קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי: פתח דבר 1. בערעור שלפנינו, על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (בל 3234/09; השופט אילן סופר ונציגי הציבור שאול ששון ואורן אהרוני), אנו נדרשים שוב לבטל את הוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] (להלן - החוק), שעניינה הגבלת התשלום הרטרואקטיבי של קצבה לתקופת השנה שקדמה למועד הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד); ושוב אנו נדרשים לחזור בנו מההלכה המושרשת ביחס לפרשנותה של אותה ההוראה. 2. המסכת העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי, הינה כמפורט להלן: "התובעת ילידת 1947. התובעת התאלמנה בשנת 1997. עובר לפטירתו של הבעל המנוח, קיבל המנוח קצבת נכות (כללית) מהנתבע בשל מצבו הרפואי. עם פטירתו הופסק תשלום קצבת הנכות על ידי הנתבע באופן מיידי ושולם מענק פטירה על פי סעיף 310 לחוק, (משום שלמנוח השתלמה קצבת נכות לפי פרק ט' לחוק). התובעת הגישה תביעה לקבלת קצבת שאירים רק ביום 17.11.08. לטענת התובעת היא לא הייתה מודעת לזכותה זו עד למועד זה. התביעה אושרה על ידי הנתבע באופן רטרואקטיבי מיום 1.11.07. דהיינו, שנה לפני מועד הגשתה". 3. בית הדין קמא דחה בפסק דינו את תביעת המערערת לתשלום רטרואקטיבי של קצבה מעבר לשנה מאז הגשת התביעה למוסד, בהסתמכו על שורת פסקי הדין שיצאו מאת בית דין זה ולפיהם - "חובת המוסד ליידע את ציבור המבוטחים אודות זכויותיהם אינה מקימה לצידה חובת תשלום גמלאות למבוטחים שלא על פי הוראות החוק וההסכמים הרלבנטיים, המחייבות, לעניין עצם הזכאות למועד מסויים, הגשת תביעה למוסד עובר לאותו מועד". לאור הנפסק, הודגש בהמשך הדברים, כי הנוהל החדש שהנהיג המוסד ב-2007 לפיו הוא פונה למבוטחים ויוזם תביעות "הוא מבורך ועשוי להגדיל את מעגל המבוטחים הממצים זכויותיהם, אולם אין לראות בו ככזה היוצר זכויות מעבר לנקוב בהוראות החוק". 4. על פסק הדין של בית הדין האזורי הוגש ערעור. לערעור צורפה האגודה לזכויות האזרח בישראל כידידת בית המשפט. הטיעון 5. עיקר טיעונו של המערער היה, שהזכות לגמלת שאירים היא זכות קניינית חוקתית שהפגיעה בה אסורה על פי סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. סעיף 296(ב) לחוק, המגביל תקופת הזכאות הרטרואקטיבית לתשלום קצבת שאירים לשנה אחת בלבד, הינו בלתי חוקתי ולא עומד בתנאי פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד, משאין הוא מידתי ועונה על תכלית החוק. פרשנות מקיימת של אותו סעיף מחייבת החלתו באופן השולל זכאות לקיצבה רטרואקטיבית, רק באותם מקרים שהמוסד אינו יכול לשלמה מיוזמתו, משום שהתשלום תלוי בהמצאת נתונים על ידי המבוטח והמוסד מצידו ממלא חובתו ליזום תביעות וליידוע המבוטח בדבר אפשרות זכאותו לתבוע קצבה. ככל שהמוסד לא פעל כך, מחדלו לא מאפשר לו שלילת זכאות רטרואקטיבית של הזכות הקניינית חוקתית לקצבה. 6. בא כוח האגודה לזכויות האזרח הדגיש בטיעונו את חשיבות הנגשת הזכויות בתחום הביטחון הסוציאלי למבוטח, נוכח אי מיצוין ובמיוחד בקרב האוכלוסיה המוחלשת. מכאן לדעתו עולה כוונת המחוקק לחייב את המוסד ליידע את הפרט בדבר זכויותיו, כאשר ידוע לו שבמועד מסוים קמה לו זכאות לכאורה לגמלה, כפי הדברים במקרה שלפנינו של תשלום קיצבה אוניברסלית כקצבת השאירים. 7. לוז תשובת המוסד לנטען הייתה, שהמוסד חייב לשלם גמלאות למבוטחיו אך ורק על פי חוק ואין בית הדין רשאי להעניק למבוטח יותר משהחוק מעניק לו. לפיכך, אין המוסד רשאי לשלם קיצבה בניגוד לסעיף 296(ב) לחוק. אותו סעיף עומד בתנאיה של פיסקת ההגבלה, נוכח חובת המבוטח לפעול בהקדם למימוש זכויותיו כמתחייב מהמצב בו הוא נתון, ולא להמתין בהגשת תביעה מתוך הנחה שישולם לו תמיד בגין העבר. גישה שכזאת מערערת את כל מערך הביטחון הסוציאלי המושתת על דמי ביטוח למימון הגמלאות הגביתיות. המוסד חייב לשלם גמלה אך ורק על פי תביעה מסודרת בה מובאים בפניו כל העובדות הרלבנטיות ולאחר שהיא נבדקה כראוי על ידו. על המוסד אמנם לעשות ככל הניתן ליידוע מבוטחיו באשר לזכויותיהם, אולם אי יידועם אינו מקנה להם זכאות בניגוד לדין. בהתאם למדיניות היידוע, החל המוסד בשנת 2007 בייזום תביעות, באופן של תשלום קיצבת שאירים על פי המידע שבידו. אולם מקום בו לא מוגשת לו תביעה תוך 3 חודשים ממועד תחילת התשלום - מופסק לאלתר תשלומה. אשר לדעתנו 8. א. הנחת היסוד שבטיעון המערערת, כי הזכות החוקית לקצבת שאירים על פי חוק הביטוח הלאומי הינה זכות קנינית חוקתית - אינה נקייה מספקות. כך למשל בבג"ץ שלייטנר (בגץ 6784/06 רס"ן רונית שלייטנר ואח' נ' הממונה על תשלום גימלאות; להלן - בג"ץ שלייטנר), דעתה של השופטת פרוקצ'ה, לעניין הקפאת הזכות החוקית לפנסיה למשרתי קבע, בגיל הביניים על פי חוק שירות קבע בצה"ל (גמלאות), הייתה - ש"בענייננו אין צורך להכריע בדבר מהותה של זכות הקניין כזכות חוקתית על פי חוק