קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דרגת נכות של נכה צה''ל: לפני ערעור על החלטות הועדה הרפואית העליונה של משרד הביטחון-אגף השיקום, מיום 26.3.97 ומיום 27.3.97, אשר דנה בעניינו של המערער ואישרה את החלטות הועדה הרפואית המחוזית, שקבעה לו דרגת נכות כוללת בשיעור של 36%. המערער, בן 54, הוכר כנכה צה"ל לאחר שנפגע בשנת 1969, בעת שירותו הצבאי, בשתי תאונות. בתאונה אחת, קרס עליו גג מבנה והוא נפגע בראשו ובחלק העליון של גופו, ואילו בתאונה שניה, היא תאונת דרכים, נפגע בכתפו. לטענת המערער, נגרמו לו בשתי התאונות פגיעות קשות, בהן פגיעות נפשיות וגופניות. המערער הגיש ערעור על החלטות הועדה הרפואית העליונה לועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959, שליד בית המשפט השלום בירושלים (ע.נ. 121/97), והערעור נדון בחלקו, רק בעניין פגיעותיו הנפשיות. בעקבות הערעור ובהסכמת הצדדים ניתן פסק דין ביום 24.12.98. אולם באשר לפגיעות הגופניות, הוסכם בין הצדדים, כי הן יידונו במסגרת ערעור בפני בית המשפט המחוזי. טענות הצדדים באשר להחלטה הראשונה מיום 26.3.97, טוען המערער, כי טעתה הועדה העליונה בכך שקבעה, כי אין קשר סיבתי בין האירוע אותו עבר לבין הממצאים הצוואריים שנתגלו בבדיקותיו, ממצאים המצביעים על שינויים ניווניים בצוואר. בקבעה העדרו של קשר סיבתי, חרגה, לטענתו, הועדה מסמכותה, והתעלמה מחוות דעתו של פרופ' מילגרום, אשר בדק את המערער, באופן שאינו סביר ובצורה שרירותית. חוות דעת זו קבעה, לטענת המערער, קיומו של קשר סיבתי בין האירוע שעבר בשירותו הצבאי לבין השינויים הניווניים. באשר להחלטתה השניה של הועדה הרפואית העליונה, מיום 27.3.97, טוען המערער, כי הועדה התעלמה מתלונותיו באשר לאובדן חוש הריח והטעם. בכך, לא עשתה עבודתה נאמנה והעניקה לו דרגת נכות נמוכה מן הראוי. כמו כן, טוען המערער, כי הועדה טעתה ביחסה לו דרגת נכות של 10% בלבד בגין שינויים בצורת האף והפרעות בנשימה, בעוד שעל פי התקנות, היה זכאי לדרגת נכות של 20% בגין פגיעה זו. לאור טענות אלה, מבקש המערער כי ממצאי בדיקתו של פרופ' מילגרום יתקבלו וכי ייקבע, כי מקור השינויים הניווניים הוא באירוע שגרם לנכותו. קביעה כזו צריכה להביא, לטענת המערער, להתכנסותה של ועדה רפואית שתקבע את דרגת נכותו מחדש בגין פגמים אלה. כן הוא מבקש, לקבוע לו דרגת נכות של 20% בשל פגיעותיו באף ובשל קשיי הנשימה. המשיב ביקש תחילה למחוק את הערעור על הסף בשל איחור בן למעלה משנה בהגשתו, אולם לאחר שהסכים כי שאלה זו תוכרע על ידי בית המשפט, החלטתי להאריך את המועד להגשת הערעור. המשיב מבקש לדחות את הערעור על הסף משום שהוא אינו מגלה כל שאלה משפטית, ולחילופין, לדחות את הערעור לגופו של עניין מן הטעמים הבאים: ראשית, החלטת הועדה מיום 26.3.97 באשר למקור השינויים הניווניים בעמוד השדרה הצווארי של המערער נסמכת על בדיקה מקיפה שלו, על עיון מעמיק במסמכים שונים, שאין להעדיף את חוות דעתו הבלתי מנומקת של פרופ' מילגרום על פניהם, ועל ממצאים אחרים, והיא מנומקת היטב. כל קביעה אחרת, תהא בבחינת התערבות אסורה בממצא רפואי עובדתי מובהק. שנית, החלטת הועדה מיום 27.3.97 ביחס לאובדן חוש הריח של המערער מבוססת גם היא על בדיקה של המערער ועל עיון מעמיק במסמכים, והיא ניתנה לאחר שנשמעו תלונותיו של המערער בפני הועדה. גם כאן תהא כל קביעה אחרת, לטענת המשיב, בבחינת התערבות אסורה בממצא רפואי עובדתי מובהק. דיון והכרעה יש לומר כבר בשלב זה, כי דין הערעור