קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בכביש מודיעין: 1. תביעה לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לתובע עת נפגעה מכוניתו (מסוג טויוטא שנת ייצור 1999 - להלן: "מכונית התובע") בתאונה שארעה בתאריך 18/02/99 בכביש מודיעין - בן שמן לא הרחק ממתקן "אדם". 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר ב"תאונת שרשרת"; מכונית התובע היתה השלישית מבין ארבעה כלי רכב שהיו מעורבים בתאונה ואילו מכוניתו של הנתבע היתה הרביעית במספר. אין מחלוקת גם שמכוניתו של הנתבע פגעה, במהלך התאונה, באחורי מכוניתו של התובע והדפה אותה אל עבר המכונית שלפניה, ואולם, סלע המחלוקת הוא האם אירעה פגיעה זו לאחר שמכונית התובע כבר פגעה במכונית שלפניה. 3. על פי גירסת התובע, אירעה התאונה לאחר שהמכונית הראשונה מבין הארבע (מסוג סוזוקי) החלה להחליק ולהסתחרר על הכביש, מכונית שהיתה אחריה (השניה בטור המכוניות) מסוג מזדה, חמקה אל שולי הכביש, התובע בלם את מכוניתו תוך שהוא מתקרב אל מכונית הסוזוקי המסתחררת ועלה בידיו לבלום בלא לפגוע בזו אלא שאז, ולאחר שמכוניתו כבר היתה במצב עצירה, נפגעה ע"י מכונית הנתבע ונהדפה לעבר המכונית הראשונה - וכך נגרם הנזק בשני צידי מכוניתו. 4. לא כך היא גירסת הנתבע, לפחות כפי שהעיד עליה בעת הדיון בפני; לדבריו הבחין במכונית התובע כשהיא נתקלת במכונית הסוזוקי המסתחררת (הראשונה) ורק לאחר ההתנגשות בין שתי המכוניות הללו פגע הוא באחורי מכוניתו של התובע פגיעה קלה בלבד. 5. פרט לשני בעלי הדין לא העידו בפני עדים נוספים לתאונה. 6. מעדיף אני את גירסת התובע על פני גירסת הנתבע, מכמה טעמים: עדות התובע היתה ברורה ועקבית בעוד הנתבע שינה גירסתו במהלך העדות במספר נקודות (בעיקר בכל הקשור במיקומה של המכונית השלישית בטור המכוניות - המזדה ומעורבותה של זו בתאונה) ובסופה של עדותו נותר הרושם שאין פרטי האירוע זכורים לו במדוייק. יתרה מכך, הנתבע הגיש תחילה כתב הגנה שהוכן על ידיו בכתב ידו וחזקה שפירט שם את גירסתו הנכונה כפי שזכר אותה באותה עת - וזו שונה בתכלית מהגירסה שהושמעה בפני; אין שם מילה וחצי מילה על כך שמכונית התובע פגעה תחילה במכונית הסוזוקי ורק לאחר מכן נפגעה על ידי מכונית הנתבע. הנתבע מעלה שם גירסה שעליה לא חזר כלל בעת הדיון בפני כאילו מכונית התובע עברה עובר לתאונה מנתיבה לנתיב נסיעתו ועל כן לא עלה בידי הנתבע לבלום את רכבו שלו בעוד מועד. הגירסה אשר נטענה בפני בעת הדיון הועלתה לראשונה רק בכתב הגנה שני שהוגש מטעם שני הנתבעים ע"י הנתבעת 2. הטיעון מבוסס, כך אני מניח (אף שלא שמעתי על כך כל טיעון או ראיה) על השוואת נזקי חזית מכונית התובע לנזקים בחלקה האחורי, ואכן אין ספק כי עיקר הנזק במכונית התובע הוא בחלקה הקדמי (הנזק בחלק האחורי הוא כ6,000.- ש"ח בלבד מתוך נזק כולל של כ43,000.- ש"ח). אולם, אין אני מוכן לסמוך על עובדה זו כשלעצמה כגוברת על העדויות, כמפורט לעיל. מנסיון דיון בתביעות רבות מאוד מסוג זה למדתי כי לא תמיד ניתן ללמוד מהנזק אשר נגרם בצד זה או אחר של כלי הרכב על אופן אירוע התאונה ומכל מקום אילו חפצו הנתבעים להיבנות מנתון זה היה עליהם להעיד בעניין זה מומחה אשר יבסס את הטיעון. 7. העולה מן האמור: אני מקבל את גירסת התובע באשר לאופן האירוע וקובע כי הנזקים למכוניתו נגרמו באשמת הנתבע מס' 1 אשר לא שמר על מרחק מספיק מהרכב שלפניו ולא עלה בידיו לבלום את רכבו בעוד מועד וכתוצאה מכך פגע במכונית התובע והטיחה במכונית שלפניה. 8. אשר לשעור הנזקים: לא היתה מחלוקת לגבי מרבית סעיפי הנזק הנתבעים לבד מסך 1,000.- ש"ח בשל "עגמת נפש והפסד ימי עבודה". מסתבר כי הפסד ימי עבודה ומן הסתם גם עגמת הנפש, נגרמו לתובע עקב פציעתו באותה תאונה אשר חייבה העדרות מעבודה למשך מספר ימים. נזק זה אין עניינו לדיון שבפני ומקומו בתביעה כנגד מבטחת מכונית התובע בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אני קובע איפוא כי נזקי התובע אשר נגרמו בתאונה מסתכמים בסך 5,528.- ש"ח (נכון ל03/05/99). 9. בשולי הדברים ובבואי לפסוק את הוצאות המשפט לא אוכל שלא להקדיש מספר מילים לאופן טיפולה של הנתבעת 2 בתביעה זו. מונח בפני מכתבה אל סוכן הביטוח של התובע מתאריך 18/05/99 ועל פיו נדחית התביעה כולה בנימוק: "האחריות לתאונה אינה מוטלת על מבוטחנו, מוחזר בזאת אליכם חומר התביעה". סבורני כי בכל מקרה, ואפילו על פי גירסת הנתבעים, לא היה מקום לדחיה זו. אין כל ספק כי מכונית הנתבע פגעה במכונית התובע מאחור וגרמה לזו לפגוע במכונית שלפניה; גם אם קדמה לאירוע זה פגיעה בלתי תלויה בפגיעת הנתבע ודאי הוא שחלק מנזקי התאונה חלים, גם על פי גירסה זו, על הנתבעים. היה איפוא מקום לבוא בדברים לנהל מו"מ ולנסות ליישב את התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט ולא לדחותה נחרצות על הסף. הדברים נאמרים נוכח נוהגם השכיח של מבטחים למהר ולדחות את התביעות המוגשות להם, במקום לפחות לנסות להסדיר את התביעה בדרך מו"מ מחוץ לכתלי בית המשפט. אחד מתוצאות נוהג זה הוא ריבוי התדיינויות וגרימת עומס נוסף, מיותר לחלוטין, על המערכת המשפטית העמוסה לעייפה. סבור אני כי יש לתת ביטוי למורת הרוח מדרך זו - בפסיקת ההוצאות. 10. סוף דבר: אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך 5,528.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מתאריך 03/05/99. בנוסף על הוצאות המשפט בסכום כולל (ובהתחשב בנאמר לעיל) בסך 1,000.- ש"ח. כביש