תאונת עבודה בכלא

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה בכלא: האם אסירה, זכאית לקבל קצבת נכות מעבודה, בגין תאונת עבודה, שארעה במהלך תקופת המאסר, והוכרה כפגיעה בעבודה? זו השאלה העומדת להכרעתנו בתיק זה. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 27.11.10 (הנשיאה השופטת עליה פוגל; ב"ל 1829/09) אשר דחה את תביעת המערערת לקצבת נכות מעבודה במהלך תקופת ריצוי עונש מאסר. עוד מבקשת המערערת לערער על החלטת הרשמת שלי וולך מיום 14.6.09 שלא נעתרה לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, ולהורות על ביטול פסק הדין בתיק מטעם זה. רקע עובדתי 3. המערערת היא אסירה המרצה עונש מאסר עולם בכלא נווה תרצה. עונשה של המערערת נקצב לתקופה של 30 שנות מאסר מיום 10.7.97. באם ינוכה שליש מתקופת מאסרה של המערערת, היא צפויה להשתחרר ב - 10.7.17. במסגרת תקופת המאסר, הועסקה המערערת בשכר על ידי חברת דורעם בע"מ, אשר בהתאם להסכם בינה לבין שירות בתי הסוהר מחזיקה מפעל בתחום בית הסוהר בו מועסקות אסירות. שכרה החודשי של המערערת עמד על 3,000 ₪, ושימש אותה לצרכיה האישיים, בהם רכישת מצרכים, נסיעות לחופשות ובילוי בחופשות. 4. ביום 6.9.06, עת עבדה המערערת עם מכונת גיליוטינה לחיתוך מוצרי פלסטיק, נקטעו ארבע מאצבעות ידה הימנית. אירוע זה הוכר ע"י המוסד (להלן: "המוסד") כ"תאונת עבודה" על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). למערערת נקבעה נכות צמיתה בשיעור 47%. יחד עם זאת, המוסד הודיע למערערת כי לא תהא זכאית לתשלום דמי פגיעה וקצבת נכות כל זמן שהיא נמצאת במאסר, לאור הוראות סעיף 325 לחוק. התשתית הנורמטיבית 5. פרק ה' לחוק קובע בסימן ד בסעיף 96 כי : "לאסיר או לעציר, או למי שנמצא במעון או במעון נעול או במעצר על פי חוק הנוער,לא ישולמו דמי פגיעה". פרק י"ד לחוק עוסק בהוראות כלליות לגבי גימלאות מכוח החוק. אשר לתשלומי גמלה נקבע בסעיף 325 כך: "הנמצא במאסר על פי פסק דין של בית משפט שדן אותו למאסר של שלושה חודשים או יותר, לא תשולם לו כל גמלה בעד הזמן שהוא במאסר." 6. המערערת טענה, כי אין להחיל על עניינה את ההוראה הכללית שבסעיף 325 השוללת זכאות אסיר לגמלה מכוח החוק, שכן ישנן הוראות חוק ספציפיות בסעיפים 75(6) וסעיף 96 לחוק המתייחסות לזכויותיו של אסיר כתוצאה מפגיעה בעבודה, להבדיל מכל גמלה אחרת המשולמת מכוח החוק. המערערת סמכה טענתה על כך שבסימן א' לפרק ה' העוסק בביטוח נפגעי עבודה, נמצא סעיף 75 המגדיר מי המבוטחים בביטוח נכות מעבודה, כך: "(א) אלה המבוטחים לפי פרק זה: ... (6) אסיר או עציר העובד בעבודה שאינה מן השירותים שנקבעו בתקנות כשירותים רגילים של בית סוהר או של מקום מעצר;" המערערת טענה עוד, כי האמור בסעיף 96 לפיו לאסיר לא ישולמו דמי פגיעה, ניתן ללמוד כי היא זכאית לתשלום גימלת נכות מעבודה במקום בו נשללה ממנה מפורשות רק הזכות לדמי פגיעה פסק דינו של בית הדין