היסוד, מאחר שהסוגיה בה אנו עוסקים אינה כרוכה בזכויות קניין, שהרי מושכלות ראשונים הם, כי הזכות לקצבת פרישה הינה זכות סטטוטורית שאינה בעלת תכונות קניניות". ובהמשך "על פי התפיסה הקלאסית למשרת קבע לא נתונה זכות קניין לגימלה אלא זכות אישית לאכוף תשלומה לפי תנאי החוק... אין בידו לא זכות קניין וגם לא ציפייה רכושית לגיטימית מוגנת במשפט לתבוע, כי הקפאת הזכויות יקדים את מימוש הזכות". ובבג"ץ גולדשמיט נגד בית הדין הארצי לעבודה (בג"ץ 4193/04 גולדשמיט נ' בית הדין הארצי לעבודה) היא פוסקת, לעניין הזכות לקצבת שאירים על פי חוק שירות המדינה (גמלאות); חוק שלפי הוראת סעיף 50 לו, לא רק שתקופת הזכאות לתשלום קיצבה רטרואקטיבית מוגבלת, אלא שעצם הזכאות נשללת לחלוטין ממי שלא הגיש תביעתו תוך שנתיים מיום קום עילת התביעה, כי "בדומה לזכויות גמלה שמקורן בחוקים אחרים, אף הזכות לגמלה מכוח חוק הגמלאות הינה אישית אובליגטורית ואינה זכות קניינית. זוהי זכות שמקורה בחוק. הזכות לגמלה היא זכות אובליגטורית של הזכאי כלפי הרשות הציבורית החייבת מכוח החוק בתשלום הגמלה בכפוף לתנאי החוק... בהעדר אופי קנייני לגמלה היא אינה מהווה "נכס" שניתן לרכוש בו בעלות ולכן גם אלה הבאים מכוחו של בעל הזכות המקורית לגמלה אינם רוכשים זכות קניין מכוחו. כל שיש בידם אם בכלל, היא זכות סטטוטורית לקצבה בהתקיים התנאים שנקבעו לצורך כך בחוק" ב. ברוח דברים אלה פסקנו אנו לגבי זכאותו החוקית של המבוטח לגמלה, כי "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד בהתנהגותו זכויות או מניעות. בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון על-פיהן התנהגותו של גוף ציבורי כדוגמת המוסד לביטוח לאומי אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק, על כן אין מקום לקבל טענת השתק כנגד המוסד. על המוסד מוטלת החובה לפעול על פי הוראות החוק ואף מקום בו המוסד הטעה מבוטח אין הוא רשאי להעניק לו זכויות בלי שהן מעוגנות בחוק". (עב"ל 1352/10 שקולניקוב - מהמוסד). משאלה הם הדברים, ברי, כי על פי החוק, סעיף 296(ב) לו - אין לשלם למערערת גימלה מעבר לתקופת השנה שלפני הגשת תביעתה למוסד. עקרון הדין, לתשלום על פי דין ולא מעבר לו, מחייב זאת. 9. א. אפילו היינו מניחים, כי הזכות לקיצבה חוקית היא זכות קניינית חוקתית החייבת לעמוד בדרישות פיסקת ההגבלה, כדעת השופט מלצר (רע"א 8138/07 שמואל פאר נ' קצין התגמולים משרד הביטחון); ואפילו היינו מניחים כדעתו, אף שהדבר לא נטען בערעור שלפנינו, כי הזכות לקצבת קיום על פי חוק מעוגנת בכבוד האדם על פי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו; עדיין אין להתעלם מכך, שעולה מדעתו (בבג"ץ שלייטנר) כי תשלום רטרואקטיבי של קיצבה מוגבל זמן מכוח החוק, עונה על דרישות פיסקת ההגבלה כל עוד הוא נמצא במסגרת "מרחב התימרון החקיקתי", והסעד הנדרש של ביטול חוק - שמור רק למצבים "חריגים שבחריגים". ב. מעבר לכך, בית דין זה היה ער לגישה הרואה בזכות לגמלה על פי חוק הביטוח הלאומי כזכות קניינית חוקתית והוא פסק לגביה, בין השאר, כי: "תיקון סעיף 296(ב) לעניין קיצור תקופת תשלום הגמלה הרטרואקטיבית, חל על כמעט כל סוגי הגמלאות על פי החוק. ומשבאים לבחון טענת אי עמידת התיקון בתנאי פיסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין להתעלם מהשלכת רוחב של הטענה לו תתקבל. בהתאם לפסיקה העקיבה של בית דין זה (למשל בעב"ל 114/06 מיכאלי - המוסד, בהילכת פריג' ובעב"ל 1304/04 כץ - המוסד שהבג"ץ עליו נמחק) - תכלית תשלום הגימלה למיניה הינו ליתן מענה לצורכי הקיום השוטף של המבוטח, כאשר דרך המלך לעניין זה הותוותה בסעיף 296(א) לחוק, לפיו יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה. סעיף 296(ב) לחוק מאפשר סטייה מדרך המלך באפשרו תשלום רטרואקטיבי מוגבל. לאור זאת על המבוטח לפעול בהקדם למימוש זכויותיו כמתחייב מהמצב בו הוא נתון עם היווצרות התנאים המזכים בגימלה ולא להמתין בהגשת התביעה מתוך הנחה שתמיד ישולם לו בגין העבר. גישה שכזאת מערערת את כל מערך הביטחון הסוציאלי, המושתת על דמי ביטוח למימון הגמלאות הגביתיות". (עב"ל 711/08 צ'רבינסקי - המוסד לביטוח לאומי; להלן - פסק דין צ'רבינסקי). באמור לעיל די כדי לדחות הערעור בין על פי פסיקתנו ובין על פסיקת בית המשפט העליון לפי כל גישותיה. 10. חרף האמור לעיל, ונוכח דיגוש היתר בטיעון המערערים לגבי הזכות לגמלה החוקית כזכות קניינית חוקתית, מצאנו מקום להרחיב מעט בנקודה זו מעבר לנאמר עד כה. טיעון המערערת משמעו, כי החל מהמועד בו היא ענתה על תנאי הזכאות שבחוק, לו הגישה תביעה באותו מועד, קמה לה הזכות הקניינית החוקתית לגמלת שאירים, לא משנה מתי הוגשה התביעה למוסד בפועל. משום כך על פי אותו הטיעון, ההוראה שבחוק, המתנה תשלום גמלה בהגשת תביעה, והמגבילה את הזכאות הרטרואקטיבית לשנה אחת ממועד הגשת התביעה - הינה פרוצדוראלית באופיה וככזו היא פוגעת בזכות הקניינית חוקתית ועל כן בטלה מפניה. 