תא (נה') 3081/99 פלישה למקרקעין גידור שטחים תביעה שעניינה בקשת סעד של סילוק יד ממקרקעין.   הנתבע הינו תושב אצל התובעת ועל פי הנטען בכתב התביעה הוא פלש שלא כדין למקרקעין הידועים כחלקות 4 ו- 13 בגוש 19703, מקרקעין שלתובעת בהן זכות לחזקה ייחודית והכל ללא רשותה של התובעת.   הנתבע, כך על פי הנטען בכתב התביעה, ביצע במקרקעין פעולות הכשרה, גידר שטחים ופגע בזכות קניינה של התובעת ומכאן התביעה.   בסופו של יום אין חולק כי בין הצדדים אין כלל מחלוקת בעניין חלקה 13 ולא ברור על שום מה ולמה שורבבה חלקה זו לכתב התביעה.   בעניין חלקה 4 הסבירה התובעת בתצהיר עדות ראשית שזכויותיה מעוגנות בהסכם שכירות אשר נכרת בין התובעת לבין מינהל מקרקעי ישראל לבין הסוכנות היהודית (החוזה המשולש) בתאריך 1.1.98 והעתקו של החוזה צורף לתצהיר העדות הראשית החתום על ידי מזכיר התובעת מר שאול מוטעי.   עיון בתוכנו של חוזה זה מעלה שלתובעת אין כל זכות שהיא בחלקה 4 בגוש 19703 אשר על פי כתב התביעה מהווה את קרקע המריבה. סעיף 2 להסכם נספח א' הנ"ל מציין כי לתובעת זכות כברת רשות במשבצת קרקע בשטח נקוב לפי רשימה מצורפת. ברשימה המצורפת אין כל זכר לחלקה 4 בגוש 19703.   הנתבע בכתב הגנתו הסביר שהוא מחזיק באופן בלעדי מזה שנים רבות חלק מחלקה 4 בגוש 19704.   על פי הנתונים שלפני מדובר בחלקה ששטחה לכל הפחות 100 דונמים וכפי שהסביר ב"כ התובעת בכתב סיכומיו היתה חלק משטחו של הכפר הערבי דיר אל קאסי אשר ננטש על ידי תושביו בסמוך לאחר מלחמת השחרור ויושב בעולים חדשים במהלך השנים הראשונות לאחר מלחמת השחרור. הנתבע, אחד מראשוני המושב, יליד 1919, הגיע מתימן משנת 1949 ולטענתו הוא מחזיק בחלק מן החלקה עשרות בשנים.   מדובר בשטח אשר הצדדים כינו אותו "הגבעה" ובכתב סיכומי התובעת הוסבר שגבעה זו ידועה היתה כל העת כשטח ציבורי ברשות הישוב ללא מטרה מוגדרת והיא הוכרזה רישמית כאתר עתיקות. על הגבעה מס' מבנים נטושים של תושבי הכפר המקוריים. אין חולק שהנתבע השתלט על חלק מן הגבעה והחזיק שם לצורך מגוריו באחד מן הבניינים הנטושים ולפי הנתונים אשר נמסרו על ידי כל הצדדים החזיק הנתבע לכל הפחות במבנה נוסף כמבנה שירות והשתמש בשטחים נוספים לצורכי מרעה ומטע. על פי עדי הנתבע השטח הכולל שבו החזיק הנתבע השתרע על פני כ- 30 דונמים כאשר לטענת הנתבע לכל הפחות עבור חלק מן השטח הוא שילם לבעל זכות קודם בשם רנייה.   ההליך דנן נפתח לאחר שנציגי האגודה הבחינו שהנתבע מגדר את השטח, לפי סברת התובעת לאחר שנודע לה על תכניות לשקם את הגבעה ולהופכה למוזיאון אתנוגרפי. הוגשה בקשה לסעד זמני על מנת למנוע מהנתבע לקבוע עובדות בשטח באופן חד צדדי והתובעת הסבירה שעוד ב- 1.11.90 הוסדרו זכויות הנתבע בחלקת אדמה במושב במקום כל זכות אחרת והנתבע ממשיך לנהוג בשטח שבגבעה מנהג בעלים ללא כל זכות שבדין.   