קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קנס על חציית קו הפרדה לבן: 1. המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופט יוסף ריבלין) מיום 18.11.97 (תיק 18295/97) בו הורשע בעבירה של חציית קו הפרדה רצוף ונדון לקנס כספי של 500 ש"ח ופסילה על תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנה. ב"כ המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר השתכנע באמיתות הרישום שערך השוטר ובדבר כנותו של השוטר שהעיד בבית המשפט שאינו זוכר את פרטי ההתרחשות ביום האירוע. לטענתו, שגה בית משפט קמא שהחיל בעניין זה את כלל "הקפאת הזכירה בעבר". עוד טען ב"כ המערער כי הצלבת עדותו של המערער עם עדותה של עדת ההגנה מוכיחה ללא ספק כי המערער לא ביצע את העבירה המיוחסת לו וכי על פי דברי המערער ועדת ההגנה - לא יכול היה השוטר לראות את סיום העקיפה שעשה המערער. עוד טוען ב"כ המערער כי בית משפט קמא שגה כשהסתמך יתר על המידה על הערכתו של המערער לגבי שדה ראייתו של השוטר ולטענתו תתכן אפשרות שהשוטר הבחין במערער שביצע את העקיפה קודם לקו הלבן. 3. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין, בפרוטוקול ובמסמכים שהוגשו לי ושקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי הכרעת הדין של בית משפט קמא מבוססת כראוי על אדני הראיות שהיו בפניו וכי דין הערעור להידחות. מדובר בערעור המכוון, בעיקרו, כלפי מימצאים שבעובדה שקבע בית משפט קמא וכבר נאמר לא פעם כי בעניינים שכאלה בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב. בית משפט קמא שמע את העדים, בחן את המסמכים שהיו בפניו והגיע למימצאים ולמסקנות על בסיס הראיות ולא מצאתי כל טעות המצדיקה שינוי פסק דינו. בית משפט קמא סמך ידיו על הרישום שערך השוטר בעת האירוע ובכך צדק. אכן, סביר ששוטר העורך רישומים לגבי עשרות ומאות מקרים, אינו מסוגל לזכור את הפרטים בעת שהוא מעיד בבית המשפט. השוטר אמנם ערך תרשומת וזכרון דברים מספר חודשים לאחר האירוע, ולבקשת התביעה גם הוסיף פרט נוסף ל"מיטב זכרונו", אולם בכך אין להעיד כי זכרונו של השוטר "סלקטיבי", כטענת ב"כ המערער. בית משפט קמא החליט לסמוך על הפרטים שרשם השוטר בעת האירוע. קביעת בית משפט קמא כי התקיימו במקרה זה התנאים להחלת הכלל של "הקפאת הזכירה" היתה נכונה ובית המשפט העדיף, בנסיבות המקרה, את הרישום האוטנתי של השוטר. יש לדחות את טענות ב"כ המערער בכל הנוגע לקביעת הממצאים העובדתיים על ידי בית משפט קמא. בית המשפט החליט להעדיף את עדות השוטר אשר העיד בפניו ולא מצא טעם המצדיק לקבוע כי השוטר ביקש להטיל אשמת שווא במערער. המערער מצידו בחר שלא למסור את גירסתו ולא לומר דבר בזמן אמת כשהתבקש להגיב על הודעת השוטר בפניו על ביצוע העבירה של עקיפת מכונית בקו לבן. בית משפט קמא ניתח את עדותו של המערער ואשתו שנשמעו בפניו והגיע למסקנה, על בסיס הנתונים שהיו בפניו, כי גם אם יסמוך על הנתונים שמסר המערער, ניתן להגיע למסקנה הוודאית שהמערער אמנם עקף בקו לבן. למסקנה זו הגיע בית המשפט על בסיס הנתונים העובדתיים שהיו בפניו והתרשמותו ממהימנות העדים ששמע. בקביעה זו לא מצאתי כל פגם ולא מצאתי טעם המצדיק התערבות בית משפט של ערעור במימצאים העובדתיים אליהם הגיע בית משפט קמא. לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הערעור.משפט תעבורהחציית קו הפרדה / שטח הפרדהקנס