צו להפסקת כריית חול

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו להפסקת כריית חול: זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא לבטל צו הפסקה מינהלי שהוצא על פי הוראות חוק התכנון והבניה לבקשתם של המערערים כנגד המשיבים. מטענות ב"כ הצדדים עולות נסיבות הענין, בקשר אליהן אין מחלוקת, לפיהן אושר בתוכנית בנין ערים שטח לכריית חול באיזור קיבוץ סמר שבתחום המועצה האזורית חבל אילות. על סמך תוכנית זו הוציא מנהל מקרקעי ישראל מכרז לכריית חול באותו איזור שזכו בו שלוש חברות אשר המשיבה מס' 1 היא אחת מהן. לאחר שפקחי רשות שמורות הטבע גילו כי המשיבה כורה חול באיזור החורג מגבול השטח אשר הותר לכרייה, הוצא על ידי מהנדס המועצה האיזורית צו הפסקה מינהלי, האוסר על כריית חול מחוץ לתחום המאושר. המשיבים, החברה ומנהליה פנו לבית המשפט וביקשו לבטל את צו ההפסקה בטענה כי ניתן ללא סמכות ובית המשפט נעתר להם ומכאן ערעור המערערות על החלטה זו. בית המשפט קמא ביסס את החלטתו בדבר חוסר הסמכות שבה הוצא צו ההפסקה המינהלי על כך כי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה , המסמיך להוציא צו הפסקה מנהלי מתייחס ל"עבודות בניה בלי היתר" ופירש דברים אלה כמתייחסים רק לחלופה של עבודות הקמה של בנין כמפורט בסעיף 145 (א) (2) לחוק האמור, מתוך שלושת החלופות הנזכרות בסעיף 145 המפרט את העבודות הטעונות היתר. שתי החלופות האחרות של עבודות טעונות היתר, לפי סעיף 145 הנ"ל הן "התוויתה של דרך , סלילתה וסגירתה" (סעיף משנה (א) (1)) ו"כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תוכנית" (סעיף משנה (א) (3)). לטענת ב"כ המערערים לא היה מקום לפירוש מצמצם זה כשלטענתו יש להחיל את הסמכות להוצאת צו הפסקה מינהלי על כל שלוש החלופות של עבודות הטעונות היתר לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה תוך שציין כי לפי תקנה 1 (2) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז- 1967 עבודות כרייה הן בפירוש עבודות הטעונות קבלת היתר. ב"כ המשיבים, מאידך, טען כי הערעור אינו אלא ערעור תאורטי שבית המשפט לא ידון בו כיוון שלפי סעיף 226 לחוק התכנון והבניה צו הפסקה מינהלי בטל בתום 30 יום מיום נתינתו. לכן לטענתו גם לו הערעור היה מתקבל הצו היה בטל ממילא לפני זמן רב ולכן ביקש שלא להיזקק לערעור. טענה זו אינה מדוייקת שכן לפי סעיף 226 הנ"ל צו הפסקה מינהלי אמנם בטל בתום 30 יום מיום נתינתו "זולת אם לפני תום אותו מועד הוגשה לבית המשפט המוסמך ... בקשה לאישורו..." ובסעיף 27 נקבע כי אם אישר בית המשפט את צו ההפסקה המינהלי רואים אותו כצו הפסקה שיפוטי הממשיך לחול ללא הגבלת זמן. בהתאם לכך, לו הערעור היה מתקבל וצו ההפסקה המינהלי היה מבוטל היתה נפתחת בפני המערערים הדרך לבקש את אישור צו ההפסקה המינהלי ולכן הערעור אינו תיאורטי גרידא. עם זאת, משבוטל צו ההפסקה המינהלי ואם למערערים היתה חשובה הפסקת הכרייה בשטח שלא אושר לכך לא צריכים היו לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר במשך תקופה של כעשרה חודשים ומעלה מאז ביטול הצו אלא צריכים היו להגיש כתב אישום ובמסגרתו לבקש צו הפסקה שיפוטי, בין לפני ובין לאחר ההרשעה, שאז לא היה חל אותו פירוש מצמצם לסמכות מתן הצו המינהלי לפי סעיף 224 לחוק, כפי שפירש בית המשפט קמא אלא ללא ספק היתה קיימת הסמכות הכללית למתן צו הפסקה לכל שלושת החלופות של עבודות הטעונות היתר לפי סעיף 145 לחוק. משלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם ובנסיבות אלה, ניתן להתייחס לערעור כתאורטי, כפי שטענו ב"כ המשיבים, ועל כל פנים להפעיל את שיקול הדעת באופן שאינו מצדיק עיון בערעור והיענות לו ומסיבה זו יש בהחלט מקום לקבל את טענות ב"כ המשיבים ולדחות את הערעור כערעור שאין עניין בדיון בו. עם זאת ומעבר לצורך אך על מנת למנוע החלטות מוטעות בסוגייה זו בעתיד, הרי משהוגש הערעור ומשהגישו ב"כ הצדדים סיכומים ארוכים ומלומדים נראה לי כי יש מקום להעיר כי לדעתי טעה בית המשפט קמא בנתנו פירוש מצמצם מדי לסמכות למתן צו הפסקה מנהלי לפי סעיף 224 לחוק. הסמכות האמורה היא למתן צו כאשר "מבצעים עבודת בניה בלי היתר". ברור שהדבר מתייחס לעבודות הטעונות היתר ואלו מפורטות בסעיף 145 לחוק על שלוש חלופותיו ואין כל מקום להניח שהמחוקק רצה לצמצם סמכות זו לחלופה אחת בלבד דבר המשמיט את היסוד מתחת למימוש וביצוע מטרתו היסודית של החוק שהיא למנוע ביצוע עבודות בניה, על כל סוגיהן, שלא על פי החוק. גם העובדה שבסעיף 239 לחוק הדן בצו הפסקה שיפוטי השתמש המחוקק במטבע לשון שונה אין בה כדי לשלול את הפירוש המתחייב, הן לפי נוסח החוק והן לפי מטרת חקיקתו, לפיו הוענקה סמכות למתן צו הפסקה מינהלי, לפי סעיף 224 לחוק, לגבי כל אותן עבודות בניה הטעונות היתר לפי סעיף 145 לחוק על כל החלופות הנזכרות בו. בכפוף להערה זו הנני מציע לדחות את הערעור בשל היותו בלתי רלוונטי כפי שפורט לעיל. א. לרון - נשיא סגן הנשיא י. בנאי: אני מסכים. השופט נ. הנדל: אני מסכים. נ. הנדל - שופט לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א. לרון. צוויםכריית חול