תק (רמ') 1406/02 רכוש של אסיר שנפטר התובעת, אלמנתו של המנוח ז"ל (להלן-"המנוח"), תובעת מאת הנתבעת את שווייה של הטלויזיה אשר היתה בבעלותו ובחזקתו של בעלה המנוח בעת שהיה כלוא בכלא רמלה. המנוח נפטר בעת היותו אסיר.   בהתאם להחלטת בית המשפט, המציאה התובעת העתק צו ירושה אודות עזבון המנוח. צו הירושה ניתן על ידי בית הדין הרבני ברחובות ביום 27.12.01. מצו הירושה עולה כי המנוח נפטר ביום 13.9.01 בבאר-שבע, וכי התובעת יורשת 3/4 מעזבונו של המנוח, ואילו בנם הקטין יורש 1/4 מעזבונו של המנוח, כאשר התובעת היא האפוטרופסית על הבן הקטין.   המנוח ואסיר אחר בשם פרץ אשר (להלן-"פרץ") היו כלואים בכלא רמלה. למנוח היה מכשיר טלויזיה שהיה מופקד באפסנאות של בית הכלא (להלן-"הטלויזיה"). המנוח חתם על מסמך לפיו הוא מעביר לפרץ את הטלויזיה, והסוהר רס"ל דייגו אליהו (להלן-"דייגו") חתם על מסמך זה כעד. המנוח אף חתם על הרשאה לאפסנאות הכלא להעביר את הטלויזיה לפרץ עד לשחרורו מבית הסוהר. ביום 17.4.01 אישר פרץ כי קיבל לידיו את הטלויזיה בנוכחות סמל האגף בן-הרוש. לאימות על גבי מסמך זה מצויה גם חתימת סגן מנהל בית כלא איילון. המנוח הועבר לבית כלא בבאר-שבע, שם, למרבה הצער, הלך לבית עולמו ביום 13.9.01. המסמכים המקוריים של ההסכמות וההתחייבויות הנ"ל לא הוצגו בבית המשפט, וכל אשר הובא בפני בית המשפט הוא צילום שלהם על גבי דף אחד.   לאחר פטירתו של המנוח קיבלה התובעת את חפציו של המנוח, ובניניהם "שלט טלויזיה". התובעת ביקשה לקבל את הטלויזיה, אך לא קיבלה אותה. טוענה התובעת כי על הנתבעות לשלם לה את שווי הטלויזיה בסך -.1,300 ₪.   הנתבעות טענו בכתב הגנתן כי החתימות של הסוהרים על גבי המסמכים להעברת הטלויזיה לפרץ ץהיו לעדות בלבד, וכי האחריות להחזרת הטלויזיה למנוח היתה על המנוח.   יש לציין כי הנתבעות טענו בכתב הגנתן טענות עובדתיות, אך טענות אלו לא הוכחו בבית המשפט.   התובעת העידה בבית המשפט כי בעלה המנוח שבת שביתת רעב בכלא רמלה. כתוצאה מכך הועבר המנוח לצינוק והיה שם כ-4 ימים. המנוח הסביר לתובעת כי בעת שהות בצינוק "לא מקבלים את הטלויזיה אלא משאירים אותה באפסנאות". לדברי התובעת הועבר המנוח מהצינוק ישר לבית הכלא בבאר שבע. התובעת פנתה לכלא רמלה שיעבירו את הטלויזיה לכלא באר-שבע, אך התשובה שקיבלה מבית הכלא היתה שזה לא מענין אותם וכי בעלה המנוח יטפל בענין הטלויזיה שיעבירו לו אותה לכלא באר-שבע. מטעם הנתבעות העיד דייגו. כל אשר ידע דייגו בקשר למקרה הנדון שאכן הוא חתם על גבי המסמך כעד לחתימתו של המנוח. דייגו הסביר את הצורך בחתימתו כעד לחתימת המנוח בזו הלשון: ”אני הייתי זקיף באגף הזה. האסיר המנוח לוי שלמה רצה להעביר את הטלויזיה לאסיר אחר בהסכמה שלו והאסיר הזה לא יכול להוציא טלויזיה בלי אישור וחתימה שלו שהוא מסכים שיוציאו את הטלויזיה מהתא שלו“ לשאלות בית המשפט השיב דייגו כי כאשר אסיר מועבר לכלא אחר, ההעברה נעשית בלילה. נעשית רשימת ציוד אותה הוא לוקח אתו, כולל דברים אישיים, כגון ווקמן טלויזיה וכו', הכל נרשם ועובר שיקוף ואח"כ יוצא בלילה. ולענין נוהל ההעברה אומר הסוהר דייגו כדלקמן; ”יום לפני העברה של האסירים אני דואג לכך שכל הציוד של האסיר יהיה מוכן בחדר, ובלילה הוא עובר עם כל הציוד שלו. אם הציוד שלו נמצא אצל אסיר אחר אני צריך לדאוג שהציוד שלו יחזור אליו. אם הוא לא מבקש אני לא מבקש.