11. נקדים ונבהיר, כי יש ספק אם טיעון שכזה מתיישב עם עקרון חופש הפרט על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שלא לתבוע גמלה עבור תקופה שאין הוא חפץ בה, להבדיל מאי אפשרות ויתור על פי דין על גמלה שנתבע תשלומה; אולם גם אם נתעלם מכך, לא ניתן להתעלם שטיעון זה, מתעלם ממהותו של הביטוח הלאומי ותכלית תשלום גמלאותיו. הביטוח הלאומי אינו ביטוח אישי רגיל אלא הוא ביטוח סוציאלי. גלום בו הרעיון הכפול של סולידריות בין תושבי המדינה בינם לבין עצמם ואחריות המדינה לתושביה. עמדנו על כך בפסק דין אייזן - המוסד לביטוח לאומי (עב"ל 375/99, אושר בבג"ץ 8313/02, עתירה לדיון נוסף לבג"ץ 7873/04- נדחתה) לאמור: "תכלית חקיקתו של חוק הביטוח הלאומי, החוק הסוציאלי העיקרי בחקיקתנו, הינה- "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה הזקן, הילד, היולדת, המובטל, היתום והאלמנה... אותה חלוקה, שהיא כאמור תכלית החוק - לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים... למילוי אותה תכלית, הוטלה חובת תשלום דמי הביטוח על המבוטח, ללא קשר לשאלה - האם יהנה אי פעם מגימלה כלשהי. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מן הביטוח האישי" (דב"ע נז/0-150 מוזס - המוסד לביטוח לאומי, בעמ' 116-117); ו"דמי הביטוח הלאומי המשולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גמלה מדור-לדור" (דב"ע תשן/0-22 המוסד לביטוח לאומי - גליק, בעמ' 167). משאלה הם הדברים, המערער לא קנה לעצמו "זכות קניינית" המושתתת על חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו לתשלום קיצבת זקנה בהגיעו לגיל המזכה בקיצבה מעצם תשלום דמי הביטוח על ידיו, בהיעדר תנאי זכאות על פי החוק לתשלום אותה הקיצבה. ועל כך הוספנו בפסק דין צ'רבינסקי, לעניין חובת הגשת התביעה על ידי התובע על מנת שתשולם לו הגמלה, כי: "טענת חובת המוסד ליידע המערער על תיקון החוק, חרף היותו מיוצג, ראויה להידחות משלא אחת פסקנו, כי "הלכה היא שמערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי החוק ומשכך, החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לכן, ככלל, אין על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין" (ראה לעניין זה גם עב"ל 677/08 ברש - המוסד לביטוח לאומי,ניתן ביום 14.6.09). מן המובא לעיל עולה, כי הגמלאות - גבייתיות או תקציביות, גמלאות קיום מנימלי או גמלאות מחליפות הכנסה, קצרות או ארוכות טווח, כולן נועדו בעיקרו של דבר ליתן מענה למצוקת ההווה או העבר הקרוב, ולא למצוקה היסטורית בעבר רחוק. משום כך בעיקרו של דבר, תשלום הקצבה הוא עיתי חודשי- ולא תשלום כולל חד פעמי בגין עבר שמעבר לשנה שלפני הגשת התביעה למוסד. לאור האמור, בהוראת הרטרואקטיביות מוגבלת הזמן אין פגיעה בזכות קניין מכוח הוראת חוק, אלא מתן זכות קניין על פי החוק לאור תכליתו, לתובע תשלום קצבה למילוי צרכיו השוטפים בתקופת היזקקותו לאותה קצבה. 12. מעבר לעניין תכלית תשלום הקצבה כמבואר לעיל, עולה מטיעון המערערת לגבי גמלאות גביתיות כקצבת שאירים למשל, שלכלל הזכאים בכוח לגמלה זו יש זכות קניין על כספי הצבירה הנגבים המיועדים לתשלום אותה גמלה. דא עקא, שכספי הצבירה לחלוקת הגמלה, שתכליתה מתן מענה שוטף לנזקק לה - אינם מספיקים ללא הגבלת תקופת התשלום הרטרואקטיבי. במילים אחרות, הזכות הקניינית החוקתית לתשלום הגמלה ללא סייג רטרואקטיבי של זמן לכלל זכאי הגמלה, והזכאים בכוח, לא רק מנוגדת לתכלית תשלום אותה הגמלה, אלא שכספי הצבירה מגביית דמי הביטוח שנאספו עבור מימון אותה גמלה - לא יספיקו. במצב זה קימות שתי אפשרויות - להגדיל את דמי הביטוח לענף זקנה ושאירים שכל תושב ישראל חייב בתשלומם או לצמצם הזכאות לגמלה. מכיוון שתשלום חד פעמי בדיעבד בעד תקופות עבר ארוכות אינו עונה על תכלית החוק לתשלום קיצבה חודשי כמענה לצרכים שוטפים. הפתרון החוקי של צימצום הזכאות למגיש תביעה בלבד, על ידי הגבלת תשלומה הרטרואקטיבי על פי חוק - הינו מידתי ונעשה לתכלית ראויה באופן ההולם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית האחראית לקיומם המינימלי של תושביה. פתרון זה עדיף, על פני הפגיעה בזכותם הקניינית החוקתית של הזכאים לגמלה באופן שוטף, ואלה הזכאים לה בכוח. מסקנת האמור, הינה שהתנאי של הגבלת התשלום הרטרואקטיבי של גמלה על פי חוק לשנה רטרואקטיבית מחודש הגשת התביעה למוסד עומד בתנאי המידתית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. 