ב"כ הנתבע מפנה את תשומת הלב לכך שבין כך ובין כך לא הוכיחה התובעת זכות כלשהי בשטח המריבה וממילא אין יריבות בין התובעת לבין הנתבע. הרי גם לשיטתה של התובעת ההסכם נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעמה אשר הגדיר את זכויותיה במשבצת הקרקע כברת רשות בלבד, תוקפו פג ביום 30.9.99 ולא הוצגו ראיות לכך שתוקפו של החוזה הוארך ומטעם זה בלבד מן הראוי לדחות את התביעה.   אף אני בדעה שדין התביעה להדחות מן הטעם שהתובעת לא הוכיחה את זכויותיה במקרקעין שבמחלוקת ואולם זאת לא רק מטעמי הנתבע. לאורך ולרוחב כתבי טענותיה מתייחסת התובעת לחלקה 4 בגוש 19703 והסעד המבוקש הינו לסילוק יד מחלקה זו. כאמור אין ולא היו לתובעת מעולם זכויות כלשהן במקרקעין כפי שהוגדרו בכתבי טענות התובעת על פי ההסכם שעליו היא מבקשת להסתמך ודי היה בנימוק זה כדי לסלק את התביעה על הסף.   אף אם הייתי מבקש להניח לטובת התובעת שאך שגגה נפלה לפניה ומדובר בפליטת קולמוס ואף אילו הייתי מבקש להתעלם ממחדלה של התובעת מלהוכיח את זכויותיה לאחר תאריך הגשת התביעה, הרי התובעת עצמה מסבירה שהמקרקעין שבמחלוקת הם אתר עתיקות מוכרז. וכפי שמסביר ב"כ התובעת בכתב סיכומיו בסעיף 9: "למותר להדגיש כי הגבעה הוכרזה כגבעת עתיקות ואף הוצב שילוט סביבה וכל פעולה עליה טעונה אישור מראש מאת רשות העתיקות".   הסבר זה עוקב אחר הצהרת ב"כ התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 13.6.00 בזו הלשון: "הגבעה מוכרת כאתר עתיקות ומוכרזת ככך".   אם אכן כזה הוא המצב הססטוטורי של "הגבעה" הרי שמקרקעין אלה הוצאו במפורש מכלל המקרקעין שלגביהם הוקנתה לתובעת זכות לחזקה כברת רשות וזאת על פי קביעת סעיף 2(א') להסכם נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת שבמסגרתו הוסכם: "אין חוזה זה חל על השטחים שבהם יימצאו נפט , מעיינות מים, בארות וכו' . כמו כן אין חוזה זה חל על שטחים המנוצלים לתעשיה, מלונאות וכו'. ועל שטחים שנמצאים בהם אתרי עתיקות מוכרזים".   הנה כי כן התובעת שמטה את הבסיס לטיעונה כלפי הנתבע בהצהירה כי שטח המריבה הינו אתר עתיקות מוכרז, שאם כך הוא הרי אין המקרקעין בכלל אלה אשר נמסרו לתובעת כברת רשות וחזקה בלעדית.   אם ישנה טענה כלפי החזקתו של הנתבע במקרקעין יש להשמיעה על ידי הבעלים באמצעות מינהל מקרקעי ישראל ולא על ידי התובעת.   לפיכך דין התביעה להידחות מחוסר יריבות.   ראוי לשוב ולהזכיר כי בכל מקרה דין התביעה להידחות על הסף בהעדר כל זכות לתובעת בחלקה 4 בגוש 19703 שהיא אשר מהווה את סלע המחלוקת על פי כתב התביעה.   אני דוחה איפוא התביעה בתיק זה.   החלטת הביניים אשר ניתנה בתיק בש"א 1239/99 מבוטלת.   אני מחייב התובעת לשלם לנתבע את הוצאותיו בסכום כולל של 9000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.מקרקעיןגדרפלישה למקרקעין