“ בחקירה הנגדית לאחר השאלות של בית המשפט השיב הסוהר דייגו לשאלת ב"כ הנתבעת כדלקמן: ”כשאסיר בבידוד גם אז ההעברה נעשית בלילה. אנו מרכזים את הציוד שלו בחדר אחד, רושמים את כל מה שהוא קיבל וחותמים שהוא קיבל. יש באפסנאות כרטיסיה.“   פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן-"הפקודה") קובעת הוראות באשר לגופו ורכושו של כל אסיר. בסעיף 7 לפקודה נאמר כי: ”כסף, בגדים וחפצים אחרים שהביא אסיר עמו לבית הסוהר ואין הוא רשאי להחזיקם, יימסרו למשמורתו של מנהל בית הסוהר; המנהל יקיים רישום של החפצים האמורים והם יוחזרו לאסיר עם שחרורו“ בסעיף 42 לפקודה נאמר; ”לא יעביר אדם חפץ אסור לאסיר, ולא יעביר לאדם אחר חפץ אסור מאסיר או מטעמו.“ המנוח "חפץ" הוגדר בסעיף 1 לפקודה כ"חפץ מכל הגדר שהוא, לרבות כסף, בגדים, מזון, משקאות, טבק בכל צורה, מכתב, נייר ומכשיר. המונח "חפץ אסור" הוגדר בסעיף 1 לפקודה כ"חפץ שפקודה זו או התקנות אינן מתירות הכנסתו לבית הסוהר, הוצאתו מבית הסוהר או החזקתו בידי אסיר" הוראות סעיף 44 לפקודה מתירות למנהל בית הסוהר לחלט חפץ אסור שנעשו בו הדברים האסורים על פי סעיפים 41 עד 43 לפקודה או שנמצא בידי אסיר. סעיף 56 לפקודה קובע 40 עבירות משמעת של אסיר. בפיסקה 41 קובע סעיף זה "עבירת סל" לעבירות המשמעת, ובלשון הפקודה "כל מעשה, התנהגות, אי סדר או הזנחה הפוגעים בסדר הטוב או במשמעת, אף אם לא פורטו בפיסקאות הקודמות."   השלמה להוראות הפקודה מצוייה בתקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978 (להלן-"התקנות"). תקנה 36 קובעת כי "כספים וחפצים בעלי ערך שהובאו על ידי אסירים, או נשלחו אליהם ושכר עבודתם יופקדו בקופת בית הסוהר או במקום אחר המיועד לכך.רשאי מנהל בית הסוהר להיענות לבקשה בכתב מאת האסיר ולהתיר מסירתם לאדם אחר". תקנה 37 קובעת כי אסור לאסיר להחזיק מסמכים, כספים או חפצים אחרים, למעט מספר פריטים, ובהם חפצים אישיים שהחזקתם הותרה לאסיר בידי מנהל בית הסוהר בכפוף לתנאים, לנסיבות ולהגבלות שנקבעו בהוראות המחייבות בשירות. תקנה 40 קובעת כי אסיר משתחרר יקבל את חפציו המופקדים, את הכסף העומד לזכותו ואת הבגדים שבהם היה לבוש בעת שנתקבל בבית הסוהר, אם לא היה צורך להשמידם. תקנה 43 קובעת כי כסף וחפצים של אסיר שנפטר יימסרו לבן-זוג ובאין בן-זוג ליורשים. פירטתי את חלק מהוראות הפקודה והתקנות הנוגעות לענייננו. אך מקריאת כל הוראות הפקודה והתקנות עולה כי לשלטונות בית הסוהר יש שליטה מלאה על חיי האסיר ועל רכושו. בתקנות קיימות הגבלות נוספות על יכולתו של האסיר להחזיק חפצים. ראה לדוגמה את תקנה 37(ג) סיפא לתקנות.   בעלי הדין לא הביאו בפני בית המשפט את ההוראות המחייבות בשירות, הוראות הנזכרות בתקנה 37(א)(3). ראוי היה לנתבעת, כמי שכל המידע מצוי בידיה וכמי שהאסיר מצוי בידיה לטוב ולרע, שתמציא לבית המשפט את הוראות אלו.   מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי בעלה שבת שביתת רעב ועל כן הועבר לבידוד (צינוק). בשביתת הרעב עבר המנוח עבירת משמעת על פי סעיף 56(8) לפקודה, הקובע כי אסיר ש"סירב לאכול את לחם חוקו", ביצע עבירת משמעת. כנראה שבעקבות עבירת משמעת זו נשפט המנוח לבידוד, בהתאם לסעיף 58(א)(4) לפקודה. התובעת העידה כי בעת שהותו של אסיר בבידוד לא מקבלים את הטלויזיה אלא משאירים אותה באפסנאות. יש לציין כי מתן רשות לצפות בשידורי טלויזיה הינה בבחינת טובת הנאה שאינה קבועה בחיקוק, כהגדרתה בתקנה 19(א), היא נתונה לשיקול דעתו של מנהל בית הסוהר. הדעת נותנת כי אכן אסיר שנשפט לבידוד נמנעת ממנו טובת הנאה זו, והטלויזיה מבחינתו היא בגדר "חפץ אסור".   מן ההסכם שצורף לכתב התביעה, אשר הנתבעת אישרה את אמיתותו ואת תוכנו, עולה כי בעת ההשאלה היתה הטלויזיה של המנוח באפסנאות. התובעת העידה כי כאשר אסיר נמצא בצינוק, לא מתירים לו להחזיק במכשיר הטלויזיה, ומכשיר זה מאופסן באפסנאות. דברים אלו מביאים אותי למסקנה שאכן בעת ההשאלה של הטלויזיה לפרץ, היה המנוח בבידוד.   התובעת העידה בפני כי המנוח הועבר מהצינוק שבבית הכלא ברמלה לבית הכלא בבאר-שבע. עדותה לא נסתרה בענין זה, והנתבעת לא הביאה כל ראיה נגדית לסתור את עדותה של התובעת בענין זה.   לשאלות בית המשפט השיב דייגו כדלקמן: ”ש. האם כשהמנוח הכניס את הטלויזיה, עובדה זו נרשמה בשירות בתי הסוהר? ת. כן. יום לפני העברה של האסירים לכלא אחר, אני דואג לכך שכל הציוד של האסיר יהיה מוכן בחדר, ובלילה הוא עובר על כל הציוד שלו. אם הציוד שלו נמצא אצל אסיר אחר, אני צריך לדאוג שהציוד שלו יחזור אליו. אם הוא לא מבקש אני לא מבקש.“ לאחר תשובותיו של דייגו לשאלות בית המשפט, נחקר העד על ידי ב"כ הנתבעת. השאלות והתשובות הרלוונטיות לענייננו היו בזו הלשון: ”ש. האם כשאסיר עובר מכלא אחד לכלא אחר והוא נמצא בבידוד בכלא שהוא היה בו יש הבדל בתהליך הרישום? ת. כשאסיר בבידוד גם אז ההעברה נעשית בלילה, אנו מרכזים את הציוד שלו בחדר אחד, רושמים את כל מה שהוא קיבל וחותמים שהוא קיבל. יש באפסנאות כרטיסיה“ מדבריו אלו של העד עולה הבדל ברור בין הנוהל של העברת חפציו של אסיר מכלא לכלא, על בית הסוהר לדאוג שהאסיר יעבור עם כל חפציו, גם כאלה הנמצאים אצל אסיר אחר. אלא שדייגו מצא חירות לעצמו להחליט שאם האסיר לא מבקש את חפציו הנמצאים אצל אחר, הוא לא מבקש להחזיר לאסיר המועבר את חפציו הנמצאים את אסיר אחר. אך את חירות זו לא ציין הסוהר דייגו לגבי אסיר הנמצא בבידוד, ומתשובותיו עולה כי לגבי אסיר הנמצא בצינוק, בעת העברת אסיר זה לכלא אחר, הוא דואג להעביר יחד עם האסיר לכלא האחר את כל חפציו, בין הנמצאים ברשותו בין הנמצאים אצל אחרים, בין אם בקש זאת האסיר ובין אם לא בקש זאת האסיר. בעת העברת המנוח לכלא באר-שבע היה מסמך ההשאלה מצוי בידי שלטונות הכלא, היה ידוע להם כי הטלויזיה של המנוח מצויה אצל פרץ, והיה עליהם לדאוג להחזירה למנוח ולהעבירה ביחד אתו לבית הכלא בבאר-שבע. המנוח היה בצינוק, כל השליטה על העברת הטלויזיה לפרץ היתה בידי שלטונות הכלא, כל המידע בדבר חפצי המנוח, לרבות הטלויזיה, היה מצוי בידיהם, ושלטונות הכלא ריכזו את העברת הציוד של המנוח. השליטה והפיקוח המלאים על חירותו ונכסיו של המנוח היו בידי שלטונות הכלא. לטעמי, שליטה ופיקוח מלאים אלו מטילים על שלטונות הכלא חובת זהירות מוגברת לרכושו של אסיר המצוי בכלא והמועבר לכלא אחר. לא הובאה בפני כל ראיה כי שלטונות הכלא שאלו את המנוח בעת העברתו לכלא באר שבע אם ברצונו לקחת אתו את הטלויזיה או להשאירה אצל פרץ. ספק בעיני אם המנוח היה משאיל את הטלויזיה לפרץ אילו ידע שמהצינוק היה מועבר לכלא באר-שבע והטלויזיה תישאר אצל פרץ.   