13. אם אחרת היו הדברים, אזי אליבא לטיעון המערערת, היה מקום לשלם לאלמנה קצבת שאירים בגין אובדן מקור תמיכת בעלה המנוח בה, עבור כל תקופת אלמנותה גם לאחר שנישאה, למרות שתקופת היזקקותה לאותה גמלה חלפה זה מכבר; או היה מקום לשלם גמלה תקציבית כקצבת ילדים, שנועדה לסייע להורים לגדל ילדיהם, גם במקרה תביעה לתשלום אותה הקצבה שהוגשה, כאשר הילד עבורו צריכה הייתה הקצבה להשתלם, היה להורה בעצמו הזכאי לקצבת ילדים עבור ילדיו. בשולי עניין זה יוסף, כי לאחרונה אושר בחוק תשלום קצבת זקנה רטרואקטיבי ל-4 שנים בתקופת גיל הזכאות המוחלט; אך יש לשים אל לב, כי תיקון החוק נעשה לאחר שגיל קצבת זקנה הועלה בשנתיים ימים. סיכומו של דבר, בדין ניתנה עדיפות על פי דין, לאור תכלית תשלום הגמלאות, לתשלום הגמלה על פי תביעה שהוגשה בסמוך לתקופת ההיזקקות לה, על פני תשלומה הרטרואקטיבי בגין היזקקות בתקופת עבר שחלפה זה מכבר. 14. היבט נוסף שראוי להדגש מעבר לאשר נאמר עליו עד כה, נוגע להיבט התקציבי והשלכתו על הזכאות לגמלאות המוסד בכלל, וקצבת שאירים, בפרט. השופטת פרוקצ'ה הטיבה לתאר היחס בין משאבי התשלום הגמלה המוגבלים להיזקקות האמיתית לגמלה (בג"ץ 5492/07) בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה, לאמור: "הביטחון הסוציאלי בישראל, המשתקף בחוק הביטוח הלאומי, בנוי ביסודו על רעיון של סולידריות ועזרה הדדית. מקורות המימון שלו בנויים מתשלומי דמי הביטוח הלאומי, הנגבים על פי מימד היכולת הכלכלית של ציבור המבוטחים, וממימון ממשלתי; מנגד, הביטוח הלאומי נועד לספק עזרה וסיוע לנזקקים ברמה הבסיסית, הנדרשת לקיום האדם בכבוד (ראו: בג"צ 6304/09 לה"ב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 59 - 42 2.9.2010)). משאבי הביטוח הלאומי הם מטבעם מוגבלים; לפיכך, הגשמת תכליותיו של הביטחון הסוציאלי לסייע לקיום בכבוד של הנזקקים בחברה מחייבת קפדנות מירבית בהקצאת משאבי הביטוח הלאומי למטרות האמיתיות להן הם יועדו. הגשמת תכליתו העיקרית של הביטוח הלאומי מחייבת, אפוא, הסתכלות אל עבר הצרכים האמיתיים של האדם ואל עבר הנזקקות האמיתית". לאור האמור נפסק על ידי השופט מצא לעניין הזכות לקצבת זקנה לתושביה היורדים של המדינה (בג"ץ 8313/02 יוסף אייזן - המוסד לביטוח לאומי),כי : "ביטוח הזקנה ומעמדו של הביטחון הסוציאלי כזכות חברתית חשובה שלכאורה ניתן לגוזרה מהזכות לכבוד... אולם בה בעת יש להתחשב גם במצבה הכלכלי הנוכחי של המדינה ובפגיעה מסתברת בזכאים הקיימים - תושבי ישראל, שעבורם, בראש ובראשונה נועד הביטוח הלאומי - כמו גם בפגיעה ביעדים תקציביים חשובים אחרים". גם השופט מלצר עמד על כך, (בג"ץ 273/10 אלמירזק נ' המוסד לביטוח לאומי) לעניין הזכאות לגמלה על פי חוק הפוליו של לוקי תסמונת הפוסט פוליו, לאמור: "בטיעון התקציבי יש כדי להחליש את עמדת העותרים. אכן בפרשנות חקיקה סוציאלית עסקינן, גם בחקיקה מעין זו ראוי להתייחס לשיקולים התקציביים העומדים בבסיסה ולא ראוי לפרש חוק בעל משמעות תקציבית במנותק משיקולי תקציב". (ראה גם בג"ץ 11674/05 העמותה לקידום עניני מוקרני גזזת נ' משרד הבריאות). ויפים לענייננו הדברים עליהם עמד השופט רובינשטיין בחוות דעתו בבג"ץ פלוני, אשר ניתן לאחרונה (בג"ץ 1334/11 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ביום 5.7.12) : לא אחת נכתב על גישתו המגבילה של המחוקק באשר לתשלום רטרואקטיבי של העברות סוציאליות ... תקציבי הציבור לא היו עומדים בהטלת הרטרואקטיביות ברקמה פתוחה ביישומם של הסדרים מיטיבים ... אכן, יתכנו מקרים שבהם מוצבת בהחלת זכאויות, פדות הגורמת עוגמת נפש למי שנפל בצידו הלא-זוכה של מתרס הזכאות, אשר הכרח להציבו במקום כלשהו. זהו אותו איזון, בין התכלית הסוציאלית לאילוצים התקציביים ... בענייננו הוראות הדין התוחמות ל - 12 חודשים אחורנית אינן מן הסוג המצדיק התערבות..." כאשר מדובר בגמלה גביתית למשל, מימונה הינו מכספי דמי הביטוח שנאספו בענף הביטוח בו משולמת הגמלה. בהעדר מימון בדמי הביטוח לתשלום הגמלה, אוצר המדינה לא יממן תשלומה, אלא אם יועלו דמי הביטוח בענף הרלבנטי או שיורעו תנאי הזכאות לקבלת הגמלה. על פי האמור, כך פסקנו אנו לעניין חובת תשלום דמי הביטוח ביחס לזכאות לדמי אבטלה, כי : "הוכחה, כי כאלה הם הדברים הוצגה לא מכבר אל מול עינינו, משבעטיו של החסר בדמי ביטוח לאבטלה כתוצאה מריבוי המובטלים מבקש משרד האוצר להקשיח את תנאי קבלת דמי האבטלה ולצמצם את מעגל הזכאים לאותה הגימלה" (עב"ל 55/96 יעקב עגם - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.2.02). 15. פרשנות המערערת לסעיף 296(ב) לחוק יוצרת יש מאין חסר מימון לתשלום גמלה לסוגיה, והאמור לעיל נכון בעיקרו של דבר לא רק לכל סוגי הגמלאות אלא אפילו לקצבת קיום מינימלי מובהקת גמלת הבטחת הכנסה, אשר לגביה, על פי חוק אין בעיקרון תשלום גמלה רטרואקטיבי. משום כך, אילו התקבלה טענת המערערת, משמעה לאור השלכות רוחב שלה היה - ערעור עקרונות הביטחון הסוציאלי מן המיסוד ופגיעה בזכותם הקניינית של זכאי הגמלה השוטפת וזכאי הגמלה בכוח. גם משום כך ראויה טענתה להידחות. 