קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דרגת נכות מתאונת דרכים - קצין התגמולים: המערער נפגע בתאונת דרכים באוגוסט 1986 והוכרה לו שורת פגימות לגביהן נקבעה דרגת נכות. לגבי מספר פגימות לא נקבעה דרגת נכות והוגש ערעור קודם בע"א 1361/97 , שבו ניתן פס"ד על פיו הוחזר העניין לועדה הרפואית העליונה כדי לשוב ולדון ב - 5 פגימות , אשר לגביהן לא הייתה התייחסות מספקת ע"י הועדה הרפואית. קויים דיון חוזר, ניתנה החלטה חדשה ושוב הוגש ערעור שהוא הערעור הנוכחי בטענה שלגבי - 3 הפגימות שהועדה אמורה הייתה לדון בהן, תשובתה אינה מספקת. אני חושש כי לפחות לגבי 2 מ-3 הפגימות לא רק שהתשובה אינה מספקת, אלא לכאורה יש הצדקה מפורשת לקבוע דרגות נכות, וההתלבטות אצלי היא אם להחזיר את העניין פעם נוספת לועדה רפואית עליונה או שמא די שהעניין הוחזר פעם אחת, ומאחר שאותה החזרה לא נתנה תשובות מספקות יש למנוע עינוי דין ולכן, ראוי לעשות שימוש בסמכויות שיש לו לבימ"ש שלערעור לקבוע בעצמו את דרגות הנכות, ולו על צד ההפחתה, היינו לבחור את דרגת הנכות היותר נמוכה מבין אלה שבאות בחשבון, ובכך למצות את הדין. ב"כ המערער הסכים שתקבענה דרגות הנכות המינימליות לגבי שתי הפגימות שלגביהן לא ניתנה תשובה מספקת, והוא יסתפק באותן דרגות נכות. ב"כ המשיב סבור שיש תשובה מספקת ע"י הוועדה ועל כל פנים אין הצדקה לקביעות דרגות נכות, ולו בדרגות המינימליות להן מסכים ב"כ המערער. אפרט את הדברים תוך התייחסות לכל אחת מ - 3 הפגימות נשוא הדיון. הפגיעה השורשית המותנית בפסה"ד הקודם שבע"א 1361/97 הפניתי את תשומת הלב ל-3 מסמכים המאשרים קיום פגיעה שורשית מותנית: ועדה רפואית חוזרת בעצמה סמכה על בדיקת אי.אמ.גי. באומרה שבדיקה זו הדגימה פגיעה דפוסית בשורשים. כן צוטטו 2 מכתבים נוספים ממרפאת הכאב בבי"ח שיבא (שהוא לכל הדעות מוסד ציבורי), האחד מ-28.2.1996 והשני מ-18.3.1996, המאשרים שניהם נזק בשורש העצב. ביקשתי התייחסות הועדה הרפואית החוזרת ל-3 מסמכים אלו, אולם התייחסות שכזאת לא ניתנה. הועדה התייחסה לבדיקה אחרת, קודמת, משנת 1995, וכן סמכה על הבדיקה הקלינית שלא הצביעה על שום ליקוי תפקודי. אני סבור כי הועדה לא עשתה מלאכתה נאמנה ולא נתנה תשובות מספקות לשאלות שהצבתי אודות הפגיעה השורשית המותנית, היינו ישנה התעלמות לפחות מ-3 מסמכים שמאשרים קיום פגיעה שורשית שכזאת. בנסיבות אלה, נראה לי כי אין הסבר מדוע לא ליישם את דרגת הנכות המינימלית על פגיעה שורשית מותנית לפי המבחן בפרט 32 (7)א, אשר מזכה ב-5% נוכח פגיעה קלה בשורשים המותניים, ללא הפרעה בהליכה או עמידה. בכך איני סותר את הממצאים הקליניים של הועדה שאין הפרעות תפקוד אולם אני מיישם את הממצא על דבר קיומה של פגיעה בשורשים המותניים, אשר מזכה לפחות ב-5% . פרק ירך ימין בעניין זה סיפקה הועדה לכאורה הסבר מספק באומרה שהכאבים עליהם מצביע המערער אינם מוסבים מפרק ירך ימין, אלא מן הגב התחתון ולגביו נקבעה דרגת נכות מספקת. הועדה אף מוסיפה כי הצליעה שהמערער מדגים לא מוסבת על רקע המפרק (אם כי היא מוסיפה שאין לה בכלל הסבר מדוע המערער צולע, הגם שההסבר אולי מונח בקיומה של הפגיעה השורשית המותנית שאותה הועדה שללה ולדעתי שלא כדין). לכן, אקבל את עמדת הועדה כי דרגת נכות של 1% לפי פרט 35 (1) א משקפת את הפגיעה שבאזור האגן, משמע בפרק הירך היוצא מהאגן. עצב