האזורי 7. בית הדין קמא דחה את התביעה על יסוד הוראתו המפורשת של סעיף 325 לחוק, ותכליתו. בית הדין קבע כי אין בכוחן של הוראות החוק הנוספות שהציגה המערערת, לגבור על הכלל הקבוע בסעיף 325 לחוק לפיו לא תשולם גמלה מכל סוג שהוא לאסיר שתקופת מאסרו עולה על שלושה חודשים. בית הדין ציין כי סעיף 325 לחוק עוסק באופן ספציפי בשלילת "כל גמלה" מאסיר, כל עוד הוא מצוי במאסר, ואין יסוד לאבחנה שמבקשת המערערת ליצור בין גמלת נכות מעבודה לכל גמלה אחרת. בית הדין האזורי מצא, כי שעה שכל צרכיו של אסיר מקויימים על ידי המדינה, והוא אינו נדרש לעבוד בכדי לפרנס את עצמו, בניגוד לעובד שאיננו אסיר, אין מקום לקבל את טענות המערערת. טענות הצדדים בערעור 8. ראשית, טענה המערערת כי נפל פגם בהחלטת הרשמת שלי וולך, שלא לתת פסק דין בהעדר הגנה בתיק, במועד בו הוגשה הבקשה לכך. המערערת טענה כי על פי תקנה 33 לתקנות בית הדין לעבודה סדרי דין, תשנ"ב - 1992 על המוסד להגיש כתב הגנה בתיק, ועל כן שגה בית הדין קמא בדחותו את הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. משכך יש להורות על בטלותו של פסק הדין בתיק. 9. אשר לפסק הדין גופו, טענה המערערת כי שגה בית הדין קמא בקביעתו כי ההוראה בסעיף 325 לחוק צריכה לחול על עניינה. לטענת המערערת סעיף 325 קובע הסדר כללי בנוגע לזכויות אסירים, אולם אין בו כדי לגבור על הסדר ספציפי, המצוי בגוף החוק. לטענת המערערת, פרק ה', העוסק בנפגעי עבודה מסדיר את תחולתו על אסירים באופן ספציפי: סעיף 75 (6) מבהיר כי המערערת היא בגדר מבוטחת לעניין נכות מעבודה; סעיף 96 קובע כי אסיר או עציר לא יהיו זכאים לדמי פגיעה; בסימן הדן בקיצבה או מענק לנכה מעבודה אין הסדר מחריג המתייחס לאסירים; על כן, סברה המערערת כי יש לראות בשתיקת המחוקק, אישור לזכאותה לתשלום גמלת נכות מעבודה. ודוק, לגרסת המערערת משנקבע באופן מפורש כי אסיר הוא מבוטח, ונקבע מפורשות כי אסיר אינו זכאי לדמי פגיעה, ולא נקבע באופן מפורש כי אסיר אינו זכאי לקצבת נכות - מדובר בהסדר שלילי ספציפי, המעיד על קיומה של זכאות לקיצבה, וגובר על כל הוראה כללית אחרת. זאת ועוד, המערערת הדגישה כי סימן ט' לפרק העוסק בנכות מעבודה עניינו "הפחתת גימלה, השהייתה או שלילתה". בסימן זה אין התייחסות לאסיר, ומכאן ברור כי המחוקק לא התכוון להחריג זכאות אסיר לקיצבה, ולא התכוון כי יחולו הוראות סעיף 325 לחוק. המערערת ביקשה לחזק את הרציונל הפרשני שהציגה לפרק של נכות מעבודה, באמצעות היקש מפרק ח' לחוק, הדן בביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד. לדברי המערערת בפרק זה מובהר כי גם אסיר הוא מבוטח לצורך פרק זה. המערערת טענה כי לו היה מעסיקה של המערערת בכלא יורד מנכסיו, והיתה קמה לה זכאות לתגמול עבור שכר עבודה שלא שולם על ידי המעסיק, חזקה כי תשלום זה היה מועבר לידיה, וזאת על אף הוראות סעיף 325 לחוק. המערערת ביקשה ללמוד גזירה שווה ממצב זה בו הוראות פרק ספציפי גוברות על ההוראה הכללית בסעיף 325, ולהחיל את אותו רציונל על עניינה בנוגע לזכאות לקיצבת נכות מעבודה. 