16. מעבר להוראת הרטרואקטיביות שבסעיף 296(ב) מצאנו מקום להוסיף דברים נדרשים, נוכח טיעון המערערת, ביחס לחובת הגשת תביעה למוסד על ידי תובע הגמלה. כיוון שגימלאות המוסד נועדו ליתן מענה לצרכי קיום שוטף ולא לענות על צרכי עבר, יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה. סעיף 296(א) לחוק קובע זאת במפורש לאמור - "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שניים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה" (ראה לעניין זה הנקבע בפסק דין צ'רבינסקי). אותו סעיף מחייב הגשת תביעה ע"י הטוען לזכאות לגמלה ותוך המועד הקצוב כאמור. מי שצריך להכריע בגורל התביעה שהוגשה הינו פקיד התביעות, כאמור בסעיף 298 לחוק, לפיו - "כל תביעה לגמלה שהוגשה למוסד תתברר בידי עובד המוסד שהסמיכה לכך המינהלה (להלן - פקיד תביעות), והוא יחליט אם תינתן הגימלה ובאיזו מידה תינתן". בבוא פקיד התביעות להחליט כאמור, צריך שתהא לפניו התשתית העובדתית השלמה להכרעה השיפוטית בדבר הזכאות לגמלה. המידע העובדתי המלא הנדרש להכרעה כאמור בתביעת הגמלה - נמצא בידי התובע ולא בידי המוסד. מעבר לזאת, למען תשולם הגמלה לזכאיה, יש לאפשר למוסד גם לבחון את המסכת העובדתית כפי שפורטה בתביעה למוסד לתשלום הגמלה. חלוף הזמן בין הגשת התביעה לתקופת הזכאות לגמלה הנטענת בה, מקשה על בחינת העובדות ולעיתים הופך אותה לבלתי אפשרית. 17. אם ניקח למשל את המקרה שלפנינו, אזי יש להניח, שלענף ביטוח נכות כללית, ששילם את גמלת הנכות למנוח נודעה עובדת פטירת בעלה של המערערת. אולם אין זאת אומרת שפקיד התביעות בענף הביטוח של זקנה ושאירים יכול היה לדעת שקמה לה אוטומטית הזכות לקצבת שאירים. תנאי בסיסי לזכאות לקיצבת שאירים הינו היות המערערת אלמנת המנוח על פי סעיף 238 לחוק. דהיינו - מי ש"בחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח לא נפרדה ממנו במשך שלוש שנים לפחות ובכללן 12 החודשים שלפני פטירת המבוטח". מאיפה אמור היה המוסד לדעת קיום תנאי עובדתי זה במערערת ביחס שבינה ובעלה המנוח במשך חמש השנים שקדמו לפטירתו, אם לא מפיה ורק לאחר הגשת תביעה על ידה למוסד? במאמר מוסגר יוער לעניין זה, כי תשלום מענק פטירה על פי סעיף 310 לחוק לא מעיד בהכרח על זכאות לקצבת שאירים על פי סעיף 238 ו-252 לחוק. 18. סעיף 296(ב) מאפשר - סטייה מדרך המלך של הגשת תביעה תוך שנה מיום קום עילתה, אלא שאז התשלום הרטרואקטיבי מוגבל. על פי נוסח אותו סעיף, אזי - "הוגשה תביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א) וקבע המוסד, כי התובע זכאי לגמלה בעד התקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור". כפי שפורט לעיל הגבלת התשלום רטרואקטיבי כאמור, עונה על תכלית תשלום הקיצבה החודשית. אם ניקח את המקרה שלפנינו כדוגמא, המערערת טוענת בתביעה למוסד לתשלום קצבת שאירים, כי ראשית - לא ידעה שבעלה קיבל קצבת נכות כללית למרות שאין חולק שאותה קיצבה שולמה לו ושולם לו אף מענק פטירה; ושנית ובלשונה - "לא ידעתי שצריך להגיש בקשה, ציפיתי לקבל את המגיע לי ללא בקשה מיוחדת". האמור נאמר על ידה במקרה של הגשת תביעה לקצבת שאירים 11 שנה מאז קום עילתה. בנסיבות שכאלה - מאיפה אמור המוסד לדעת אם לא מפיה ובזמן אמת בסמוך למועד הגשת התביעה, שבמשך כל 11 השנים הללו קמה לה זכאות לקצבת שאירים; באשר לא מן הנמנע, שבמשך תקופה כה ארוכה לא בלתי סביר להניח למשל, שהיא הייתה, לידועה בציבור של אחר עימו חיה שנתיים, כך שיש לראותה כאלמנה שחזרה ונישאה, שאינה זכאית לקצבת שאירים אלא למענק שאירים על פי סעיף 255 לחוק? 19. לא רק שעצם זכאות המערערת לתשלום הגמלה מאז פטירת בעלה תלויה בתשתית עובדתית שידועה רק לה; אלא שגם שיעור הזכאות לקצבת שאירים תלוי במידע המצוי אצלה. למשל, מקומות עבודתו משך השנים, באשר אפשר שקמה לה למשל הזכאות לתוספת ותק לקצבת השאירים על פי סעיף 257 לחוק וכו'. 20. המחוקק היה ער לכך שהחלטה למתן גמלה על ידי פקיד התביעה תלויה בהגשת התביעה בה יפורט כל המידע הרלבנטי להכרעה. לכן מחד, ועל מנת להקל על מגיש התביעה שאינו בקי בדרישות הזכאות - הוכן טופס תביעה על ידי המוסד בו מפרט התובע את המסכת העובדתית הרלבנטית הידועה רק לו וההכרחית להחלטה בשאלת הזכאות לגמלה; ומאידך - נקבעה בחוק סנקציה דרקונית למוסר מידע מטעה. סנקציה הכוללת למשל, מניעות מהגשת תביעה חוזרת תוך תקופה מסוימת, תשלום דמי טיפול למוסד בסך 400 ש"ח, וככל שמגיעה גמלה - יופחת שיעורה כדי 25%. לסנקציות אלה מתווספת כמובן הסנקציה הפלילית כנגד תובע הגמלה (ראה לעניין זה סעיף 327 לחוק). 