קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשר סיבתי בין מחלה לבין תנאי השירות בצה''ל: 1. בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 שדחתה את ערעור המערער על החלטת המשיב שלא להכיר במחלת הקרוהן בה לקה ככזו שנגרמה או, לחלופין, שהוחמרה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. 2. לטענת המערער קיים קשר סיבתי, משפטי ורפואי בין מחלתו לבין שירותו הצבאי והתנאים והנסיבות להם נחשף במהלכם וכי המחלה נגרמה כתוצאה מהתנאים והנסיבות להם נחשף במהלך שירותו הצבאי אשר שימשו כ"טריגר" לפריצתה ולחלופין להחמרת מצבה. לדעת המערער טעתה הועדה בהימנעה מלהסיק את המסקנות המתבקשות לטובת עמדת המערער לקיום דעות סותרות ברפואה. 3. המשיב טוען כי המערער לא עבד בתנאי דחק נפשי ולכן צדקה הועדה כשדחתה את טענתו כי תפקידו חשף אותו ללחץ ולתנאים המהווים "סטרס". כמו כן תומך המשיב בקביעה כי לא הוכח שקיימת אסכולה רפואית שיש בה כדי להסביר מהם הגורמים למחלת הקרוהן וגם המומחים מטעם שני הצדדים אמרו כי הגורמים למחלת הקרוהן אינם ידועים. 4. אין חולק, וגם נקבע ע"י הועדה, כי המערער גוייס לשירות חובה בצה"ל ביום 29.8.88 בפרופיל רפואי 97 ולאחר שסיים טירונות הוצב בחיל המודיעין, שם עבר קורס שנמשך כ6- חודשים והוצב לשרת באחד מבסיסי החייל. לאחר שירות של כשנה נשלח לקורס נוסף שנמשך כ5- חודשים. בשבוע האחרון של הקורס בחודש אוגוסט 1990 החל המערער ללקות בשלשולים ובזיהום בפי הטבעת וירד במשקל. רופא שבדק אותו קבע כי מדובר בזיהום, עד אשר הגיע, לאור התלונות הנוספות שהיו לו על כאבי בטן ושלשולים, למרפאה הגסטרואנטרולוגית בביה"ח רמב"ם בחיפה שם נקבע כי לקה במחלת הקרוהן. 5. הועדה בחנה את טענת המערער כי בעקבות פלישת עיראק לכווית בחודש אוגוסט 1990 נדרשה יחידתו בצה"ל לבצע עבודה רבה יותר וזה גרם לו לעבוד בתנאי מתח ודחק נפשי, וכן בארבעת השבועות האחרונים לקורס השני אותו עבר, היו תנאי הגיינה גרועים כאשר השירותים בבסיס היו משותפים למספר רב של חיילים והם לא היו נקיים. לאחר ששמעה את עדותו של המערער החליטה הועדה כי תפקידו היה תפקיד משרדי ולא היתה בו חשיפה לדחק נפשי. 6. מאחר והמשיב לא הביא עדים מטעמו לתאר את תנאי עבודתו של המערער, ולא נסתרה עדותו של המערער, גם בחקירתו הנגדית, אני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעת הועדה כי "התרשמנו כי תפקידו של העורר היה תפקיד משרדי, ולא היתה בו חשיפה לדחק נפשי, ובוודאי שלא לדחק העלול לגרום להופעת מחלות..." לא נסתרה טענתו של המערער ששרת ביחידה מסווגת ביותר במודיעין ונבצר ממנו למסור פרטים אודותיה והוא שרת כחייל סדיר בתפקידו כאשר כל המקבילים לו היו אנשי קבע בעלי ניסיון של כ10- שנים. במועד בו החל לסבול מכאבי בטן ושלשולים עבד בתפקיד רב אחריות, ובתקופה בה פלשה עיראק לכווית עבודתו היתה כרוכה בשעות ארוכות, מתישות ומתוחות - כל אלו מנעו ממנו אפשרות לטפל בעצמו - כשהוא נתון, לדבריו, במתח רב. יש, וגם תפקיד משרדי מחייב השקעת אחריות המביאה למתח ולחץ נפשי והפירוט העובדתי שניתן בתצהירו של המערער לא נסתר. 7. השאלה אם קיימת אסכולה רפואית היא שאלה שמעורבות בה שאלות של עובדה ומשפט, וגם אין הכרעה חד משמעית מה נדרש כדי להכיר בקיומה של אסכולה כפי שנאמר ע"י כב' השופט י.זמיר ברע"א 94/2027 קליג' נ' קצין התגמולים, פד"י נ'(1) 529 בעמ' 537: "...אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסויימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית, כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מקצוע מכובד". מחוות דעתו של פרופ' עינת (מטעם המשיב) עולה כי מחלת קרוהן היא מחלה דלקתית כרונית של המעיים, אשר גורמיה אינם ידועים למדע הרפואה, למרות שהסכים עם האמור בחוות דעתו של פרופ' רוזן (מטעם המערער) שמקובל לומר "שגורמים סביבתיים פעילים כנראה בהיווצרות מחלת הקרוהן". פרופ' עינת שולל את הקשר בין תנאי לחץ נפשי והתפרצות המחלה בהתבססו על ספרות מקצועית ופרופ' רוזן המתבסס על אותה ספרות בדיעה כי יש קשר בין המצב הנפשי לפרוץ המחלה. 