שפיכת מים מלוכלכים מהדירה למעלה

תא (ת"א) 15687/00 שפיכת מים מלוכלכים מהדירה למעלה התובע הוא הבעלים של דירה בה מתגוררת הנתבעת יחד עם הוריה ואחיה כדיירים מוגנים, ברחוב נחלת בנימין 149 בתל-אביב. לטענת התובע נוהגות הנתבעת ואימה להטריד דרך קבע את השכנים המתגוררים בדירה מתחת לדירתן ע"י השלכת מים מלוכלים ממרפסת דירתם לעבר חלון המטבח של הדירה שמתחת. לכן, ביום 23.5.96 החל התובע, בעזרת פועלים להתקין גגון מתכת מעל חלון הדירה שמתחת. תוך כדי התקנת הגגון, הוזמנה המשטרה ע"י משפחתה של הנתבעת, והנתבעת בהדרכת אחיה ואימה העלילה על התובע, לטענתו, כי איים עליה ועל אימה שירצח אותן עם בלון גז. כמו כן בימי החג שהיו לאחר התקנת הגגון, פירקו הנתבעת או אחיה את הגגון. התובע הגיש תלונה במשטרה על פירוק הגגון, הנתבעת הוזמנה למשטרה לתת עדות ושם העידה שקר באמרה שהתובע הוא שפירק את הגגון, וכן בכך שתמכה בדברי אימה ואמרה שהתובע איים שישרוף אותה ואת אימה, ביודעה כי אלו דברי לשון הרע זדוניים שנועדו להשפיל את התובע בעיני השוטרים, לעשותו מטרה ללעג ולבוז בגין מעשים שלא עשה מעולם. בעקבות תלונתה של אם הנתבעת, הועמד לדין על שתי עבירות: איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 ותקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, וזוכה, ותביעה זו הוגשה על ידו לפיצוי על הפגיעה בשמו הטוב בסך 16,500 ₪, בגין שתי עלילות שוא שהעלילה עליו הנתבעת, לטענתו, האחת שפירק את הגגון שהוא עצמו (באמצעות פועליו) הרכיב, והשניה שאיים עליה ועל אימה כאמור לעיל. 2. בתיק הפלילי שהתנהל בפני כב' השופט ד. בארי, עמדה אם הנתבעת על גרסתה. וכן העידה כי יש לה סכסוך עם התובע על רקע רצונו לפנות אותה מהדירה וכי התובע נוהג לצלם ולהקליט את המתרחש ביניהם. הנתבעת תמכה בעדותה והעידה כי על רקע הסכסוך בעניין הגגון, איים התובע שיפוצץ אותם עם בלון גז. התובע העיד באותו עניין כי כשבא להתקין את הגגון, החלה אם הנתבעת לצעוק כי תעשה הכל על מנת להרוס אותו, והפסיקה רק כשהביא התובע רשמקול. כן הכחיש התובע שאיים עליהן. כב' השופט בארי קבע כי עדויות עדי התביעה אינן מספיק מהימנות, כי יש בהן סתירות רבות וכי לא ניתן להשתית עליהן ממצאים מרשיעים. לאור זאת זיכה את התובע. 3. לטענת הנתבעת, התנהלו יחסי משפחתה עם הבעלים הקודם של הבניין על מי מנוחות. מאז רכש התובע את הזכויות בבניין הפכו חיי המשפחה לבלתי נסבלים, כאשר התובע משתמש בכל אמצעי על מנת לגרום לפינויים מהדירה. לטענת הנתבעת התקין התובע את הגגון שלא כדין, על מנת להתגרות במשפחתה שכן הגגון הפריע לתליית כביסה מדירתן. עוד היא טוענת כי הודעתה במשטרה נמסרה בתם לב מוחלט וכל שאמרה בהודעתה במשטרה היה אמת. לטענתה, מחתה אימה בפני התובע על התקנת הגגון, ובתגובה איים התובע על הנתבעת ואימה שיביא בלון גז ויפוצץ אותן. אימה של הנתבעת שחששה מהתובע הגישה תלונה במשטרה, והנתבעת שהיתה עדה לאיומים, הוזמנה מאוחר יותר על ידי המשטרה, ומסרה הודעה. בנוסף טענה הנתבעת כי התובע הוא שפירק את הגגון. 