21. נוכח הכרחיות הגשת תביעה מפורטת למוסד כאמור, על מנת שיוכל לברר בזמן אמת הזכאות לגמלה, נקבע בסעיף 297 לחוק כי - "השר יקבע הוראות בדבר הגשת תביעה לגמלה ודרכי הוכחתה". בתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה) התשנ"ה-1998 (להלן - התקנות), נקבע, כי הגשת התביעה צריכה להיות בטופס שיורה עליו המוסד. בטופס זה ישנה התייחסות לכלל הנסיבות העובדתיות העשויות להשליך על עצם הזכאות לגמלה ושיעורה (תקנה 1). בתקנה 2 לתקנות שכותרתה "הוכחת הזכאות" - חויב תובע בגמלה "לציין בתביעתו את כל הפרטים הנדרשים בטופס ולצרף לתביעה את המסמכים הדרושים להוכחת זכותו לגמלה". פקיד התביעות רשאי להזמין את התובע גמלה לבירור ותביעתו ואימות פרטיה (תקנה 6), להחזיר לתובע תביעה לקויה חסרת פירוט כנדרש או לדחותה (תקנות 7 ו-8). בתקנה 19 נקבע העיקרון המובן מאליו, כי מי שמשתלמת לו גמלה חייב להודיע למוסד בכתב על כל שינוי שעשוי להשפיע על זכותו לגמלה, על שיעורה או דרך תשלומה, כי כאמור המוסד חי, לעניין המידע העובדתי הדרוש להכרעה בתביעה, מפי התובע. לאור האמור נדרש תובע גמלה להצהיר, כי כל הפרטים בתביעה הם נכונים ומלאים וידוע לו, כי מסירת פרטים לא נכונים או העלמת פרטים מהווה עבירה על החוק (סעיף 17, להצהרת מגיש התביעה בטופס התביעה לקצבת שאירים). 22. בצד חובת תובע הגמלה להגיש תביעה מפורטת כנדרש בדין, שכן בלעדיה אי אפשר לקבוע זכאותו לגמלה על פי דין, קיימת חובה כללית של המוסד ליידע את הציבור על האפשרות שקמה לזכאות לגמלה. מדיניות המוסד כנאמן ציבור, עפ"י תכליתו וטיבו, חייבת להיות של יידוע הכלל על אפשרות זכאותו החוקית של הפרט לגמלה; ובמידת האפשר יידוע הפרט על אפשרות זו. באשר לכך חשוב לציין, שאין להשוות כמובן את המצב לפני למעלה מעשור שנים למצב כיום, בייחוד נוכח התמחשבות מערכותיו של המוסד. די אם נעיר לעניין זה, כי בשעתו, בהעדר קשר בין ענף הגבייה לענפי הביטוח השונים ובינם לבין עצמם - לא ניתן היה להצליב מידע לבחינת זכאות אפשרית לגמלה מסוימת לאדם מסויים. מאז 2007, נוכח הגברת הקשר בין אגפי המוסד השונים וזמינות יכולתו לקבל מידע ממרשם האוכלוסין, החל המוסד בצעד מבורך של יזום תביעות אליו, לקצבת זקנה ושאירים למשל, בהסתמך על מאגר הנתונים שבידיו, כאמור בתקנה 5 לתקנות, לגבי מי שאפשר שקמה לו זכאות לגמלה. אולם על פי נוהל ייזום התביעות לגבי קצבת שאירים - אם תוך שלושה חודשים ממועד התשלום לא מוגשת על ידי מקבל הגמלה תביעה למוסד כנדרש בחוק - תשלומה מופסק לאלתר. סיבת הדבר נעוצה באבחנה בין האפשרות שקמה זכאות לגמלה לבין הזכאות לגמלה. כאשר הזכאות לגמלה לא יכולה לקום אלא אם מוגשת תביעה לגמלה למוסד כנדרש בדין. משאלה הם הדברים יש לשבח את המוסד על פועלו למען מימוש הזכאות לגמלה של ציבור הזכאים בכוח, על ידי הפנייתו לזכות לתובעו, או על ידי תשלום גמלה במקרה של תביעה יזומה על ידו כאמור; עם זאת חשוב לחזור להדגיש, כי אי יידוע תובע קונקרטי על אפשרות זכאות לגמלה - אינה יכולה להקים את הזכאות לגמלה בהעדר תביעה לגמלה. 23. לגבי תובע קונקרטי, אפשר שתקום לו זכאות רטרואקטיבית לגמלה מעבר לקבוע בסעיף 296(ב) לחוק, אם המוסד נהג כלפיו שלא כשורה. למשל, כאשר הוא ביקש להגיש תביעה ופנה לפקיד התביעות בקשר לכך, שלחו האחרון כלעומת שבא באמירה, כי ממילא אין לו זכאות, כך שאין טעם בהגשת תביעה. במקרה קונקרטי שכזה, תביעה פורמלית שהוגשה למוסד באיחור, אפשר שתחשב כאילו הוגשה במועד בו הטעה פקיד התביעות את התובע ושלחו מעל פניו; וככל שקמה זכאות, תשולם הגמלה הרטרואקטיבית על פי סעיף 296(ב) ביחס למועד בו ביקש התובע לראשונה להגיש תביעתו לפקיד התביעות. 24. בנסיבות המקרה שלפנינו הגישה המערערת תביעתה לקצבת שאירים 11 שנים אחר פטירת בעלה. גם אם נתעלם מתכלית תשלומה של הקצבה לצורכי הקיום בהווה ולא בעבר הרחוק, וגם אם נתעלם מההכרח בהגשת תביעה מפורטת על ידי התובע לבירור הזכאות לגמלה. גם אם נתעלם מכל זאת ונלך על פי גישת המערערת הטוענת כיום, שלא ידעה על הזכאות לקצבת שאירים ולכן יש לשלמה לה רטרואקטיבית לפחות 7 שנים מאז הגשת התביעה למשיב אם לא מאז פטירת הבעל; לא נוכל בשום פנים ואופן להתעלם מכך, שמשמעות גישתה הינה, שאי ידיעתה הסוביקטיבית את דבר הזכאות לגמלה מקנה לה זכאות רטרואקטיבית. גישה שכזו משמעה - תשלום רטרואקטיבי של גמלה בעיקרו של דבר לכולם ללא הגבלת זמן; שכן המוסד למעשה לא יוכל להוכיח ידיעה סוביקטיבית של הזכאי לגמלה שבחר לתובעה באיחור, שהרי תמיד ייטען כלפיו ובאופן שלא ניתן להפרכה - כי אם התובע היה יודע על דבר זכאותו לגמלה היא הייתה נתבעת על ידו מיידית ללא המתנה של שנים עד למועד הגשת התביעה בפועל. כאן המקום לשוב ולחזור על הכלל, שאדם רשאי לבחור אם להגיש תביעה לגמלה למוסד אם לאו. העניין נתון להחלטתו. אולם אם הגיש תביעה לגמלה וקמה לו זכאות לה - אין הוא יכול לוותר עליה. גישת המערערת שוללת את אפשרות הבחירה של אי הגשת תביעה מלכתחילה, ומאפשרת, במועד בו בחר מגיש התביעה להגישה - לקבל רטרואקטיבית תשלום חד פעמי בלתי מוגבל בגין תקופות העבר, במקום תשלום שוטף עתי שיענה על צרכיו האמיתיים מדי חודש בחודשו. גישה שכזו יש לדחות מכל וכל. 25. לעניין משמעות אי הידיעה הסוביקטיבית של בעל הזכות לגמלה על זכויותיו. יצויין, כי אפילו היינו מניחים כגישת המערערת, כי הזכות לגמלת שאירים הינה זכות קניינית חוקתית, עדיין חובת המוסד ליידע הציבור על "קנייניו בכוח", אינה פוטרת את מי שהתברר בדיעבד כבעל אותה זכות קניין לגמלה, לברר מלכתחילה - האם קמה לו זכותו הקניינית לקצבת שאירים. במילים אחרות - "בעל הקניין" אינו יכול לשבת באפס מעשה ולהמתין לביטוח הלאומי שיודיע לו על אפשרות היותו "בעל הקניין", אלא כבעל עניין בקניין, חובתו לברר האם קמה לו זכות קניינית הנוגעת לאופן המשך קיומו אחר שינוי נסיבות חייו. משלא פעל ודרש על פי חובתו כפי שצריך היה לפעול, אין הוא יכול להיתלות באי ידיעה סוביקטיבית של הזכות, שיכול היה לבררה אוביקטיבית מלכתחילה; ומשהוא עצמו ויתר על קניינו מה לו כי ילין על המוסד. 