קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 220 לפקודת מס הכנסה - עבירות מס: המערער ואשתו, היו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא, בעלי מניות ומנהלים בחברה בע"מ, שעסקה בייצור ושיווק של אופנת נשים. על פי עובדותיו של כתב האישום המתוקן, בהן הודה המערער, הוא פתח חשבונות בנק על שם אישה כלשהי, וחשבונות אלה היו סמויים מעיניהם של שלטונות המס, ובהם הופקדו תקבולים שלא נרשמו בספרי החברה ובגינם לא הוצאו גם חשבוניות. העבירות בוצעו בשנים 1993-1996, ובמהלכן הועלם סכום ניכר (כ- 1.4 מיליון ש"ח). ביתה משפט קמא הדגיש בגזר דינו את שנת 1993, הואיל ובדו"ח לפקיד השומה דיווחו המערער ואישתו על הפסד בסך של כ- 11,000 ש"ח בעוד שבפועל התברר כי השמיטו הכנסה חייבת בסך 186,000 ש"ח. בגין כל אלה הורשע המערער בעבירות לפי פקודת מס הכנסה, ובין היתר מדובר בהכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, השמטת הכנסה, שימוש במרמה ערמה ותחבולה - כולן עבירות לפי סעיף 220 לפקודה; כמו כן הורשע המערער בעבירה על פי סעיף 415 של חוק העונשין וכן בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף היינו, אי- רישום תקבולים שהמערער היה חייב ברישומם, אי- הוצאתן של חשבוניות מס, ומסירת דוחות הכוללים ידיעות לא נכונות, והכל מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. סגן הנשיא המלומדת של בית המשפט קמא הדגישה בגזר דינה שלמעשיו של המערער קדמו מחשבה ותכנון, והעובדה שהם נמשכו זמן כה רב, מלמדת גם שאין מדובר במעידה מקרית, אלא במעשים שנילוותה להם כוונה פלילית, שעיקרה לשלשל לכיסו כספים השייכים לאוצר המדינה. לאור זאת גזרה השופטת המלומדת למערערת 30 חודשי מאסר, שמתוכם ב- 18 חודשים ישא בפועל, והיתרה על תנאי, וכן קנס בסך של 150,000 ש"ח. בא כח המערער, המבקש שנקל בעונשו של שולחו, הדגיש, בין היתר, את אלה: בגזר הדין ניתן משקל יתר לסכום התקבולים שלא דווחו, בעוד שהדגש צריך היה להיות על סכום המס שלא שולם (כ- 92,000 ש"ח). בכל השנים שבהן התרחשו העבירות, סבל עיסקו של המערער ואישתו מהפסדים, והתוצאה הזו לא השתנתה גם בעקבות הגשתם של דו"חות המתוקנים על ההכנסות בהם נכללו התקבולים שהועלמו בעבר. עוד לפני שהחלה החקירה, גילה רואה החשבון שטיפל בענינם של המערער ואישתו, את דבר קיומם של החשבונות הסמויים, וזאת מפיו של המערער. בעקבות כך היתה כוונה להכין ולהגיש דו"חות מתוקנים, אך פתיחתה של החקירה מנעה את סילוק המחדלים במועד. המערער הודה בעובדות שיוחסו לו ושיתף פעולה במהלך חקירתו, ואף פעל להסרת המחדלים. נתנו את דעתנו לטענותיו של בא כוח המערער, אלו שפרטנו ואחרות שהובאו בכתב, ולא סברנו שיש עילה לקבוע כי העונש הינו חמור במידה מופרזת, והרי זהו התנאי להתערבותה של ערכאת הערעור. על חומרתם של המעשים עמדה סגן הנשיא המלומדת של בית משפט קמא, ואנו שותפים לדעה שהמעשים מחייבים תגובה עונשית קשה, הואיל ומטרת הענישה אינה להרתיע את המערער בלבד, שביחס אליו אנו מוכנים להניח שאת לקחו למד, אלא גם את הרבים. נראה כי לא נחדש דבר אם נאמר שהתופעה הזו של העלמת הכנסות ופגיעה באוצר המדינה, היא נחלתם של רבים ,כאלה שחוטאים בכך בפועל וכאלה שמהרהרים בביצוען. נזקם של המעשים אינו יכול להיות שנוי במחלוקת, ובמיוחד נכונים הדברים לגבי עבירות על פי חוק מע"מ, שהרי מדובר בסכומים שהופקדו בידי המערער לא על מנת שישמשו לו הכנסה נוספת, אלא על מנת שיעבירם למי שזכאי להם - אוצר המדינה. מנקודת השקפה זו, וגם אם נקבל טענת בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד קליין, שהענוש חורג במידה מסויימת מרמת הענישה המקובלת, לא נוכל להצטרף לדעה שהחריגה הינה מופרזת או כזו המחייבת התערבותה שלער כאת ערעור. אדרבא, לנוכח העובדה שחרף הענישה המקובלת היקפן של עבירות המס אינו קטן, יתכן שיש מקום להרהר בהעלאתו של רף הענישה, כדי להעביר באמצעותו מסר ברור וחד משמעי, לאמור, מי שחוטא בעבירות אלה עתיד לשלם על כך מחיר יקר, גם במובן זה שתשלל חירותו לתקופה ממושכת. לאור כל האמור אנו מחליטים לדחות את הערעור. עבירות מסמיסיםמס הכנסהחוקי מס הכנסה