קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שני נתיבים שהופכים לנתיב אחד - תאונת דרכים: המערער משיג על הרשעתו בדין, בעבירות של נהיגה בלתי זהירה לפי תקנה 21(ג) וסטייה מנתיב שלא בביטחון לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה; עבירות שגרמו לתאונת דרכים שבה נגרמו חבלות גוף ונזקי רכוש. לחילופין הוא משיג על חומרת עונשו. אין חולק על כך שהמערער נהג מכונית פרטית, ביום 27.2.96, בצוהרי היום, ברחוב קפלן בת"א, ממערב למזרח ובהגיעו סמוך לפני צומת הרחובות קפלן-דוד אלעזר התרחשה תאונה שבה התנגש רכבו במשאית, המערער נחבל ושני כלי הרכב ניזוקו. אף על זה אין חולק שעובר לתאונה נהג המערער בנתיב השמאלי מבין שני נתיבי הדרך בכיוון נסיעתו וכי סמוך לפני הצומת משתלבים שני הנתיבים לאחד. אותה שעה נסעה משאית בנתיב הימני של הדרך האמורה. סמוך לפני הצומת היה על המערער להשתלב בנתיב היחיד של הדרך. אגב כך התרחשה התאונה, שכן שני כלי הרכב המעורבים נמצאו לפתע בנתיב אחד. בית המשפט לתעבורה שמע את עדויות הנהגים המעורבים וכן את עדותו (מטעם התביעה) של חייל שצפה בהתרחשות ממקום עמידתו על הכביש. הוא קיבל חלקית את עדות נהג המשאית, למרות ש "לפי עדותו לפני ולאחר רענון זכרונו לא ידע פרטים מהותיים וסתר עצמו עם קטעים נבחרים מהודעתו". חלק העדות של נהג המשאית שנאמן בעיני בית המשפט נוגע ל"נקודת המפגש עם רכב הנאשם כפי שתיאר אותה בחקירה הנגדית"; היינו ש" המפגש היה בחלק הקדמי שלי לבין ימני אמצעי שלו בערך". עדות המערער כי התאונה התרחשה על ידי פגיעת המשאית ברכבו מאחור לאחר שכבר התייצב במצב עמידה בנתיב המאוחד, נדחתה על ידי בית המשפט. גם עדות החייל, שדווקא תמכה בעדות המערער, נדחתה על ידי בית המשפט משום שהוא "הבחין באירוע ממבט של שניה". עיקר ממצאי העובדה נקבעו על בסיס עדותו של בוחן תאונות משטרתי אשר קבע בחוות דעתו כי: "על פי הנזקים בשני כלי הרכב כפי שצוינו בסעיף 5 בדו"ח זה, ניתן להסיק כי שני כלי הרכב התנגשו כאשר שניהם בתנועה, אולם המשאית היתה בהתחלת הנסיעה ורכב פרטי בנסיעה תוך כדי סטייה ימינה". מתוך זה קבע בית המשפט כי עובר לתאונה נעה המשאית מימנו של המערער. המערער החל לסטות לימין כדי להשתלב בנתיב המאוחד ולא שת לבו לעובדה כי המשאית מצויה לימינו. לכן התרחשה ההתנגשות. המערער אחראי לתאונה משום שזכות הקדימה לשימוש בנתיב הימני (ובנתיב המאוחד) נתונה, בנסיבות הנדונות, לנהג המשאית. כשלעצמי, ספק רב בעיני, אם על פי מסכת העדויות הנזכרת היה מקום לדחות את גירסת המערער לעניין נסיבות התרחשות התאונה. אמנם - לפי תאור הנזקים בדו"ח הבוחן ועל פי צילום נזקי המכונית הפרטית - מתברר בלי ספק שהתאונה לא התרחשה על יד פגיעה של המשאית במכונית הפרטית מאחור, היינו בגב הפרטית. אולם אינני רואה מדוע נפסלת האפשרות שהמערער סטה, או החל להשתלב בנתיב המאוחד והמשאית שהגיחה מאחור, "נדחקה" לימינו וכך אירעה ההתנגשות [אגב, בא כוח המערער טען כי הוכח בברור כי רכבו של המערער נפגע מאחור מפני שהמערער ספג חבטה המכונה "צליפת שוט" (whiplash) וכי הספרות המקצועית (הוצג קטע מסיכום מחקר של מומחה מן האקדמיה לרפואה בווסטפליה, גרמניה) מראה שפגיעה כזאת יכולה להיגרם מהתנגשות של חזית רכב אחד באחורי רכב אחר. אלא שהמחקר עסק בשאלה האם אפשר שהנזק האמור ייגרם בנסיעה במהירות נמוכה של כלי הרכב המתנגשים. לא נשאלה בו ולא נשללה בו האפשרות שפגיעה של גלגל קדמי של רכב אחד בדופן אחורית של רכב אחר תגרום גם היא לנזק האמור. גם לא הוצגה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה לגבי העניין הקונקרטי. יתר על כן, מסקנותי אינן משתנות גם על פי ההנחה שבעת ההתנגשות היתה המשאית מאורי הרכב הפרטי). אלא שאני סבור שהמערער אחראי לתאונה, גם על פי גירסתו. הוא אישר, כי לשם השתלבות בנתיב המתאחד "באיזשהו שלב קרוב לודאי סטיתי ימינה כדי לנסוע ישר… כאשר אני עשיתי את אותה תפנית קלה ימינה לא היה מימיני שום רכב". אכן עד שהמערער הציל מפיו את המילים הללו עשה מאמץ גדול להכחיש כל סטייה ימינה. אולם אין ספק שבלי סטייה ימינה, היינו בנסיעה היישר לפנים, היה רכבו של המערער עולה על אי התנועה המשורטט בכביש ואי אפשר היה לו להשתלב בנתיב המאוחד. מתוך הסטייה הזאת, אכן חלה על המערער חובת מתן זכו קדימה לרכב שנע בנתיב הימני. זכות קדימה פרושה שעליו לאפשר מעבר על פניו גם לרכב שמצוי בנתיב הימני מאחור, ולא רק לרכב המצוי לימינו ומקביל לו. פיו של המערער ענה בו כי עובר לתאונה לא הבחין במשאית כל עיקר. מכאן שלא נתן את הדעת לנעשה בדרך, לצד מכוניתו או לאחור, ולא בחן את התוצאות האפשריות של סטייתו לימין. בכך טמונה התרשלותו. אין גם ספק שהמשאית לא הגיעה כמעין טיל ירוי, ממרחק רב אל נקודת ההתנגשות. לכל היותר, בעת שהמערער החל לבצע את הסטייה ימינה היתה המשאית בתנועה אל הצומת סמוך לפניה. אי ההבחנה בה ואי נקיטת צעדים למניעת התנגשות אפשרית הם בגדר הנהיגה הרשלנית שללא ספק גרמה לתאונה. על כן מוצדק היה בית משפט קמא בהרשיעו את המערער. הערעור כנגד ההרשעה נדחה. גם בעונש לא מצאתי חומרה מיוחדת. בתאונה נגרם נזק רכושי וגופני. המערער ביצע את העבירה בעת שעונש של פסילה מותנית תלוי ועמד נגדו. הארכת תקופת התנאי והוספת עונש של פסילה על תנאי לצד קנס בסך 1000 ש"ח, אינם בגדר עונש חמור כלל. על כן אני דוחה גם את הערעור על חומרת העונש. תאונת דרכים