26. לענייננו, כל שנדרש מהמערערת היה, לא לנקוט בגישת שב ואל תעשה ולהמתין 11 שנה לקצבה שתגיע, אלא נדרש ממנה לעשות מעשה פשוט. לסור לסניף המוסד לביטוח לאומי ולברר זכאותה נוכח שינוי מצבה האישי, או לפחות לעיין בחוברות ההסבר המופצות על ידי המוסד לכל דורש. באפשרותה היה גם להיכנס לאתר האינטרנט של המוסד, או לברר בין מכריה איזה זכאויות קמו לה נוכח פטירת בעלה. מחדלה בנדון ואמירתה הפסיבית בתביעה למוסד, כי "לא ידעתי שצריך להגיש בקשה, ציפיתי לקבל המגיע לי ללא בקשה מיוחדת", גם אם נניח לגביה לא רק ציפיה מהמוסד לשלם לה את קצבת השאירים ללא תביעה, אלא גם אי ידיעת עצם הזכות לקצבת שאירים מהמוסד - אינה פוטרת אותה אישית כמי שיכולה להיות בעלת קניין מכל אחריות לבירור קניינה. אי עשייתה בנסיבות המקרה יש בה משום עצימת עיניים שאינה יכולה להקנות לה זכות לגמלה רטרואקטיבית. היה עליה לברר זכאותה לקצבת השאירים במהלך השנים מאז פטירת בעלה ומשבחרה שלא לבררה - לא קמה לו זכאות לתשלום חד פעמי בעד אותו עבר, מעבר לאשר מקנה לה הדין. 27. לאור כל האמור, הערעור נדחה בזאת ללא צו להוצאות. השופטת רונית רוזנפלד 1. מקובלת עלי תוצאת הדברים כפי שמציע חברי, סגן הנשיאה השופט יגאל פליטמן, כמו גם עיקר ההנמקות כפי שפורטו בחוות דעתו. אף אני סבורה כי דין הערעור בנסיבותיו, להידחות. זאת, משלא ניתן לומר, כטענת המערערת, כי דחיית תביעתה לקצבת שאירים לתקופה שקדמה ל-1.11.07, נסמכת על פירוש שאינו חוקתי להוראת סעיף 296 (ב) לחוק הביטוח הלאומי. על האמור אבקש להוסיף הערות אחדות כמפורט להלן. 2. אף לטעמי אין לקבל את טענת המערערת לפיה הוראת סעיף 296(ב) תעמוד בתוקפה אך אם "מפרשים אותה באופן החוקתי הבא: אם הודיעו לך על הזכות לגמלה ולא תבעת בתוך התקופה" (פר' הדיון בעמ' 5), וכי "אם ראיית בית הדין היא שלא ניתן לפרש את הסעיף כפי שאנו מציעים, כי אז אין מנוס מביטול הסעיף" (פר' הדיון בעמ' 6). הפירוש שמבקשת המערערת ליצוק להוראת הסעיף, נסמך במידה רבה על מה שנראה בעיני המערערת, כמו גם בעיני האגודה לזכויות האזרח (להלן- ידידת בית המשפט), כזכות קניינית של המערערת לגמלת שאירים, מיום שהתאלמנה. לפי גישתן, כל עוד לא הודע למערערת על קיום הזכות, לא ניתן לשלול אותה, ומשכך, אין במועד הגשת התביעה כדי להשליך על הזכאות. 3. בקשר לאמור יובהר כי אמנם נכון, יש חשיבות רבה ליידוע המבוטחים על זכויותיהם. בית דין זה עמד על כך בפסיקתו פעם אחר פעם, בקובעו כי: "נוכח מעמדו של המוסד לביטוח לאומי, המופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה, במסגרת הוראות החוק, אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, וחזקה עליו "כי ינחה את המובטח ויאיר עיניו, ולשיטתי - אף יתווה לפניו את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו" (ראו בעניין עב"ל 677/08 מריאנה ברש - המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.6.09 בפסקה 12, להלן- עניין ברש; וראו: עב"ל 1381/01 ויולטה אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.2.04; עב"ל 1365/04 אסתר ארוש - המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.10.06; ע"ע 300/03 מסעודה יוסף (מלול) - מדינת ישראל- משרד הבריאות, מיום 10.1.06). אלא שכבר נפסק, כי לחובת היידוע כאמור, אין השלכה על קיום הזכות, הקמה לזכאי לגמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי אך בהתקיים התנאים כפי שנקבעו להן בחוק (עניין ברש והפסיקה המוזכרת שם; עב"ל 16657-09-10 כוכבה סבן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.10.11; עב"ל 711/08 יצחק צ'רבינסקי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.3.10; עב"ל 617/09 המוסד לביטוח לאומי - יהודה מימון, מיום 29.7.2010). 