הטריגמינוס הועדה מאשרת הפרעות באזור הפנים במקום המעוצב ע"י העצב הנדון, אולם קובעת שהפגיעה היא לא בכל האזור שבו מעצבב אותו עצב, אלא רק באזור שמעוצב ע"י אחד או שניים מן הענפים של אותו עצב. לכן , אישרה הועדה דרגת נכות של 1% מותאמת לפי המבחן בפרט 29 (6) אני סבור כי משיש סעיף מפורש שמתייחס לעצב הטריגמינוס שהוא בפרט 29 (5)א, אין מקום להיזקק לסעיף מבחן. פרט 29 (5)א אינו קובע שהוא מתייחס לענפי אותו עצב. נדמה שלא אטעה אם אומר שלכל עצב יש סעיפים ובכל זאת המחוקק מצא לנכון במבחנים העוסקים בגפיים העליונים ובגפיים התחתונים (היינו: עצבים שמוצאם עמוד השדרה), להוסיף מבחנים על פגיעות קלות שרובן, אם לא כולן, הן בתחום ענפים של עצבים גדולים יותר, כוונתי היא לפרט 31 (8) ופרט 32 (7) . המחוקק לא קבע הסדר דומה לגבי עצבי המוח אשר פרט 29 (5) מפרט אותם. לכן אני סבור כי בהעדר הסדר עליו הצבעתי לגבי עמוד השדרה, אין לקבוע הסדר שכזה שהמחוקק לא קבע ואין מקום להיזקק לסעיף התאמה כאשר קיים סעיף מפורש. יחד עם זאת, איישם את המבחן הקל ביותר אשר מתייחס לעצב הטריגמינוס, שהוא 10% לפי תת מבחן. בכך אני סבור שאיני גולש לתחום הרפואה או העובדה, אלא נשאר בתחום המשפטי של יישום מבחנים קיימים ושלילת היזקקות לסעיפי מבחן. רצוני להבהיר כי התרשמותה של ועדה רפואית שמבחן מסוים קובע דרגת נכות גבוהה מדי היא התרשמות שניתן ליישם כאשר הועדה נדרשת להיזקק לסעיף התאמה. מטבעה של התאמה שהיא אינה מדויקת, והרי מדובר בהתאמה ולכן אפשר לא ליישם מבחן מסוים משום שהוא מגיע לתוצאה גבוהה מדי אשר לא נקבעה לגבי פגימה דומה, פחותה ממנה, אולם מפורשת, בתקנות. לדוגמא: לגבי הקרסול, ישנה שורה של מבחנים בפרט 48(3). הפרוט באותו מבחן הוכנס לאחר שבנוסח הישן של המבחנים לאותו פרט היו מבחנים מצומצמים מדי אשר ייחסו פגיעה לקרסול רק שמדובר בהגבלה ניכרת של תנועות הקרסול, ולכן צריך היה להיזקק לסעיף מבחן כשההגבלה הייתה בינונית או קלה, והתוצאות היו לעיתים לא רצויות משום שהגבלה קלה בתפקוד הכללי גם היא מזכה ב-10% לפי המבחן בפרט 35(1)ב, על דרך ההתאמה. כיום, הדברים הוסדרו ע"י המחוקק אשר קבע דרגות הגבלה קלה או בינונית לגבי הקרסול (הגם שחסר עדיין מצב של הגבלה ניכרת, היינו כזאת שעולה על הגבלה בינונית, אך דיה צרה בשעתה). כאשר קיים מבחן לפגימה מסוימת אשר נראה לועדה הרפואית כקובע דרגת נכות גבוהה מדי, לא ניתן להתעלם מפגימה זו אשר המחוקק, ורק המחוקק, זכאי ומוסמך לקבוע את חומרתה, ולומר כי דרגת הנכות שנקבעה לפגימה מסוימת נראית גבוהה מדי ולכן מיישמים מבחן אחר על דרך ההתאמה. במקרה הנוכחי קיים מבחן מסוים וגם אם הוא נראה גבוה מדי לועדה אי אפשר שלא ליישמו. הערעור מתקבל במובן זה שמתאשרת דרגת נכות צמיתה לשתי פגימות כדלקמן: 5% לפי המבחן בפרט 32 (7)א על פגיעה קלה בשורשים המותניים ללא הפרעה בהליכה או בעמידה. 10% על פגיעה בעצה הטריגמינוס בצורה קלה. הערעור נדחה לגבי מפרק הירך ודרגת הנכות נשארת 1% . המשיב ישלם למערער את הוצאות הערעור לרבות התשלום ששילם לד"ר נויפלד על חוות דעתו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מירבית על הסכומים ששילם מיום ששילם עד שיוחזרו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ + מע"מ עם ריבית מירבית עד התשלום למעשה. נכותצבאתאונת דרכיםערעורקצין התגמולים