10. המערערת ביקשה להבחין בין קיצבת נכות מעבודה לבין קיצבאות אחרות המשולמות מכוח החוק. המערערת טענה כי במקרה של קצבת נכות מעבודה, היחסים בין המבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי הם יחסים מעין חוזיים. יחסים אלו יוצרים חוזה ביטוח המקים חזקה כי ככל ששולמו דמי הביטוח כדבעי, בקרות אירוע מזכה, יהיה המבוטח זכאי לתגמול, ללא קשר להכנסתו. דהיינו, אין מדובר בדמי קיום, כמו בקצבאות אחרות, אשר ניתנות בחסד, אלא בהסדר ביטוחי. לחיזוק טענתה זו, הבהירה המערערת, כי אין קשר ישיר בין גובה השכר של המבוטח, לזכאותו לקיצבת הנכות מעבודה, וכתוצאה מכך אין שוויון בין המבוטחים. 11. המערערת טענה כי שגה בית הדין קמא בהסתמכו על פסיקה קודמת של בית הדין הארצי העוסקת בשאלת מימון דמי הקיום של אסיר על ידי המדינה בתקופת מאסרו. לטענת המערערת, פסיקה זו אינה רלבנטית לעניינה, שכן יחסי העבודה התקיימו בינה לבין המעסיק, ולא בינה לבין המדינה. משכך, אין קשר בין שכרה לבין דמי קיום. מלכתחילה מדובר בסכומים ששולמו למערערת מעבר לדמי הקיום שסופקו על ידי המדינה. המערערת, עת שילמה דמי ביטוח למשיב מתוך שכרה החודשי, ביטחה עצמה מפני מקרה בו לא תוכל לעבוד ולהמשיך להשתכר, ובמסגרת אותו שכר עודף מעבר לדמי הקיום הנדרשים לה. 12. המערערת טענה כי בקביעת בית הדין קמא יש משום הפלייתה לרעה לעומת אסירים אחרים. לדברי המערערת אסירים אחרים יכולים לשפר את תנאי מחייתם באמצעות עבודה והשתכרות, והמערערת איבדה יכולת זו. רק מתן קיצבת נכות למערערת תשיב את האיזון בין המערערת לאסירים אחרים. לעניין זה ציינה המערערת כי עבודתו של אסיר משמשת בין היתר תנאי לקיצור שליש מתקופת המאסר, וליציאה לחופשות, וגם באופן זה נפגעו זכויותיה. 13. המערערת טענה כי זכותה להשתכר היא בגזר זכות קניינית שהינה זכות חוקתית המוגנת בחוק יסוד. הוראות סעיף 325 לחוק פוגעת בזכותה הקניינית של המערערת, ואינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שכן לא מדובר בפגיעה לתכלית ראויה. 14. המערערת ביקשה לאבחן בין אסירים עובדים ללא עובדים בכל הנוגע לזכאותם לקיצבת נכות. ככל שמדובר באסיר שאינו עובד, ועל כן קיצבה שיקבל תהיה לצורך דמי קיום - אין מקום לשלמה בתקופת מאסר, אולם ככל שמדובר באסיר עובד, המשתכר שכר עודף, ומסתמך על המוסד כעל "מבטח" - יש מקום לתשלום קצבת הנכות גם בתקופת המאסר. 