להדחות על הסף, משום שהוא אינו ממלא אחר הוראת סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 (נוסח משולב), הקובעת: "(א) חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בהחלטות הועדה הרפואית העליונה ובמסמכים הרפואיים אשר צורפו לכתב הערעור, הגעתי למסקנה, כי לא עולה כל שאלה משפטית בערעור. להלן נימוקי. המסמך שהציג המערער, אותו הוא מכנה "חוות הדעת של פרופ' מילגרום", אינו מהווה כלל חוות דעת רפואית. יתרה מכך: ממסמך זה לא ניתן ללמוד כלל ועיקר, כי פרופ' מילגרום קבע קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין האירוע אותו עבר המערער בשירותו הצבאי לבין השינויים הניווניים בצווארו. מדובר במסמך שכתוב בצורה לא ברורה ומבולבלת, וכל שנאמר בו בהקשר זה הוא, שמאז התאונה חש המערער כאבים בגב התחתון ובצוואר. אין זכר במסמך לדברים שמייחס לו המערער. ביסוס הערעור על מסמך זה הוא בלתי רציני ומטעה. בהחלטתה מיום 26.3.97, קובעת הועדה: "...הועדה עיינה במכתביהם של פרופ' צ'רלס מילגרום 20.10.96 וד"ר מיכאל מילגרום 22.1.97 ומסכימה עם ממצאים בבדיקה ועם תיאור הממצאים הרנטגנטים. הועדה אינה מסכימה עם פרופ' מילגרום שהשינויים מקורם באירוע החבלתי". ובהמשך: "הועדה לא מוצאת קשר בין החבלה לבין הממצאים הצואריים הקיימים". הכרעה בדבר קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין האירוע אותו עבר המערער לבין השינויים הניווניים הצואריים היא, בנסיבות העניין, הכרעה שבעובדה, המבוססת הן על בדיקת המערער והן על חוות דעת רפואיות בהן עיינה הועדה, לרבות המסמך שכתב פרופ' מילגרום. משהחליטה הועדה, כי אין לתת משקל למסמך שכתב פרופ' מילגרום בעניין קיום הקשר הסיבתי, הרי שקבעה קביעה עובדתית מובהקת בשאלה רפואית, ואין לבית המשפט יסוד להתערב בה ובשיקולי הועדה. אשר על כן, אני סבורה, כי שיקולי הועדה הרפואית בעניין זה הם שיקולים ענייניים. ברור מדוע לא היה על הועדה להעדיף את "חוות הדעת" של פרופ' מילגרום על פני חוות דעתם הם, מה גם ש"חוות הדעת" אינה תומכת כלל בגרסתו של המערער. ברור גם, כי הועדה לא התעלמה מפגיעתו של המערער בעת שירותו הצבאי והיא העניקה לו בגין פגיעה זו דרגת נכות במספר תחומים. לפיכך, יש לדחות את הערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 26.3.97. בהחלטה מיום 27.3.97, דחתה הועדה העליונה את ערעורו של המערער וקבעה לו דרגת נכות של 10% בעבור שינויים בצורת האף עם הפרעות בנשימה. קביעה כזו משמעותה הערכה רפואית גרידא של מגבלותיו של המערער, ואין לה כל נגיעה משפטית. הועדה לא השתכנעה מטענותיו של המערער בפניה בנוגע למצב אפו, אולם התרשמתי כי היא דנה בהן בכובד ראש ואף פירטה אותן בהחלטתה. אין כל סיבה, כי בית המשפט של הערעור ידון מחדש בקביעה של שלושה רופאים מומחים, אשר בחנו את מצבו של המערער, בעיקר כאשר לא הובאו כל ראיות הסותרות קביעה זו. ערעורו של המערער על החלטה זו הוא על ממצאים עובדתיים-רפואיים ברורים. על כן יש לדחות גם את הערעור על החלטה זו. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את הערעור על שתי החלטות הועדה הרפואית העליונה. בדרך כלל ובנסיבות דומות, אינני נוהגת לחייב בהוצאות. אולם במקרה דנן, הערעור הוגש באיחור ניכר, וגם משהוגש, לא הובהרו הנימוקים לו. משהוגש כל החומר, ולאור האמור לעיל, ברור שלא היתה לערעור כל עילה. אשר על כן, ובמקרה זה, אני מחייבת את המערער בהוצאות המשיב בסך של 1,500 ש"ח ומע"מ. צבאנכותנכי צה"לערעורצה"ל