך הדיון והן בסיכומיו, להצביע על עוצמת הנזק שעלול להיגרם למרשתו. לא התעלמתי מכך. ואולם, דין הוא, דומני, לבכּר בנסיבות העניין דנן, את האינטרס הציבורי שלשמו נחקק חוק שיקים ללא כיסוי. ככל שמדובר במישור היחסים שבין המבקשת לבין המשיב, בהתחשב בחובות הנאמנות ותום-הלב שעמד עליהם כהלכה ב"כ המבקשת, היה נכון לחתור חתירה ולנקוט בדרך של בית הלל כלפי המבקשת. למשיב חלק לא מבוטל, לכאורה, במבוכה ובמבולקה שנוצרה בכאן. ואולם, בהתחשב באינטרס הציבורי - שאני. הבקשה נדחית. לא היה למבקשת יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיקים. לא התקיימו תנאי סעיף 10 לחוק. צו זמני שניתן ביום 29.6.00 - מבוטל בזה. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות. שיקיםשיקים ללא כיסוי