15. בדיון קדם ערעור בתיק טען המוסד כי הפרשנות שניתנה לסעיף 325 לחוק על ידי בית הדין קמא, תואמת את דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון הסעיף משנת 1953. היות וטענה זו עלתה לראשונה בדיון, הוסכם כי למערערת תינתן זכות להגיש השלמת טיעון, המתייחסת לדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 325 לחוק. עוד נקבע כי המוסד יוכל להגיב להשלמת הטיעון, וכי לאחר השלמת הטיעונים על ידי הצדדים, יובא התיק למתן פסק דין על ידי מותב. 16. ביום 3.10.11 הגישה המערערת השלמת טיעון, בה הועלתה טענה חדשה הנוגעת לאמנת ארגון העבודה הבינלאומי (מס' 29) בעניין עבודות כפיה ועבודות חובה, אותה אישרה מדינת ישראל ביום 17.6.1956. המערערת טענה כי מכוח סעיף 15 לאמנה זו חל איסור לפגוע בזכויותיו של אסיר שנפגע בתאונת עבודה. משכך טענה המערערת כי יש לפרש את הוראות סעיף 325 לחוק בצורה שאינה פוגעת באמנה. 17. המוסד הגיש תגובה להשלמת הטיעון, ולהלן תמצית טענותיו: המוסד סמך ידיו על פסק דינו של בית הדין האזורי, וסבר כי יש לאמצו, על נימוקיו. המוסד טען כי ההוראה החלה על עניינה של המערערת היא זו שבסעיף 325 לחוק, ועל כן היא אינה זכאית לקיצבת נכות כל עוד היא שוהה במאסר. המוסד הבהיר כי זכותה של המערערת כנפגעת עבודה נשמרת לה ליום בו תשתחרר ממאסר, ואז תהא זכאית לקבלת גמלה מכוח החוק. המוסד טען כי דברי ההסבר של הצעת החוק לתיקון סעיף 325, מלמדים כי המחוקק התכוון לשלול את זכאותו של אסיר, המרצה תקופת מאסר העולה על שלושה חודשים, לכל גימלה מכוח החוק, ועל כן אין מקום לשום פרשנות אחרת. אשר לטענת המערערת ביחס לאמנת ארגון העבודה הבינלאומי, טען המוסד כי טענה זו הועלתה לראשונה בשלב של השלמת טיעון, ועל כן יש לדחותה על הסף. הטענה לא נדונה על ידי בית הדין האזורי, ואין למערערת זכות להעלותה בשלב דיוני זה. לגופם של דברים טען המוסד כי האמנה מחריגה מתחולתה בסעיף 2 עבודה הנדרשת מאדם כתוצאה מהרשעתו בבית משפט. עוד טען המוסד כי זכויות המערערת לא נפגעו - היא עמדה בפני ועדה רפואית לצורך קביעת שיעור נכותה, אלא שהיא אינה זכאית לקבל בפועל את הגמלה כל עוד היא שוהה במאסר העולה על 3 חודשים, בהתאם להוראות 325 לחוק. המוסד טען כי מכוח תקנה 18 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א - 1971, תשלום דמי הביטוח הלאומי עבור מבוטח המצוי במאסר או מעצר לתקופה העולה על שנה, יעשה על ידי אוצר המדינה, מיום תחילת מאסרו או מעצרו. משכך, טען המוסד כי אין ממש בטענת המערערת שנוגע לתשלום דמי הביטוח למוסד, והסתמכותה על כך. דיון והכרעה תכלית גימלת נכות מעבודה גמלת הנכות מעבודה, הינה גמלה ארוכת טווח מחליפת הכנסה, שתכליתה לאפשר לנפגע לחיות באורח שוטף באותה רמת הכנסה בה חי קודם לפגיעה בעבודה.יחד עם זאת, יש בגימלה זו מאפיינים של הבטחת קיום , המוטבעים בכל תגמול שמחליף הכנסה,שכן אותה הכנסה באה להבטיח את קיום המבוטח. החוק מבחין בין מי שזכאי להיות מבוטח בביטוח נפגעי עבודה לבין עצם תשלום הגמלה למבוטח בנפגעי עבודה. פרק ה' לחוק מסדיר את תחום נכות מעבודה, וקובע מי הם המבוטחים על פי פרק זה, ומה הן זכויותיהם. סעיף 75 (6) לחוק מבהיר כי אסיר העובד בתקופת מאסרו, מעבר לעבודת שירותים רגילים הניתנים בבתי הסוהר, יהיה מבוטח מפני פגיעה בעבודה. המערערת סבורה כי יש לקרוא לתוך הוראות פרק ה' פרשנות מרחיבה, המלמדת על קיומו של הסדר ספציפי לעניין אסירים שהם נפגעי עבודה. המערערת סבורה כי הפרשנות הראויה של הוראות פרק ה' מחייבת תשלום קיצבת נכות מעבודה לאסיר בתקופת מאסרו, וכי הסדר זה צריך לגבור על ההוראה הכללית שבסעיף 325 לחוק. כיצד מתיישבת הוראת סעיף 325 לחוק עם ההוראות בפרק ה' לחוק 19. המערערת טוענת כי יש מקום להפעיל פרשנות תכליתית מרחיבה וליצור אבחנה בין זכאות לקיצבה של אסיר עובד, לבין אסיר שאינו עובד. כללי הפרשנות שיש להחיל בבואנו לפרש הוראת חוק נדונו זה מכבר בפסיקה ובספרות, תוך שנקבע כך: ".... מקום בו לשון הטקסט אינה מאפשרת מתחם אפשרויות לשוני, לא מתעוררת שאלה פרשנית המחייבת בחינה בהתאם להליך הפרשנות המוכר בשיטתנו המשפטית וממילא אין הפרשן נדרש לבחינת כלל התכלית - כלל הפרשנות השני. ויותר מכך - במצב דברים בו לשונו של הטקסט ברורה וחד משמעית, לא ייתן הפרשן לטקסט משמעות שאין הוא יכול לשאת, באופן שישמור על עקרון שלטון החוק, על המבנה החוקתי והשיטתי ועל אמון הציבור בשפיטה (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב' פרשנות החקיקה, בעמ' 82)." ועל כך היטיבה לתאר הנשיאה השופטת ארד בפרשת חורי : " כבר אמר החכם לאו-צה, אבי תורת הטאו, כי "מַסָּע שֶל אֶלֶף לִי מתחיל בצעד אחד" בדומה, אף מסעו של הפרשן מתחיל במילותיו של החוק, וגבולותיו של הפרשן - גבולות לשונו של הטקסט. בלשון נטועה נקודת האחיזה הראשונית, וממנה והלאה יפליג הפרשן לאור לשון הטקסט, כשהוא מונחה בתכלית החוק ומטרתו. במלאכה זו יש להקפיד שלא יינתן ללשון הכתוב מובן פרשני המבקע את קרום התכלית העוטף את דבר החקיקה. " יישום כללי פרשנות אלה על המקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי לשונו של סעיף 325 לחוק ברורה ונהירה, ואין מקום לייחס לאמור בו פרשנות אחרת מזו הנלמדת מלשונו. עוד סבורים אנו, כי הפרשנות הלשונית עולה בקנה אחד עם פרשנות תכליתית של הסעיף, וגם מטעם זה יש לדחות את טענות המערערת, וטעמינו לכך נבאר להלן. 20. סעיף 325 לחוק קובע הוראה כללית לפיה לא תשולם שום גימלה מכוח החוק לאסיר השוהה במאסר למשך שלושה חודשים ומעלה. המערערת טענה כי בפרק ה' העוסק בנפגעי עבודה ישנן הוראות המהוות הסדר ספציפי לעניין זכאות המערערת לגמלת נכות מעבודה.לפי הסדר זה, מבוטח שהוא אסיר לא יהיה זכאי לדמי פגיעה אך יוכל לקבל גמלת נכות מעבודה. סעיף 75 לחוק מגדיר אסיר כמי שמבוטח בביטוח נפגעי עבודה, ואין חולק כי המערערת היא בגדר מבוטחת לעניין נכות מעבודה. עצם היותה של המערערת אסירה המבוטחת בביטוח נפגעי עבודה, מקנה לה זכות לקבלת קיצבת נכות אשר נדחית למועד בו תשוחרר ממאסר. יחד עם זאת, אין בהוראה זו בכדי לסתור את האמור בסעיף 325 לחוק, לפיו מאסרה של המערערת מונע ממנה את הזכות לקבלת תשלום קצבה בתקופת המאסר. המערערת טוענת עוד כי האמור בסעיף 96 לפיו אסיר לא יהיה זכאי לדמי פגיעה, תומך בטענתה