התובעת, אלמנת המנוח, העידה בפני, ועדותה נאמנת עלי, כי לאחר העברת המנוח לכלא באאר-שבע היא התקשרה לכלא רמלה ובקשה להעביר את הטלויזיה לכלא באר-שבע. התשובה שקיבלה מכלא רמלה היתה שאין הדבר מענין אותם, וכי המנוח, שהיה בחיים באותה עת, יטפל בהעברת הטלויזיה אליו. גישה זו של שלטונות הכלא ברמלה אינם עולים בקנה אחד עם חובת הזהירות המוגברת שיש לשלטונות הכלא כלפי חפצים של אסירים המצויים בתוך הכלא ואשר שלטונות הכלא אחראים לשמירתם או להחזרתם לאסיר, כולל החובה לדאוג להחזיר לאסיר חפץ השייך לו והנמצא אצל אסיר אחר, לפחות בנסיבות שבתיק זה.   תקנות 40 קובעת כי אסיר משתחרר יקבל את חפציו המופקדים... .תקנה זו מדברת אך ורק על החזרת חפצים מופקדים, מכיוון שהאסיר לוקח איתו את חפציו האישיים המצויים בתאו. אך לעומת זאת, מציינת תקנה 42 כי כסף וחפצים של אסיר שנפטר יימסרו לבן-זוגו... . כאן לא מדובר בחפצים מופקדים, אלא בכל חפציו של האסיר הנמצאים בבית הסוהר, בין חפצים מופקדים ובין חפצים שאינם מופקדים. חשוב לציין שתקנה זו אינה מבחינה בין חפצים שהושאלו לאסיר אחר ובין חפצים שהיו בחזקתו של האסיר. התקנה מדברת על חפציו של האסיר, ומפשוטו של מקרא הכוונה לחפצים השייכים למנוח, ולא משנה היכן הם נמצאים. בהתאם לתקנה זו, היה על שלטונות הכלא להעביר לתובעת, אלמנתו של המנוח את כל חפציו של המנוח, לרבות הטלויזיה, גם אם הטלויזיה היתה מצויה אצל פרץ.   בהתאם להסכמת המנוח, הועברה הטלויזיה לפרץ עד למועד שחרורו של פרץ מכלא רמלה. לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעת מתי שוחרר פרץ מהכלא אם שוחרר, האם החזיר פרץ את הטלויזיה לשלטונות הכלא, האם דאגו שלטונות הכלא לקבל את הטלויזיה מפרץ עבור המנוח לאחר העברתו לכלא באר-שבע, אם שוחרר פרץ לפני מותו של המנוח מה עשו שלטונות הכלא על מנת להעביר למנוח את הטלויזיה לכלא באר-שבע. התובעת העידה כי בקשה משלטונות הכלא להעביר את הטלויזיה למנוח מכלא באר שבע, אך נענתה שדבר זה אינו מעניין אותם וכי המנוח ידאג להעביר את הטלויזיה אליו. התנהגות זו של שלטונות הכלא מהווה חוסר איכפתיות לרכוש האסיר, רכוש עליו הם אמורים לשמור במשנה זהירות עקב כל שהאסיר נמצא בידי שלטונות הכלא כחומר ביד היוצר.   אשר על כן מוטלת האחריות להיעלמות הטלויזיה של המנוח על כתפי הנתבעת.   מאחר שהטלויזיה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, תבעה התובעת מאת הנתבעות את שווי הטלויזיה, אותה העריכה בסך -.1,300 ₪. התובעת לא הביאה כל הוכחה לערכה של הטלויזיה. מאחר ומדובר בטלויזיה משומשת סבור אני כי ניתן לקבוע את שוויה באמצעות אומדן, והסכום בו נקבה התובעת בכתב תביעתה נראה סביר לחלוטין.   אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך -.1,300 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התיבעה (29.4.02) ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת המשפט בסך -.85 ₪ ואת הוצאות המשפט בסך -.300 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.בית סוהר / כלאאסירים