קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על תשלום חודשי לפי הסכם ממון: לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת נילי מימון) מיום 30/6/98 בתיק תמ"ש 17460/97. הערעור נסב על קביעת בית משפט קמא כי המערער, המצוי בהליכי גירושין מהמשיבה, חייב לשלם לה על פי הסכם ממון שנכרת ביניהם סך של 350 דולר לחודש וזאת החל מיום 10/4/95 ועד ליום 1/7/98 וכן עליו לשלם סכום חודשי כזה למשיבה כל עוד הנישואין בתוקף. המערער טוען כי קביעה זו של בית משפט קמא אינה נכונה נוכח הוראות הסכם הממון הקיים בין הצדדים. פרטי טענותיו הן אלה: א. יש לראות את הסכום של 350 דולר המצויין בהסכם הממון כמשתייך לדמי המזונות שהמערער התחייב לשלם למשיבה על פי ההסכם. על פי סעיף 12(א) להסכם, אם הגיש המערער תביעת גירושין כנגד המשיבה והיא מסרבת לקבל את הגט, הוא יהיה פטור כליל ממזונותיה. מאחר, שעל פי הטענה, הסכום החודשי של 350 דולר נחשב כמזונות, הרי משהגיש המערער תביעת גירושין לבית הדין הרבני והמשיבה התנגדה לה, ממילא פקעה זכותה להמשך קבלת הסכום החודשי של 350 דולר. ב. מאחר שיש לראות את התשלום האמור כחלק מדמי מזונות יש להחיל את הכלל כי לא ניתן לתבוע תשלומי מזונות בגין העבר אלא, בכל מקרה, רק ממועד הגשת התביעה. ג. לגופו של ענין, אין זה צודק כי המערער יחוייב להמשיך לשלם למשיבה תשלום חודשי כאשר הם אינם מתגוררים ביחד והמשיבה מסרבת לתביעת הגירושין וכאשר היא יכולה בדרך זו לעכב את הליכי הגירושין ובו זמנית להמשיך ולקבל מהמערער תמיכה כספית. 4. ב"כ המשיבה מתנגד לטיעונים אלה, והוא תומך בהכרעת בית משפט קמא בטענה כי הפרשנות שניתנה להסכם בפסק הדין עולה בקנה אחד עם לשונו ורוחו ויש לקיים הכרעה זו. 5. בחנתי את קביעות פסק הדין ואת טיעוני הצדדים, ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הערעור ולקיים את קביעות בית משפט קמא בפסק דינו. הטעמים לכך הם אלה: א. ראשית דבר, תחומי התערבותה של ערכאת ערעור בפסק דין הניתן על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט הינם צרים כנגזר מטיבו של ההליך, וערכאת הערעור תתערב רק במקרים נדירים ובנסיבות חריגות ויוצאות דופן. כבר נאמר כי: "ההסדר הקבוע בסעיף 79א לחוק... נועד "להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל על עומס ההתדיינויות שבבתי המשפט מאידך"... לפיכך שבנו וקבענו, כי העילות להתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, ובית המשפט יטה להתערב בפסק דין של פשרה אך ורק במקרים בולטים וקיצוניים... צדדים המפקידים הכרעות אלה בידי בית המשפט, על מנת שיפסוק בהן על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם... ולצמצם את האפשרות להמשך ההתדיינות ביניהם במסגרת הדיון בערכאות ערעור. התערבותו של בית משפט שלערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, באופן דומה או זהה לאופן ההתערבות בפסק דין "רגיל" פוגעת בציפיות הצדדים לקיום הליך מהיר שתוצאותיו סופיות, ובתכלית דבר החקיקה. אין משמעות הדברים, כי פסק דין שניתן על דרך הפשרה הוא פסק דין החסין בפני ערעור, אולם העילות להתערבותו של בית משפט שלערעור בפסק דין מסוג זה הן מצומצמות מעילות ההתערבות הרגילות ומופעלות במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו." (רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, דינים עליון נג 227; וראה: זוסמן, סדרי דין אזרחי (מהד' שביעית), בעמ' 858). ב. אולם גם בהתעלם מהכלל האמור לעיל, בנסיבות ענין זה פירש בית משפט קמא את הסכם הממון באורח ראוי ומאוזן הן על פי לשונו והן על פי רוחו. הקורא את הסכם הממון מבין אל נכון כי הצדדים לו עשו אבחנה ברורה בין אלה: מצד אחד - מימון הוצאות כלכלה ומשק בית משותף וכל הכרוך בקיום המשפחה הוטלו על המערער לפי סעיף 9 להסכם מן הצד האחר - המערער קיבל על עצמו חבות כלפי המשיבה לפי סעיף 10 להסכם לשלם לה סכום חודשי של 350 דולר כ"דמי כיס". אשר למימון הוצאות הכלכלה ומשק הבית המשותף נקבע בסעיף 12(א) להסכם כי אם הגיש המערער תביעת גירושין כנגד המשיבה בבית דין מוסמך והוא מוכן לתת לה גט ואילו המשיבה מסרבת לכך, המערער "יהיה פטור ממזונות האשה". לעומת זאת, באשר לסכום החודשי של 350 דולר המוגדרים כ"דמי כיס", נאמר בסעיף 10 להסכם כי חבות זו תחול "לאורך כל תקופת הנישואין וכל זמן שהנישואין בתוקף". פירוש הדבר, כי חבות זו חלה גם לאחר שהוגשה תביעת גירושין על ידי המערער וכל עוד הנישואין לא פקעו. יש אכן טעם בפרשנות בית משפט קמא אשר ראה להבחין - כדרך שההסכם הבחין - בין סכומי המזונות הכוללים הנדרשים לקיום משק הבית המשותף אשר המערער רשאי להפסיקם עם הגשת תביעת גירושין, לבין אותו סכום חודשי בסיסי של 350 דולר האמור להשתלם למשיבה כל עוד הנישואין בתוקף, בין אם תלויה ועומדת תביעת גירושין נגדה ובין אם לאו. פרשנות זו תואמת את רוח ההסכם ומשיגה גם תוצאה סוציאלית רצויה שעניינה בהבטחת המינימום הנדרש למחיית האשה כל עוד הנישואין לא פקעו מתוך הנחה שעם הגשת תביעת הגירושין נגדה, מימון כלל ההוצאות לקיום משק הבית המשותף על יד המערער מופסק. תוצאה זו סבירה גם בנסיבות בהן חדלו בני הזוג להתגורר יחדיו, וכל עוד לא ניתק קשר הנישואין ביניהם. ג. משכך, צדק בית משפט קמא כאשר חייב את המערער לשלם למשיבה את מלוא החיוב הכספי הנוגע לתשלום החודשי של דמי הכיס בסך 350 דולר לחודש, כל עוד לא פקעו הנישואין בין בני הזוג. הוא קבע כענין שבעובדה שסכום זה לא שולם מיום 10/4/95 וכי יש לשלמו מאותו תאריך ואילך, ואיני רואה כל בסיס לסטות מקביעה זו. 6. מהטעמים האמורים, אני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך של 2,500 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. חוזההסכם ממוןערעור