כי קיומו של הסדר מפורש השולל זכאות לדמי פגיעה, מלמד על מקום בו המחוקק שתק. מכאן, כי שתיקת המחוקק, בנוגע לקצבת נכות של מבוטח בכל הנוגע לאסירים מלמדת על קיומו של הסדר שלילי המחייב תשלום קיצבת נכות לאסירים. אין בידינו לקבל טענה זו. סעיף 325 מהווה הסדר כולל המתייחס לזכאות של אסיר לכל גימלה מכוח החוק. הוראות סעיף 325 לחוק יחולו רק על מבוטח שתקופת מאסרו עולה על שלושה חודשים, כמו בעניינה של המערערת. את הוראות שני הסעיפים יש לראות כמקשה אחת תוך שהם משלימים זה את זה. האמור בסעיף 96 לחוק משלים את הוראות סעיף 325, ומוסיף תנייה לפיה דמי פגיעה ישללו מכל אדם במאסר או במעצר, גם אם משכם של אלו קצר משלושה חודשים. שהרי דמי הפגיעה מכסים אך ורק 91 ימים מאז יום הפגיעה ומעבר לכך מכסה גימלת הנכות. מטעם זה סבורים אנו כי הוראות החוק אליהם מפנה המערערת משתלבות היטב זו בצד זו, ואינן מהוות סתירה הדורשת פרשנות: סעיף 75 (6) מבהיר כי גם אסיר, תהא תקופת מאסרו אשר תהא, יהיה מבוטח על פי החוק - דהיינו זכאי להיות מוכר כנפגע עבודה. סעיף 96 לחוק מבהיר כי דמי פגיעה לא ישולמו למי שהינו אסיר או עציר, ללא קשר לתקופת המאסר. סעיף 325 לחוק קובע את ההוראה הכללית לפיה כאשר אסיר נפגע בעבודתו, והוכר כנפגע עבודה, זכותו לגימלה בפועל תלויה בתקופת מאסרו, וככל שזו עולה על שלושה חודשים, הזכאות נשללת, עד לתום תקופת המאסר.לאחר תום תקופת המאסר, תשולם קצבת הנכות מעבודה כלמבוטח רגיל. מכאן יוצא כי הפגיעה בעבודה במהלך מאסר אינה מזכה בדמי פגיעה ובגמלת נכות מעבודה כל עוד המבוטח שוהה בכלא. 21. לא מצאנו כי ההיקש שמבקשת המערערת לערוך בין פרק ה' לחוק לבין פרק ח' הדן בביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד, יש בו כדי לשנות מן התוצאה של הליך זה. מבלי להידרש לשאלת הזכאות של אסיר לתשלום שכר עבודה באמצעות המוסד במקרה של פשיטת רגל או פירוק תאגיד של המעסיק, אשר אינה מענייננו, נציין אך כי בפרק ח' מדובר בתשלום שכר עבודה, באמצעות המוסד, כאשר זה בא בנעליו של המעסיק, ולו רק מטעם זה לא ניתן להקביל בין התשלומים. עיון בהוראות החוק הביאנו למסקנה כי גזרה שווה ניתן ללמוד דווקא מהוראות סעיף 320 לחוק, המתנה אפשרות לקבלת כפל גמלאות בגין פרק זמן אחד. אסיר, אשר דמי הקיום שלו ממומנים על ידי המדינה,ועותר לתשלום גימלה עבור תקופת שהותו בכלא, משול למצב בו קיים תשלום של כפל גימלאות בגין אותו פרק זמן. העובדה שאסיר הוא בגדר מבוטח לעניין פגיעה בעבודה מבטיחה כי עם סיום מאסרו - רוצה לומר, עם תום מימון דמי קיומו - יהיה זכאי ככל נפגע עבודה אחר, בהתאם לתנאים הקבועים בחוק לקבלת קיצבה מחליפת הכנסה. 22. פרשנות זו תואמת הן את לשון החוק, והן את תכליתו לפיה גמלאות הבאות להבטיח קיום מינימום לזכאים אינם משתלמות לאדם שקיומו על חשבון הציבור. סימוכין לכך נמצא בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף. מקורו של סעיף 325 לחוק, בסעיף 67 (א) לחוק הביטוח הלאומי התשי"ד - 1953, אשר הפך לסעיף 147 בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשכ"ח 1968. גלגוליו של סעיף 325 לחוק הנוכחי, מראשית דרכו מלמדים כי המחוקק התכוון לשלול את זכאותו של אסיר לגימלה בתקופת המאסר באופן מפורש ומודע. בנוסחו הקודם קבע סעיף 147 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח- 1968 כך: "הנמצא במאסר על פי פסק דין של בית משפט שדן אותו למאסר של שלושה חודשים או יותר, לא תשולם לו כל קצבה בעד הזמן שהוא במאסר, אולם המוסד ישלם את הקצבה כולה או מקצתה, לתלויים באסיר." (ההדגשות אינן במקור - א"ס). בתיקון מס' 41 לחוק הביטוח הלאומי התשמ"א-1981 נמחקה הסיפא המתחילה במילים "אולם המוסד", וכן הוחלפה המילה "קיצבה" המילה "גימלה". סעיף 1 לחוק מגדיר "גמלה" ככל טובת הנאה המוענקת מכוח החוק. בחירתו של המחוקק לשנות את המונח קצבה לגימלה, מלמדת על כוונתו לשלול באופן גורף מאסיר כל זכות להטבה מכל סוג שהוא. כך גם בדברי ההסבר לתיקון החוק: "מוצע להחיל הוראה זו לא רק לגבי קצבה אלא לגבי כל גימלה שמגיעה לאסיר." מכאן שהפרשנות הלשונית של סעיף 325, כמו גם הפרשנות התכליתית, כפי שעולה מכוונת המחוקק, מביאות לכדי מסקנה כי המערערת אינה זכאית לגימלה. 23. אשר לטענת המערערת בדבר קיומו של מעין חוזה ביטוח בין המערערת למשיב, הרי שסעיף 325 לחוק קובע כי חלק מהזכויות מכוח אותו קשר חוזי לכאורה בין המערערת למשיב מושהות, וביצוען נדחה עד לאחר השחרור מהכלא. משכך, דמי הביטוח ששילמה המערערת למשיב לא שולמו לריק, ואכן קיים עבורה כיסוי מעין ביטוחי למקרה של פגיעה. אלא שכיסוי זה כפוף לתנאים הקבועים בחוק, כשם שכיסוי בכל חברת ביטוח פרטית כפוף לתנאי החוזה. משקיימת בחוק הוראה כללית השוללת את הזכות לקבלת גימלה תוך תקופת מאסר, לא יכולה להישמע תלונה מצד המערערת. ודוק, אין משמעות הדברים כי המערערת אינה מבוטחת כנפגעת עבודה, ולראייה הכיר המוסד בזכאותה, אלא שביצוע ההוראות בדבר קיצבת נכות מעבודה נדחה למועד בו תסתיים תקופת המאסר שאז תחל לקבל באופן שוטף גימלת נכות מעבודה. מכאן כי אין רלבנטיות לטענת המערערת כי גמלת נכות מעבודה לא נועדה לספק למבוטח קיום מינימאלי בלבד, אלא לבטח את השתכרותו באשר היא. ככלל, דמי פגיעה כמו גם גמלת נכות מעבודה הם גמלאות מחליפות הכנסה למי שעקב פגיעתו אינו מסוגל לעבוד ולכן איבד את מקור פרנסתו שנועד להבטיח את קיומו. כאשר מדובר באסיר לא ניתן להתעלם מכך שדמי הקיום שלו ממומנים ומסופקים על ידי המדינה, ואין הצדקה לאפשר תשלום עודף מידי אורגן אחר של המדינה לשם סיפוק אותה תכלית. באותו אופן נלמד עיקרון זה מסעיף 156 (3) לחוק, המתייחס לפרקי הזמן שאין משלמים בעדם דמי תאונה ובהם נכללת תקופה בה המבוטח נמצא במאסר. 