קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה ברכב חונה במהלך טסט: רכבה של התובעת נפגע, בעת שעמד בחנייה, על ידי רכב בעת מבחן נהיגה. הרכב הפוגע הוא רכבה של הנתבעת 4, בו נהגה הנתבעת 5 והנתבע 2 היה בוחן הנהיגה. אין מחלוקת כי התובעת זכאית למלוא הפיצוי עבור הנזקים אשר נגרמו לה. איש מן הצדדים גם לא טען כי יש להטיל אחריות על הנתבעת 5 שהיא התלמידה לנהיגה. המחלוקת היא בין הנתבע 2 לנתבע 4, על מי מוטלת האחריות לתאונה ומי חייב בפיצוי לתובעת. למחלוקת זו שני היבטים - עובדתי ומשפטי. אפתח בהיבט העובדתי, שכן ההחלטה בו היא בעלת השלכה על ההיבט המשפטי. כידוע, ברכב לימוד נהיגה קיימת דוושת מעצור נוספת, הנמצאת לרגלי המושב שליד הנהג. הנתבע 2 טוען כי על גבי דוושה זו לא היתה גומיה וכך רגלו החליקה בעת שניסה לעצור את הרכב כאשר התלמידה איבדה שליטה עליו. לטענתו אילו היתה מתבצעת העצירה היתה נמנעת התאונה. הנתבעת 4 טוענת לעומת זאת, כי הרכב היה תקין לחלוטין אם כי לא זכור לה אם היתה גומיה אל דוושת המעצור (ראה בראש עמ' 2 לפרוטוקול). במהלך עדות נתבעת 4 התברר כי ברכב קיימת דוושת דלק נוספת אשר ממנה הורדה הגומיה. הנתבעת 4 עוד העידה כי לאחר התאונה ראתה את הגומיה של דוושת המעצור על רצפת הרכב. הנתבע 2 טוען כי כלל לא היתה גומיה, גם לא על רצפת הרכב. מכל האמור, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את גירסת הנתבע 2. ראשית, לנתבעת 4, לפי דבריה אין ידיעה ממשית וברורה כי היתה גומיה על הדוושה לפני התאונה. שנית, הנתבעת 4, לפי עדותה, מודה בכך כי הגומיה ירדה מן הדוושה והיתה על רצפת הרכב. כלומר, אם אקבל את גירסתה, אין מנוס מן המסקנה כי הגומיה החליקה מן הדוושה, ככל הנראה בעת הלחיצה עליה, וביחד איתה החליקה רגלו של הנתבע 2. במילים אחרות, גם לגירסת הנתבעת 4 הרכב לא היה תקין שכן, הגומיה לא היתה צמודה כדבעי לדוושת המעצור. לאחר שקבעתי כי הרכב לא היה תקין, יש מקום להכנס לשאלה המשפטית - על מי מוטלת האחריות לתקינות הרכב בעת מבחן הנהיגה. הנתבעת 4 טוענת כי קיים איסור על נהיגה ברכב שאינו תקין ולכן האחריות על תקינות הרכב מוטלת על הנהג, הנתבע 2 במקרה זה. הנתבע 2 טוען כי, על פי צו בדבר פיקוח שירות למבחן נהיגה, על הנתבעת 4, שהיא בית הספר לנהיגה, מוטלת האחריות להעמיד רכב תקין למבחן נהיגה. תקנה 27 לתקנות התעבורה התשכ"א1961- אוסרת על נהיגה ברכב המסכן עוברי דרך ואוסרת על נהיגה ברכב שאינו עומד בהוראות הפקודה והתקנות. תקנה 306 לתקנות התעבורה מורה כי על הרכב להיות במצב תקין אך אינה קובעת על מי מוטלת החבות לדאוג לתקינות הרכב. תקנה 14 לתקנות התעבורה קובעת כי, אם לא נקבע בתקנות על מי מוטלת החובה יראו אותה כמוטלת על הנהג, על בעל הרכב ועוד. לבסוף, תקנה 309 לתקנות התעבורה מטילה חובה על בעליו של רכב לאסור את השימוש בו אם קיים ברכב נזק, כל עוד לא תוקן הנזק. המסקנה מן האמור היא כי האחריות על תקינות הרכב מוטלת הן על הבעלים והן על הנהג. כאשר מדובר בפגם נסתר, אשר אין הנהג, בבדיקה חיצונית ומידית יכול לזהותו, יתכן ויש להטיל את מלוא האחריות על הבעלים. במקרה דנן לא כך הדבר. הגירסא העובדתית, של כל אחד מן הצדדים, גורמת דווקא לפרשנות כנגדו. שכן, הנתבע 2 טוען שלא היתה כולל גומיה על דוושת המעצור הרי שכך היה עליו, בבדיקה קלה ומהירה לזהות זאת. מאידך טוענת הנתבעת 4 שהגומיה היתה על דוושת המעצור לפני הנסיעה ולאחריה היתה הגומיה על רצפת הרכב, הרי שכך גם אם היה הנתבע 2 בודק את קיום הגומיה לא היה יכול לזהות את התקלה והאחריות היתה על הנתבעת 4 כבעלים של הרכב. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי האחריות על התאונה נופלת על כתפי שני הנתבעים בחלוקה שווה. אני קובעת כי הנתבע 2 והנתבעת 4 כל אחד מהם ישלם לתובעת סך של 1,281 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.11.98 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם כל אחד מן הנתבעים הנ"ל סך של 100 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.7.99 בגין הוצאות הליכים אלה. פגיעת רכברכברכב חונהמבחן נהיגה (טסט)נזק לרכב