צילום פגיעה ברכב בחניה

תק 1219/02 צילום פגיעה ברכב בחניה:   1.             התובעים חזרו לביתם בלילה במכוניתם והבחינו, כי מכונית, שנתברר כי היא של הנתבעת, חסמה את החניה שלהם.   2.             הם הזעיקו את אחיו של התובע לצלם את מצב כלי הרכב במקום. לפי האמור בכתב התביעה, החנה התובע את מכונית התובעים בניצב למכוניתה של הנתבעת כך, שלוּ נהגה בזהירות, לא היתה פוגעת במכוניתם.   3.             עוד טענו התובעים, כי הנתבעת הגיעה למקום זמן קצר לאחר מכן וכי אחיו ואחותו של התובע צילמו כיצד מסיעה הנתבעת את מכוניתה לאחור ופוגעת במכוניתם.   4.             אחיו של התובע העיד מטעם התובעים.   5.             הוא אמר, כי ראה את הנתבעת נכנסת לחניה, מסיעה אחורנית ופוגעת במכוניתם של התובעים.   6.             הנתבעת העידה, כי בבואה למכוניתה נוכחה, שחסמו אותה. לא היה כל סימן שמדובר בחניה פרטית, אמרה הנתבעת. מכל מקום היתה בדעה, כי הרכב שחסם אותה (של התובעים, מן הסתם), הוצב שם בכוונה לחסום אותה.   7.             חרף דברים אלה, העידה הנתבעת, היא הסיעה אחורנית "בזהירות" (שורה 3 בעי' 3 לפרוטוקול).   8.             בזמנו פסק בית המשפט לטובת התובעים בהיעדר, משום שהנתבעת לא התגוננה. לבקשתה עיכב בית המשפט את ביצוע פסק הדין עד לבירור התביעה.   9.             לבקשתה לבטל את פסק הדין צירפה הנתבעת כתב הגנה מפותל, שרוב הפרטים בו אינם נוגעים כלל לאירוע עצמו.   10.        העדה הזמינה עד, אולם הוא ראה את המכוניות במצב חניה ולא היה עד לתאונה, שהתובעים טוענים לה.   11.        היא עצמה טענה, כי לא פגעה במכונית התובעים.   12.        בית המשפט שקל היטב את עדויות התובעים והנתבעת ונתן דעתו למסמכים שצורפו ולטיב עדויותיהם של העדים.   13.        ככלות הכל, "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).   14.        התרשמותו של בית המשפט מן העדים היתה אפוא בלתי אמצעית.   15.        על יסוד כל אלה פוסק בית המשפט, שדין התביעה להתקבל.   16.        עדותה של הנתבעת לא הרשימה את בית המשפט בהיותה עדות ששיקפה את שאירע בשטח.   17.        קודם כל, התעלמה מכתב התביעה שהוגש נגדה וציפתה שחברת הביטוח תעשה את העבודה בשבילה.   18.        אחר כך הודתה, כי מקום החניה היה חסום ולמרות זאת ניסתה לצאת ממנו.   19.        עוד טענה בהרחבה,, שלא ידעה כי מדובר בחניה פרטית, טענה שלדעת בית המשפט אינה שייכת כלל לעניין.   20.        טענות אלה אינן יכולות להתקבל.   21.        לא זו בלבד שבית המשפט מעדיף את גירסת העד מוטעם התובעים על עדותה, אלא שהוא סבור כי לשווא טרחה בבקשתה לבטל את פסק הדין ולהימנע מפיצוי התובעים כבר כשאירע האירוע.   22.        כשולי הדברים מבקש בית המשפט להעיר, שכל הטענות והטענות שכנגד בדבר הבעלות או החזקה על מקום החניה לא נגעו לעניין. גם אם רכב חונה במקום חוקי, אסור לו לפגוע במכונית זולתו, אפילו מכונית אחרת חוסמת את דרכו.   23.        טענותיה של הנתבעת, כאילו אין הנזקים במכוניתם של התובעים אלה שהיא אולי גרמה להם, מפני שהצבע על התצלום נראה לבן ואילו הפגוש שלה כהה, היא טענת סרק. התצלום לא נעשה בעת הפגיעה אלא במוסך התובעים ונראה בעליל, שמדובר בעבודת פחחות וצביעה מקובלים.   24.        אם מי מן הצדדים לא נהג לפי החוק בפרשה זו, היתה זו הנתבעת, שניסתה להסיע אחורנית בלא שמישהו כיוון אותה.   25.        השימוש שהנתבעת עשתה באיזכור סעיפים 65 ו-68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] היה שגוי ולא נגע להתנהגותם של התובעים.   26.        התביעה מתקבלת.   27.        בית המשפט משיב על כנו את פסק דינו מיום 9.5.2002.   28.        המזכירות תעביר את מלוא הסכום של 3,000 ₪ שהנתבע הפקידה ביום 2.7.2002 לידי התובעים.   29.        כמו כן ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובעים את הסכום של 600 ₪ הוצאות המשפט.   30.        סכום זה ישא ריבית והצמדה מיום התאונה ב-28.1.2002 ועד לתשלום המלא בפועל. פגיעת רכברכבחניהנזק לרכב