4. באשר לטענה בדבר זכות הקניין הקנויה למערערת בגמלת השאירים- בפסיקת הבג"ץ נתגלעה לאחרונה מחלוקת פוסקים בשאלה בדבר מהות הזכות לגמלת פרישה, אם היא בבחינת זכות אישית אובליגטורית, או זכות שהיא זכות קניינית או "מעין קניינית", כמו גם בדבר המשמעויות הנובעות מהוראות שבחוק המסייגות את הזכות (ראו הדעות השונות מפי הרכב השופטים בבג"ץ 6784/06 רס"ן שלייטנר נ' הממונה על תשלום הגמלאות ואח', מיום 12.1.2011, וכן ראו הפסיקה על דעת כלל שופטי ההרכב, בדבר היות הזכות זכות אישית אובליגטורית, מפי השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ 4193/03 גרטנר גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה, מיום 20.6.10, ודעתו של השופט מלצר ברע"א 8138/07 שמואל פאר נ' קצין התגמולים משרד הביטחון, מיום 21.6.11). ספק בעינינו אם אומנם, כהבנת המערערת, הנסמכת על הפסיקה האמורה, יצאה הלכה חדשה מבית המשפט העליון בדבר היות הזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי, כולן או חלקן, בגדר זכויות קנייניות של המבוטחים על פי החוק. מכל מקום, בקשר לחקיקה סוציאלית בכלל, דומה כי אין מחלוקת, ומקובלת על הכל ההכרה בדבר חוקיות גישתו המגבילה של המחוקק, באשר לתשלום רטרואקטיבי של זכויות סוציאליות המוקנות מכוח חוק. בקשר לכך, כפי שציין גם חברי סגן הנשיאה בחוות דעתו, נמצא בפסק דין של בית המשפט העליון מן הזמן האחרון ממש כי "חקיקה סוציאלית מתאפיינת בכך שהיא באה ביסודה לטפל במצבו העכשווי והעתידי של המוטב בה, תוך מבט רטרואקטיבי מוגבל. תקציבי הציבור לא היו עומדים בהטלת הרטרואקטיביות ברקמה פתוחה ביישומם של הסדרים מיטיבים... זהו אותו איזון בין התכלית הסוציאלית לאילוצים התקציביים..." (מדברי השופט רובינשטיין בבג"ץ 1334/11 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה, מיום 5.7.12, ההדגשה שלי ר.ר.; וראו גם ע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, מיום 24.1.12 וההפניות שם). הנה כי כן, בקביעת מועד מוגבל לתחולה רטרואקטיבית של זכות סוציאלית על פי חוק, אין משום שלילתה של זכות קיימת, כי אם מתן ביטוי לתכלית הזכות, שהיא סיוע לזכאי לגמלה במצבו הנוכחי, תוך מציאת האיזון הראוי בין התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד הזכות לאילוצים תקציביים. 5. והערה אחרונה- ידידת בית המשפט מצביעה לפנינו על מחקרים שונים מהם עולה שיעור המיצוי הנמוך של גמלת השאירים, שהיא גמלה אוניברסאלית. שיעור המיצוי הנמוך נובע על פי המחקרים, בין השאר, מחוסר ידע של הזכאיות לגמלה על פי החוק (ג'וני גל, מיכאל שלו ומימי אייזנשטדט, "בזכות האוניברסאליות? מיצוי זכויות אוניברסאליות במערכת הביטחון הסוציאלי בישראל", נגישות לצדק חברתי בישראל 187 (ג'וני גל ומימי אייזנשטדט עורכים, 2009). מן המחקרים עולה כי מדובר במידה רבה בנשים מקרב העולות ומקרב ערביות אזרחיות ישראל, הזקוקות בעיקר לתמיכה, שאינן ממצות את זכותן על פי החוק. ידידת בית המשפט סבורה כי תפקידו של בית המשפט להשיב את תכלית החקיקה על כנה "ולא לאפשר לנהלים בעייתיים של המוסד לביטוח לאומי להרוס את המבנה הראוי שהמחוקק בנה במקרה זה". בקשר לכך אין לנו אלא לציין כי היה זה המחוקק שקבע את הוראת התחולה למפרע, והעמידה על שנה אחת ממועד הגשת התביעה, ולא נמצא כי ניתן לפרשה כמוצע על ידי המערערת. באשר לנוהלי המוסד, לא למותר הוא לשוב ולהזכיר את שהזכיר חברי סגן הנשיאה בחוות דעתו, כי מאז שנת 2007 נוקט המוסד לביטוח לאומי במדיניות של ייזום תביעות, והגמלה אף משולמת למשך שלושה חודשים ללא הגשת תביעה. במדיניות זו של המוסד נמצא פתרון הולם ומידתי לבעייתיות המתעוררת, והיא עולה בקנה אחד עם הנחיות בית דין זה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקה, לפיהן יעשה המוסד כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים ולהאיר עיניהם באשר לזכויותיהם, ואף יתווה לפניהם את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיהם (ראו לעיל בעניין ברש). יש לקוות כי במצב דברים זה, כפי שהוא בשטח מאז שנת 2007, כבר יש כדי לשנות את שיעור מיצוי הזכות, בקרב אוכלוסיית המבוטחים הזכאים לה. 6. אשר על כן, אף אני סבורה כי דין הערעור להידחות. השופטת ורדה וירט ליבנה אני מסכימה עם חוות דעתו של סגן הנשיאה השופט יגאל פליטמן ומצטרפת להערותיה של השופטת רונית רוזנפלד. נציג עובדים מר חיים צוויג מצטרף לחוות דעתו של סגן הנשיאה יגאל פליטמן ומצטרף להערותיה של השופטת רונית רוזנפלד ומסכים להם מאוד. נציג מעבידים מר משה אורן פסק הדין המפורט והממצה של השופט סגן הנשיאה יגאל פליטמן הנסמך על פסיקות של בית דין זה בתיקים דומים וכן פסיקות בג"צ,מנחים אותנו לפסוק על פי הוראות החוק חרף אי הנחת מהעובדה כי האזרח  אף אם הוא נזקק אינו יכול למצות  תמיד את זכאותו וזאת בשל אי ידיעת החוק הגורמת לו כביכול "לישון על זכויותיו". משום כך ברורה חובת היידוע של המוסד את הציבור על זכויותיו. יחד עם זאת, קצרה ידנו מלהושיע במקום בו קבע המחוקק מפורשות את גבולות  היכולת של המוסד לשלם תשלומים רטרואקטיביים ואין מקום כי נבטל חקיקתו ונבוא בנעליו ונאריך על דעתנו את אותה התקופה הקצובה בדין. בנסיבות אלה מקובלת עלי פסיקתו של השופט פליטמן ואני מצטרף אף להערות המלומדות של השופטת רוזנפלד . סוף דבר על דעת כלל חברי המותב, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ביטוח לאומי