קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שומה על פי מיטב השפיטה: בפסק-דין שנתתי היום ב-ע"ש 10/83 נחמיאס נ' מנהל מע"מ, צינתי כי שימוש בסמכות להוצאת שומה לפי מיטב השפיטה יעשה לעיתים נדירות כאשר יש למנהל יסוד להאמין שהדו"ח אינו מלא או איננו נכון, כאמור בסעיף 77לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975[2]: "אין לעשותו דרך שגרה שכן המחוקק יוצא מנקודת הנחה כי האזרח מדווח דיווחי אמת ומשלם מס אמת ועל-כן הסמיך את המשיב, כאשר יש בידיו נתונים המצביעים שאין הדבר כך, לסטות מהצהרת הנישום ולשום אותו לפי מיטב השפיטה". משפעל המשיב לפי הסעיף הנ"ל וכשספרי הנישום לא נפסלו, מוטלת חובת הראייה על המשיב להראות לביהמ"ש כי היה לו יסוד להוציא את השומה. במקרה דנן ביסס המשיב את שומתו על "תוצאה עיסקית בלתי-סבירה עלפי בדיקה שנערכה בעסקך" ועל "תוספת מחזור הכנסה על-פי שומות מסהכנסה". המערערת דיווחה על % 23.7רווח גלמי בשנת 1979ו-% 23.5לשנת 1980, לעומת זאת דיווחה למס-הכנסה - לפי עדות מר כרוחלי מטעמה, עמ' 9לפרוטוקול, על % 27רווח גלמי. אמירה זו של מר כרוחלי אינה מדויקת. כפי שהראה ב"כ המערערת בסיכומיו אחוז הרווח שדווח למס הכנסה ולמס ערך מוסף היה זהה. המשיב הגיש את נ/ 1הכולל נתונים שניתנו לו על-ידי המשיבה, ושלפיהם ערך את חישוביו שב-נ/ .2הוא נטל 4חשבוניות, כולן משנת 1982וערך לפיהן את התחשיב של הרווח הגלמי והגיע לתוצאות מ- 33עד 82אחוז - על-כן הוציא למשיבה שומה על בסיס %.33 כאמור, המשיב היה צריך לשכנע אותי שהיה לו יסוד להוציא את השומה ושהומה שהוציא - סבירה על-פי הנתונים שהוצגו. לא זו אף לא זו הוכחו לשביעות רצוני. בסיכומיו בעמ' 6מבהיר ב"כ המערערת את השגותיו על תחשיביו של המשיב, ואני סבור שהשגות אלו נכונות: הוא טוען כי התחשיב - א. מתיחס לתאריך ינואר, פברואר .1982 ב. בנוי על מכירה לפי משקל בעוד שהמערערת מכרה את מוצריה לפי מספר יחידות כשהמשקל אינו זהה לגבי אותו מוצר. ג. התחשיב בנוי על 4חשבוניות בלבד. אני מאמץ את נימוקי ב"כ המערערת בטענותיו הנ"ל. בפסק-דיני בתיק ע"ש 10/83 הנ"ל הצבעתי על-כך שעריכת תחשיב מדגמי המבוסס על 4- 5חשבוניות הלקוחות משנת שומה אחת אינה ראייה מספקת לכך שהיה יסוד למשיב להוציא שומה על-פי מיטב השפיטה ושהתחשיב הבנוי עליהן משליך על כל אותה שנה, על אחת כמה וכמה שהוא משליך על מספר שנים. היות ונטל הראייה - על המשיב, היה צריך להצביע בפני שהבדיקה המדגמית הזו נכונה גם לגבי חשבוניות אחרות מתקופות אחרות באותה שנה, ושהיא יכולה לשמש בסיס גם לשנים אחרות. אין שנה אח דומה לחברתה, במיוחד בכלכלה אינפלציוניית כמו אצלנו. ואף אין תקופה אחת באותה שנה - דומה לתקופה אחרת. על-כן אני דוחה את הראיות הללו שהגיש המשיב כבלתי-משכנעות. גם הבדיקה שערך המשיב בשלב ההשגה אין בה כדי לשכנעני שהדו"חות של המערערת היו כה בלתי-סבירים ושהצדיקו הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה, כפי שאמר כב' השופט אשר בע.מ.ה. 825/69שפר נ' פקיד השומה פ"ת [1], שצוטט בסיכומי ב"כ המערערת עמ' 2: "פקיד השומה צריך להזהר מאד לפני שיחליט כי הכנסתו של נישום מסויים הנובעת מהנהלת חשבונות מסודרת אינה "סבירה". הייתי אומר שרק חקירה מעמיקה מאד בכל הנתונים של העסק, בין אובייקטיבים ובין סובייקטיבים, תוכל להביא לקביעה כזו". כאמור, לא נערכה חקירה מעמיקה על-ידי המשיב ועריכת שומה על סמך בדיקת כמה חשבוניות מקריות - אינה עולה בקנה אחד עם הוראות המחוקק בהתירו למשיב בסעיף 77[2] הוצאת שומה על-פי מיטב השפיטה. על-כן הערעור מתקבל והשומה נשוא הערעור מתבטלת בזה. המשיב ישלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 000, 1ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום. מיסיםשומה