קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קנס דיבור בפלאפון בנהיגה: 1. זהו ערעור שהגיש המערער על פסק דינו של כב' השופט ריבלין (מיום 21.7.98) שהרשיע אותו בעבירה של שימוש במכשיר טלפון נייד בניגוד לתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה תשכ"א1961- והטיל עליו קנס בסכום של 1,200 ש"ח או 20 יום מאסר תמורתו. 2. המערער טוען כי בעדויות השוטר קיימות סתירות וכי הרשעתו התבססה על סמך דבריו שלו ופירושם נגדו. עוד טוען המערער כי פסק דינו של כב' השופט ריבלין התבסס על השערות בלבד ולא על עובדות שהוכחו. 3. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין של בית משפט קמא ובמסמכים שבתיק ושקלתי את טיעוני המערער הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור: בית משפט קמא שמע את עדויות השוטר והנאשם והעדיף את עדות השוטר על פני גירסת הנאשם. עדות השוטר התבססה בעיקרה על דו"ח שרשם בזמן אמת והוגש לבית המשפט על בסיס הכלל של הקפאת הזכירה בעבר (מוצג ת1/). בית המשפט סמך את מימצאי אמינותו על בסיס התרשמותו הישירה מעדות השוטר שנמצאה לה תמיכה משמעותית בתגובה ספונטאנית של הנאשם כפי שנרשמה בזמן אמת בדו"ח שרשם השוטר. גירסת המערער היתה כי: "נסעתי לאט. הבת שלי התקשרה, היא בת 18 ומתגייסת למשטרה. היא לא ידעה איך להגיע והסברתי לה". בבית המשפט לא הכחיש המערער את שנרשם מפיו על ידי השוטר אלא בחר לשנות את גירסתו וטען, לראשונה, כי ביתו היתה צריכה להתקשר וכי הוא הרים את מכשיר הטלפון על מנת לראות אם יש קליטה. בצדק קבע בית משפט קמא כי התגובה הספונטאנית הראשונית של המערער תומכת ומחזקת את עדותו של השוטר וגירסתו של הנאשם בעניין זה, כמו גם בעניינים נוספים שפרט בית משפט קמא בהכרעת דינו, לא היו מסתברים ולא אמינים. המערער מפנה לדו"ח פעולה משטרתי (מוצג נ1/) ולטענתו ממסמך זה ניתן ללמוד שהאזור הרלבנטי לאירוע נשוא האישום נסגר לתנועה. אין לקבל טיעון זה. כפי שעולה מהנתונים שהיו בפני בית משפט קמא האזור אליו מתייחס מוצג נ1/ הוא אזור רחוב ירמיהו בעוד שהאזור בו בוצעה העבירה המיוחסת למערער הוא צומת רחובות בן דור ושדרות הרצל. טענותיו של המערער על סתירות שנמצאו בעדות השוטר אינן מבוססות. אדרבא, עדותו של השוטר והדו"ח שרשם בזמן אמת היו מסתברים, תאמו את מכלול הנתונים העובדתיים שנפרשו בפני בית המשפט ונתמכו בבירור בגירסת המערער, כפי שנמסרה לשוטר במועד האירוע. בית משפט קמא ניתח את עדות המערער והתרשמותו המבוססת היתה שהמערער עצמו "לא חש באמינות גירסתו", גירסתו לא היתה מסתברת ובעדותו בבית המשפט ניסה לשנות מהגירסה הראשונה שמסר, בטענה שציפה לטלפון מביתו והרים את מכשיר הטלפון הנייד כדי לבדוק קליטה. לא זו בלבד שטענה זו אינה מסתברת, אלא שהיא גם מהווה תמיכה נוספת באמינות תיעוד גירסתו הראשונה של המערער על ידי איש המשטרה. לסיכום - טענותיו של המערער מתייחסות רובן ככולן למימצאים עובדתיים שקבע בית משפט אשר שמע ובחן את הראיות שבפניו ובכגון אלה ככלל בית משפט של ערעור אינו מתערב. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס ומנומק היטב על הראיות והמסמכים שהיו בפניו ולא מצאתי כל בסיס להתערבות בהכרעת הדין. הערעור נדחה.משפט תעבורהדיבור בטלפון בזמן נהיגהקנסערעור