4. אשר לעלילה הראשונה הנטענת, לפיה טפלה הנתבעת על התובע האשמת שווא ולפיה פירק את הגגון - כל אחד מן הצדדים הניצים טוען כי משנהו הוא שפירק את הגגון. לא הובאה ראייה שניתן להשתית עליה מימצא לעניין זה, ויתרה מזו, האשמה כזו אין בה משום לשון הרע. 5. אין מחלוקת כי הנתבעת לא הגישה מעולם תלונה למשטרה נגד התובע, אלא רק מסרה עדות בהמשטרה, אף זאת לא מיוזמתה אלא עפ"י הזמנת המשטרה. לטענת התובע, מעצם העובדה שהיו סתירות בעדויות הנתבעת וכן סתירות בינה לבין עדויות של אחרים מהווה עדותה עדות שקר המהווה עבירה עפ"י סעיף 237 לחוק העונשין. כך מציין התובע כי הנתבעת שיקרה בעדותה בביהמ"ש בכך שהעידה כי היא ואימה הזמינו את המשטרה ולאחר מכן חזרה בה והודתה שרק אימה הזמינה את המשטרה, שהעידה כי היא ואימה הלכו למשטרה ובפועל הלכה אימה למשטרה ואילו היא באה למסור עדות מספר ימים לאחר מכן, כי העידה שהוא עצמו הוריד את הגגון ואח"כ העידה שפועל מטעמו עשה כן. דעתי בעניין זה אינה כדעת התובע. סתירות כאמור אינן עולות כדי עדות שקר, ולמקרא הדברים עולה לכל היותר שהנתבעת לא דקדקה בלשונה. התובע נתפס לכך שהאם מסרה בהודעתה למשטרה כי התובע איים עליה ועל בעלה, ולא הזכירה את ביתה, ואילו ביתה מסרה הודעה לפיה איים התובע עליה ועל אימה. ואולם, כעולה מהראיות, לרבות מעדותו של התובע, היתה הנתבעת בבית בעת האירוע, ובהתחשב בהודעות האם וביתה לפיהן צעק התובע כי ישרוף אותם, לא היתה מניעה שכל אחד מהנוכחים בבית ייחס את האיום גם כלפי עצמו (בנוסף לאם, שבינה לבין התובע פרץ עימות מילולי ישיר). אשר לטענתו העקרית של התובע ולפיה העלילה עליו הנתבעת את עצם השמעת האיומים על ידו, גרסה זו העלו הן הנתבעת והן אימה בהודעותיהן במשטרה ובפני כב' השופט בארי, ועל גרסה זו חזרה הנתבעת גם בפני. העובדה שבשל סתירות שונות בעדויות זוכה התובע, אין בה כשלעצמה כדי להוכיח כי הנתבעת שיקרה בעניין זה. התובע הגיש הודעות של הפועלים שביצעו מטעמו את התקנת הגגון וכן של בעל עסק באותו בניין, ולפיהן לא השמיע התובע איומים, אלא אימה של הנתבעת היא שצעקה עליו בשל הגגון. מאחר ומדובר בתביעה בבית משפט לתביעות קטנות, הודעות אלה קבילות, וכך פסקתי למרות התנגדות ב"כ הנתבעת, ואולם בהתחשב בכך שנותני ההודעות לא העידו בפני, בהתחשב בטיב בעניין ובהתחשב בכך שמדובר בעובדים של התובע ודייר שלו, אינני סבורה כי יש לתת להן משקל לקביעת ממצא בעניין שבנדון. 6. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 750 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזימים