תא (י-ם) 7238/00 תאונת דרכים ליד רח' דב הוז תביעה ותביעה שכנגד לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו למכוניות בעלי הדין בתאונת דרכים. התובעת נהגה במכוניתה מסוג פורד סיירה G.L.X מ.ר. 08-029-19 ביום 19.02.00 מכיוון גילה לרחוב דב הוז בירושלים. בצומת הרמזורים של הרחובות רוזמרין - דב הוז נכנסה התובעת לצומת, בפנייה שמאלה לכיוון רח' דב הוז. על-פי גירסתה, היה הרמזור בכיוון נסיעתה, ירוק. כשעמדה להשלים את פנייתה בתוך הצומת הגיעה מכונית נהוגה בידי הנתבע מסוג אופל מ.ר. 6961317 מרחוב רוזמרין לכיוון גילה ב', בנסיעה באור אדום, במהירות, ופגעה עם חלקה הקדמי-ימני בחלקה האחורי-ימני של מכונית התובעת. הנתבע טוען לא כי; שהרמזור בכיוון נסיעתו-שלו היה ירוק, ואילו התובעת, היא שנסעה באדום. הנתבע יצא בבוקרו של אותו יום - לדבריו ב - 06:30 - מקיבוץ מעוז חיים, לירושלים. היה עליו להסיע זוג מבוגרים, האחד מרותק לכסא גלגלים, לגילה. יתכן שמיהר (עמ' 18 לפרוטוקול) כפי שטוען ב"כ התובעת, אך קשה להסיק דבר ברור לעניין זה מן השעה המשוערת שבה יצא מן הקיבוץ. כשם שהנתבע מיהר, יכול שהתובעת מיהרה גם היא, שכן הייתה בדרכה לבקר את בעלה בבית-החולים. כשלעצמי, נושא מהירות נסיעת בעלי-הדין, לא הוא שיכריע בתובענה זו. כיוצא בזה, לא ראיתי לייחס משקל רב בנסיבות העניין לעובדה שמגמת נסיעת הנתבע הייתה בעלייה, ומגמת נסיעת התובעת הייתה בירידה. מדובר בשיפוע מתון, וגם הוא לא ממש במקום התאונה, אלא קצת לאחריו (לכיוון נסיעת התובעת). במישור הראייתי יש לזקוף לחובת הנתבע את אי-העדתה של אשתו אשר נסעה איתו במכוניתו. נימוק משונה היה בפי הנתבע: "יכולתי להביא אותה אך אמרו לי שאשה לא מקובלת לעדות" (עמ' 14 שורה 6). לא ראיתי לקבל בעניין זה את הסברו של ב"כ הנתבעים, שביקש לייחס את מחדלו של הנתבע לכך שאינו רגיל ב"מעמדים משפטיים", כלשונו. החזקה דנן, אמנם היא משפטית, אבל היא מבוססת על נסיון-החיים. גם הדיוט יישקוד להביא ראייה שכזו שבהישג ידו, אם זו עשוייה לתמוך בגירסתו. לא דומה לעניין זה, אשת-הנתבע, לביתה בת ה-11 (בעת ההיא) של התובעת, שלא הובאה להעיד הגם שנסעה עם אימה במכוניתה בעת קרות התאונה. כיוצא בזה, ביחס להודעה על התאונה שמסר הנתבע לחברת-הביטוח, ותרשים זירת התאונה. מקובלנו בכגון דא שהודעות שכאלה מוגשות, ויש בהן כדי לסייע לחקר האמת. חשיבות רבה יש למסמכים הללו שנעשו סמוך לאחר התאונה, בכלל; וכשעדותו של הנתבע ניתנה שנתיים בקירוב לאחר התאונה, כשהוא חולה (עמוד 10 לפרוטוקול) ואינו זוכר את כל פרטי התאונה, בפרט. לעומת הנתבע שנמנע מלהעיד את אשתו, העידה התובעת עדת-ראייה, ועשתה מבחינתה את המירב להעיד עדה נוספת. קשה היה להציל מפיה של העדה, גב' שני, דבר דבור על אופניו בקשר לנסיבות התאונה. עם זאת, היא וחברתה, הולכות-רגל עמדו על אי-תנועה בהמתינן לאור ירוק ברמזור בכיוון חצייתן את הכביש. מן העובדה שלשתיים הללו היה אור אדום, הדעת נותנת, כי אכן, בכיוון נסיעת התובעת היה אור ירוק. גב' שני העידה על התרשמותה-שלה ושל חברתה, ממהירות נסיעתו של הנתבע, ש"נכנס בה", בלי סיבה נראית לעין (עמוד 3 לפרוטוקול). יתכן גם שהעובדה שהעדה מסרה את פרטיה באותו מקום לתובעת ולא לנתבע מלמדת, לכל הפחות על סברתה-שלה (בכלל, וכמי שעברה בעצמה טראומה של תאונה, בפרט), כי התובעת היא הקורבן התמים של אותה תאונה. גם לאחר ש'ניפיתי' מדברי-עדותה של גב' שני עניינים שבסברה ובשמועה הרי שעדיין יש בדבריה תימוכין בגירסת התובעת. ב"כ התובעת טוען כי הנתבע טען בעדותו לראשונה כי התובעת עצרה בצומת, ובשל כך אירעה התאונה. דומני כי דבריו של הנתבע לא התפרשו כהלכה. גם בדברים אחרים עדותו לא הייתה בהירה. מכל מקום, דעתי בעניין זה כדעת ב"כ הנתבעים. הנתבע לא התכוון לומר כי התובעת עצרה בצומת, אלא כוונתו היתה למיקום מכוניתה בצומת בעת קרות התאונה. דומני שאין מחלוקת אמיתית על כך ששתי המכוניות היו בנסיעה בעת קרות התאונה. יש מידה של טעם בטענת ב"כ הנתבעים על כך שהיה לכאורה מקום שב"כ התובעת הוא-עצמו יעיד, אילו ביקש להפריך את דברי הנתבע לקראת סיום עדותו, על תגובתה השונה של התובעת סמוך לאחר התאונה, ולאחר ששוחחה טלפונית עם בעלה (הוא בא-כוחה). עם זאת: הימנעותו מלעשות כן, אינה שקולה להימנעות מלהעיד את אשת-הנתבע. שזו-האחרונה עשוייה הייתה לשפוך אור על העניין המרכזי שבמחלוקת; ואילו עו"ד פודים יכול היה לכל היותר להפריך עניינים שבשוליים, על חילופי-דברים טלפוניים, לאחר התאונה. ועוד זאת: שיתוף-פעולה מוגבל של הנתבע לאחר התאונה, שהסכים למסור רק מקצת פרטים, נזקף לחובתו. דומני כי התאונה נגרמה מחמת בלבול אצל הנתבע. הלה איננו ירושלמי, נקלע למקום בלא שהכיר לא את הסביבה ולא את הדרך, המשיך בנסיעה ישר לפנים, כשלפי האמת, מגמת נסיעתו הייתה לקריית-יובל, והיה עליו לפנות ימינה. מדובר אומנם בנהג ותיק ומנוסה, אך דומה שנקלע לבילבול, ונראה, כי גם אם מבלי משים, נסע באדום. הבאתי בחשבון כי בהעידו בפניי היה חולה, ולדבריו לא כן היה בעת קרות התאונה. אף-על-פי-כן, חוששני כי גם אז, לא היה במיטבו. פרטים חשובים על נסיבות התאונה התקשה ליתן, בחלקם גם טעה (צבע מכונית התובעת הוא אפור, ולא אדום כפי שסבר הנתבע). ב"כ הנתבעים טען בהסתמך על תקנות התעבורה ופסיקה שהגיש, כי התובעת הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה כמי שפנתה שמאלה, והיה עליה ליתן זכות-קדימה לרכב החוצה. נתתי דעתי על החיקוקים הרלבנטיים ועל האמור בפסיקה שהוגשה, אך לא מצאתי כי הדברים ישימים בענייננו. שכן, מדובר בצומת מרומזר. התובעת נסעה באור ירוק, והנתבע נסע באור אדום. כך, דומני, על-פי מאזן ההסתברויות הנוהג במשפט האזרחי. אינני סבור כי יש להטיל על התובעת אשם תורם. לעניין הנזק: אין עוררין על נזקי מכונית התובעת (6,027 ש"ח); על ירידת ערכה (1,140 ש"ח); ועל שכ"ט השמאי (683 ש"ח). את אי-הנוחות ועוגמת הנפש שנגרמו לה, מעריכה התובעת ב - 2,000 ש"ח. כב"כ הנתבעים, אף אני סבור, כי אומדן זה מופרז קמעא, בהתחשב בכך שהמכונית הייתה יומיים במוסך, ובסכומי הכסף שבתי-המשפט נוהגים לפסוק בכגון דא. אני מעמיד את נזקיה של התובעת בעניין זה על סך של 400 ש"ח. סוף דבר: התביעה מתקבלת. התביעה שכנגד - נדחית (משום מה 'נטש' ב"כ הנתבעת שכנגד את ה'מערכה', בעיצומה, ולא התייצב לישיבת ההוכחות). הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 8,250 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין, מיום 21.02.00 ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט וכן ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. תאונת דרכים