תא (קריות) 1635/01 שבר ביד עקב נפילה במהלך ריקודים ענינה של תביעה זו הוא דרישה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת עקב החלקתה ברחבת הריקודים אשר באולם אירועים השייך לנתבעת 1. כתוצאה מההחלקה נגרם לתובעת, על פי הנטען בתביעה, שבר בידה הימנית. נתבעת 2 הינה מבטחת האולם. הדיון בתיק פוצל, ותחילה נדונה שאלת החבות. המחלוקת בשאלת החבות נוגעת לעצם קרות האירוע, אותו מכחישות הנתבעות, ולחילופין - לשאלת התרשלותה של הנתבעת 1, ורשלנותה התורמת של התובעת. הגורם לנפילת התובעת - התובעת טוענת כי נפלה, במהלך ריקוד, עקב החלקה על לכלוך ורטיבות אשר היו על רצפת הרחבה. הנתבעות טוענות כי לא היה כל לכלוך ברחבה, וכי התובעת נפלה מעצמה, עקב כך שנעלה נעליים בעלות עקב גבוה, או מסיבה אחרת, כלשהי, אשר אינה קשורה בנתבעת 1. לחילופין טוענות הנתבעות כי יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת בשיעור של 100%. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה וכן ידיד התובעת בשם ישראל (להלן "העד"), ועדויותיהם אמינות עלי. אמנם היו סתירות מסוימות בין עדויותיהם, כגון בשאלה האם הושם על מקום הפגיעה קרח במטבח, או באולם, אולם טבעי הוא שפרטים מסוג זה אינם נשארים, במדויק, בזכרונם של עדים, ואין בסתירות קלות אלה כדי לפגוע במהימנות אשר ייחסתי לעדויות התובעת והעד. אמנם, התובעת והעד לא יכלו לאמר מהו בדיוק הלכלוך אשר היה על הרחבה, אולם סביר הדבר שטרם ההחלקה לא הקדישו לכך תשומת לב, ולאחר ההחלקה היו עסוקים בכאביה של התובעת ולא התפנו, לבדוק את טיב הלכלוך, והדבר אף לא עלה על דעתם. אין בכך שהתובעת לא ראתה אנשים אוכלים או שותים ברחבה כדי להצביע על כך שהדבר לא נעשה, שכן, מטבע הדברים, עד קרות האירוע לא היתה לתובעת כל סיבה לשים לכך לב. כן אין בעובדה שאנשים אחרים לא החליקו, כדי לשלול את גרסת התובעת. גם כאשר קיים מפגע, לא כל אדם הנמצא במקום נפגע ממנו. ב"כ הנתבעות טוען, בסיכומיו, כי התובעת, אכן נפלה באולם, אולם לא כתוצאה מלכלוך על הרחבה, ובשל כך לא פנתה לאיש מהאולם והודיעה לא על האירוע - כדי שלא יוכלו לבדוק, בו במקום, את גרסתה. אכן, יש מקום לתמוה על כך שהתובעת לא הודיעה על נפילתה לאיש מעובדי הנתבעת 1 אשר היו במקום, אולם אני מקבלת את הסברה של התובעת לפיו היתה עסוקה בכאביה. אינני מקבלת את טענת ב"כ התובעת לפיה יש ליתן משקל לעובדה שהנתבעות בחרו שלא להגיש את דוח החקירה אשר ערך חוקר מטעמן, אולם, בהעדר ראיה מפריכה יש מקום לקבוע כי עדויותיהם של התובעת והעד לא נסתרו. לפיכך, אני קובעת כי, אכן, התובעת החליקה ברחבת הריקודים, בגין לכלוך ורטיבות אשר היו עליה. אחריותה של הנתבעת 1 ברשלנות - אין חולק כי הנתבעת 1 חייבת, חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, והשאלה הינה האם היא חייבת בחובת זהירות קונקרטית כלפיה, ואם כן - האם מילאה חובה זו. חובת הזהירות נבחנת על פי מבחן הצפיות, ולטעמי ברור כי הנתבעת 1 חייבת היתה לצפות כי, בשל הקהל הרב המוזמן לאירוע, ובשל העובדה כי מוגשים באירוע מזון ומשקאות, עלולה רחבת הריקודים להתלכלך, ולהוות מפגע לרוקדים, כפי