8. השאלה היא האם יש בחוות דעתו של פרופ' רוזן לייצג אסכולה רפואית מקובלת לקיום קשר סיבתי משפטי רפואי בין מחלתו של המערער לבין התנאים והנסיבות להם נחשף בשירות. הועדה ציינה כי לא העמיקה חקר בחוות דעתו של פרופ' עינת, על אף הביקורת שמתחה על עמדתו של ב"כ המערער למומחיותו של פרופ' עינת על כל המשתמע מכך, ובפסק הדין התייחסה לאמור בחוות דעתו של פרופ' רוזן שמדע הרפואה טרם גילה את הגורמים הסביבתיים למחלה. בחוות דעתו מפרט פרופ' רוזן "כי הגורם למחלת הקרוהן נחשב כגורם סביבתי כגון גורם זיהומי אשר טרם התגלה, או תגובה למזון או לחומר כימיקליים... ויתכן שהגורם הסביבתי הנ"ל סייע ע"י אירועים נפשיים קשים... השפעת אירועים נפשיים על תפקוד המעי ידועה מזמן ויש קשר הדוק בין מערכת העצבים המרכזית והתגובות המוטוריות של המעי." לאור שלילת עדות לרקע הקונסטיטוציונלי מגיע פרופ' רוזן למסקנה "כי המערער היה חשוף לגורם סביבתי כלשהו אשר גרם להתפתחות המחלה תוך שירותו הצבאי ויתכן שהמתח המתמיד שהיה שרוי בו בתפקידו, סייע לקבלת המחלה". 9. אם אמנם ביססה הועדה מסקנותיה על פי חוות דעתו של פרופ' רוזן, היתה בפניה ראיה על אסכולה רפואית בדבר הגורמים הסביבתיים הגורמים למחלה. אם סמכה הועדה לקביעת מסקנתה בדבר העדר אסכולה רפואית על חוות דעתו של פרופ' עינת, יש טעם לבחון את טענותיו של ב"כ המערער, אחת לאחת, על נסיבות הוצאת חוות הדעת של פרופ' עינת. במיוחד יש להדגיש את דברי פרופ' עינת עצמו בע"נ 92/187 (פרוטוקול הדיון וההחלטות שניתנו שם היו חלק מהראיות בפני הועדה), שאישר שבמועדים הרלוונטיים לתביעתו של המערער לא היה "מומחה למחלה" והחל להתעמק בה לאחר מכן. 10. באשר לשאלה אם המחלה נגרמה עקב השירות או רק הוחמרה בגינו. יש לקבל לדעתי את טענתו החלופית של המערער כי הוכח קשר סיבתי בין החמרת מחלתו ובין שירותו הצבאי שכן גם לפי חוות דעתו של פרופ' רוזן והלשון הזהירה בה נקט, לא נמצא כי בין גורמי המחלה היו גורמים של סניטציה או הגיינה אלא אך ורק המתח המתמיד שהיה שרוי בו באותה עת ש"סייעו" למחלה, דהיינו המחלה הוחמרה בשל דחק נפשי במהלך שירותו. אין בידי לקבל את טענת ב"כ המערער לענין שיעורה המלא ובשיעור 100% של החמרת המחלה. בע"א 89/459 קצין התגמולים נ' חריטן, פד"י מ"ה(5) 374 בעמ' 388, נקבע כי: שומה על קצין התגמולים (ועל הוועדה הרפואית בבואה ליתן חוות דעת) לשקול את מיכלול הנתונים אשר להם השפעה על שאלת הקשר הסיבתי לשירות, ובכלל זה נתונים בדבר התפתחותה הטבעית של המחלה ובדבר גורמי סיכון המתייחסים לתובע, אשר אינם קשורים לשירות הצבאי". באותו ענין דחה הנשיא שמגר את שיטת חישוב שיעור ההחמרה בדרך של הפחתת הנכות ערב פרוץ המחלה מהנכות העכשווית. נקבע כי אותו מבחן "קשה ליישמו לגבי התפתחותה הטיבעית של מחלה קונסטיטוציונלית, אשר אם תוכר כ'נכות' לפי החוק, תעמוד בניגוד למטרת המחוקק-כפי שעמד עליה בימ"ש קמא עצמו-שלא להכיר בנכות שלא נגרמה עקב השירות" (שם, עמ' 388). לאור בחינת מגמת המחוקק והעובדה כי המערער לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי ישיר בין גורם מסויים לפרוץ המחלה, יהיה שיעור החמרה של 50%, שיעור נאות וסביר. 10. בשולי הדברים, יש טעם בטענת ב"כ המערער שמדיניות משפטית ראויה מצדיקה מסקנה דומה בדבר קיומה של אסכולה רפואית, המכירה בגורמים סיבתיים לפרוץ מחלת הקרוהן אם ההוכחה נובעת מראיות דומות או ע"י מומחים זהים. הנימוק שניתן ע"י הועדה שלא להכיר "בנתיב המנחה שנסלל לענין הכרה בקיום אסכולה רפואית למחלת הקרוהן" אינו משכנע. אי לכך הייתי מציעה לחברי לקבל את הערעור ולקבוע כי מחלת הקרוהן ממנה סובל המערער הוחמרה עקב ותוך כדי שירותו הצבאי בשיעור של 50%. אין צו להוצאות. צבארפואהקשר סיבתיצה"ל