שקרה בפועל. הסכנה בה עסקינן הינה סכנה "בלתי רגילה". הרוקד ברחבת ריקודים, באולם אירועים, רשאי לצפות לכך שהרחבה תהא נקיה ממפגעים, לרבות לכלוך ורטיבות. ראה: ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם פד"י לח (1) עמ' 72 פיסקה 2 לפסה"ד. חובתה של הנתבעת 1 הינה לשמור, באופן שוטף ורציף, על נקיון האולם ורחבת הריקודים, ולעשות כך מיוזמתה, מבלי לחכות שמאן דהו יבחין בלכלוך ויזעיק את עובדת הנקיון. במהלך האירוע מוגשים, כאמור, מזון ומשקאות ובהחלט סביר שחלקם ימצא את דרכו, באופן כזה או אחר, אל ריצפת רחבת הריקודים וזאת - בין אם המלצרים עוברים דרכה כדי להגיש את המזון ובין אם לאו. בבוא ביהמ"ש לקבוע מהם האמצעים אשר על מחזיק האולם לנקוט, על מנת לעמוד בחובת הזהירות המוטלת עליו, על ביהמ"ש לשקול "את מידת הסכנה, את הקושי למנעה וההוצאה הכרוכה בכך, ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על אף סכנתו". (דברי כב' השו' ויתקון בע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד נ' נחמיאס פד"י כט' (1) 63, המצוטטים בע"א 683/77 ברוק נ' עירית ת"א פד"י לד (1) עמ' 157) כשבאה אני לבחון את האמצעים אשר על המחזיק באולם לנקוט, אוכל לקבל את טענת ב"כ הנתבעות כי לא ניתן לצפות כי בעל אולם שמחות יעמיד עובד נקיון "לכל אריח ואריח". יחד עם זאת - לאור האפשרות הסבירה כי הרחבה (ואף ריצפת האולם עצמו) תתלכלך במהלך האירוע, ממזון ומשקאות, נוכל לצפות מבעל אולם שמחות כי יתן הוראה לעובדת הנקיון, או לכל אדם אחר מטעמו, לסקור את האולם והרחבה, בתדירות גבוהה, על מנת לאתר מפגעים, ומשאלה יאותרו - יטפל בהם אותו עובד, מיידית, או יזעיק את עובדת הנקיון. בעניננו - מטעם הנתבעות העיד עד אחד בלבד, הוא מר נאסר חוסין, אשר היה אז אחראי מטעם הנתבעת 1 על אולם האירועים (להלן: "האחראי"). לדבריו, במהלך כל הערב נמצאת במקום עובדת נקיון האחראית על שני אולמות האירועים הנמצאים במקום וכן על השירותים, אם כי באותו יום היה אירוע באולם אחד בלבד. לא שמעתי מהאחראי כי היה במקום ממונה על איתור מפגעים מסוג זה, או כי ניתנו לעובדת הנקיון הוראות כלשהן לפיהן עליה לבדוק, מדי פעם, את נקיון האולם ורחבת הריקודים, וכל ששמעתי ממנו הוא כי "כאשר קורים מקרים חריגים היא זמינה בכל עת ובכל שניה כדי לנקות ולשמור על אסטתיקה של האולם". הדעת נותנת כי עובדת נקיון אחת אינה יכולה להספיק כדי להבטיח איתור מפגעים וקיום רמת נקיון נאותה גם באולם וגם בשירותים, בהם נמצאים מאות אורחים, ואין זה פלא האחראי לא יכול היה לענות על שאלת ב"כ הנתבעת, הכיצד יכולה עובדת הנקיון לדאוג לכך, אולם מחדלה העיקרי של הנתבעת 1 הינו דווקא באי נקיטת אמצעים לאיתור מפגעים, וכתוצאה מכך - אי ידיעתה על המפגע וחוסר טיפולה בו, כפי שהסברתי לעיל. שמעתי מהתובעת והעד כי המפגע היה קיים על הרחבה, זמן ניכר, וכי שניהם הבחינו בו, במהלך הערב, קודם לריקודם על הרחבה. בשל כך ניתן לקבוע כי אין מדובר במפגע אשר נגרם שניות ספורות לפני נפילתה של התובעת, ולכן לא היה סיפק בידי הנתבעת 1 לנקותו. אילו היתה הנתבעת 1 נוהגת כפי שהתוויתי לעיל, היתה מבחינה במפגע ומטפלת בו, בעוד מועד. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת 1 אחראית, ברשלנותה, להימצאות המפגע על רחבת הריקודים. אשם תורם - כאמור - התובעת עצמה העידה כי הבחינה בלכלוך וברטיבות על הרחבה, בטרם החלה לרקוד. בנסיבות אלה, ראוי היה שהתובעת תודיע על הלכלוך לעובדי הנתבעת 1 הנמצאים במקום (כפי שהיא עצמה העידה) אולם, גם אם לא מצאה לנכון לעשות זאת, היה עליה, מכל מקום, להימנע מלרקוד על הרחבה, או לפחות, במקום בו נמצא המפגע. רואה אני הגזמה רבה בדבריה של התובעת לפיהם כל הרחבה היתה מלוכלכת. הדבר אינו סביר ועומד בסתירה לדברי העד מטעמה, על פיהם היה כתם של לכלוך. על פי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין האזרחיים (נוסח חדש) התשמ"ד - 1984, לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". לצורך מענה לשאלה כיצד יקבע ביהמ"ש אם אשמו של אדם אחר (ובכלל זה - הנפגע) היה הסיבה המכרעת לנזק, קבעה הפסיקה שלושה מבחנים אפשריים, אשר על השופט היושב לדין לקבוע באיזה מהם, או באילו מהם ייעזר, והם - מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. (ראה: ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה פד"י מח' (3) עמ' 1). הן על פי מבחן הצפיות, שבכללו - מבחן האדם הסביר, והן על פי מבחן השכל הישר, הוא מבחן "האשמה המוסרית", אני קובעת כי אשמה התורם של התובעת לקרות הנזק, הינו בשיעור ניכר, העולה על אשמה של הנתבעת 1. התובעת בחרה לרקוד, בנעלי עקב בגובה מס' ס"מ, במקום בו היתה הרחבה מלוכלכת, וזאת - למרות שהבחינה במפגע, אשר על פי תיאורה אותו ברור כי היה משמעותי בעינה. מדובר באישה בוגרת אשר בעיניים פקוחות, תוך שהיא ערה לסיכון, בוחרת לנהוג באופן בלתי סביר בעליל. התלבטתי האם אין מקום לקבוע כי אשמה התורם של התובעת מגיע לכדי 100%, כטענת ב"כ הנתבעות, וכפסע היה בין קבלת עמדת ב"כ הנתבעות לבין החלטתי, בסופה של התלבטות, כי חלק מהאחריות עדיין רובץ על כתפי הנתבעת 1. מששמתי לבי אל הפרת חובת הזהירות ע"י הנתבעת 1, המחזיקה במקום, כלפי אורחי המקום, וכשמציבה אני את רשלנותה של הנתבעת 1 מזה, מול רשלנותה הרבתי של התובעת מזה, עדיין אין ברשלנותה הניכרת של התובעת כדי לפטור, כליל, את הנתבעת 1 מאחריותה היא. יש לזכור כי אדם בא לאירוע על מנת לרקוד וליהנות וגם אם הוא מבחין במפגע כאמור, עדיין מאמין הוא כי לא ייפגע, במיוחד כשאנשים אחרים רוקדים גם הם במקום. אני קובעת, איפוא, כי אשמה התורם של התובעת לקרות התאונה הינו בשיעור של 75% ויתרת רשלנותה של הנתבעת 1 הינה בשיעור של 25% בלבד. אמנם, ייחוס אשם תורם לנפגע, בשיעור כה גבוה, אינו חזון נפרץ, והוא חריג ביותר, אולם בנסיבות המקרה אשר בפני, אין מנוס מכך. עובדות המקרה בת"א (תל-אביב) 45356/92, אליו מפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, שונות , לחלוטין, מעובדות המקרה אשר בפני, ואין להקיש ממנו דבר לעניננו. אשר על כן אני קובעת כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין 25% מנזקיה, עקב התאונה הנ"ל. בנסיבות הענין אינני עושה צו להוצאות, בשלב זה.תאונת ריקודיםידייםנפילהשבר