24. אשר לסוגיית דמי הקיום של אסיר, בית הדין התייחס זה מכבר לסוגייה זו, ולצורך במקור הכנסה נוסף לשם רכישת ציוד אישי וכד' בפרשת יהודה ישראל, תוך שאומצה פרשנות צרה של דמי קיום מינימאלים. בפרשת יהודה ישראל נדונה זכאותו של אסיר לקצבת זיקנה, תוך שהמערער טען כי הוא אינו מקבל בכלא את כל צרכי היסוד הדרושים לקיומו ובהם: תכשירי רחצה וכביסה, מוצרי היגיינה אישים, כלי כתיבה, ספרי קריאה ועיון, אמצעי תשלום לשיחות טלפון ודמי דואר לצורך שמירה על קשר עם המשפחה, הוצאות קיום ונסיעה בחופשות, וצרכים רפואיים מסויימים כגון טיפולי שיניים, שיניים תותבות, משקפי ראיה, ועזרי שמיעה אשר אינם משולמים במלואם. למרות זאת נקבע בפסק הדין כי כל צרכיו המינימאלים של המערער מסופקים או צריכים להיות מסופקים על ידי המדינה, ועל כן אין הצדקה לתשלום נוסף לסיפוק אותה תכלית. דברים אלו נכונים אף לענייננו, מקום בו הכנסת המערערת כתוצאה מעבודתה, באה להוסיף על צרכי קיומה אותם מכסה המדינה ואין הצדקה כי גימלת נכות מעבודה תשולם במקרה כזה. על כן, בחינת הוראות החוק מעלה כי זכויות המבוטחים תלויות במכלול תנאי חייהם. כך, קובע החוק כי מי שמשלם את חובו לחברה בריצוי מאסר, לא יקבל גימלה בהתאם לחוק כל עוד הוא שוהה בכלא. זהו האיזון שעושה החוק בין הבטחת קיום בסיסי של אסיר מול הפגיעה בזכויות של ביטחון סוציאלי. איזון זה לוקח בחשבון כי הזכות לקבלת גימלה עומדת לאסיר עם שחרורו מהכלא כאשר ישוב ויהנה מאגד הזכויות המלא בהתאם לחוק. הפליית המערערת 25. המערערת טענה כי המצב הנוכחי גורם להפלייתה לעומת אסירים אחרים שיכולים לעבוד ולהשתכר. גם טענה זו דינה להידחות. טענה דומה הועלתה הן בפרשת יהודה ישראל והן בפרשת משה כהן, ונדחתה. ניתן אך להניח כי לא לכל אסיר המעוניין לעבוד בשכר מתאפשר לעשות זאת, וזהו פועל יוצא של אובדן החירות הכרוך במאסר. איננו סבורים כי ניתן לראות בכך הפלייה המצדיקה התערבות בית הדין. 26 . טענות המערערת כי עבודתה נשקלת לעניין קיצור תקופת המאסר ויציאה לחופשות אינה רלבנטית כלל, שהרי זכאותה לקיצבה קבועה בחוק ואינה נמדדת לפי מידת ההשפעה שיש לה על אפשרות קיצור מאסרה. ניתן אך להניח כי בעת שקילת השיקולים הרלבנטיים להתרת חופשות או קיצור תקופת מאסר על ידי הגורמים המוסמכים לכך, נשקלים נתוניו האישיים של האסיר תוך הפעלת שיקול דעת, וברי כי העדר כושר עבודה של אסיר כתוצאה מפגיעה לא תעמוד לו לרועץ. פגיעה בזכותה הקניינית של המערערת 27. אשר לטענת המערערת ביחס לפגיעה בזכותה הקניינית, המוגנת בחוק יסוד. יפים לעניינו דברים שנאמרו בפרשת עמירם כץ, שם התיייחס בית דין זה לזכותם הקניינית של מבוטחים, וקבע כך: "בחוק הביטוח הלאומי גלום רעיון נאצל המבטא את הערבות ההדדית שבינינו ואת מחויבות ישראל לתושביה. על פי אותו רעיון נגבים דמי ביטוח יעודיים לענפי הביטוח השונים מכל אחד מאיתנו, ואותם דמי ביטוח מחולקים על פי קריטריונים סוציאליים לנזקקים בחברתנו, הנכה, הקשיש המובטל, היתום, האלמנה, נפגע העבודה וכו'. אותה חלוקה שהיא תכלית החוק לא תוכל להיעשות ללא גביית דמי ביטוח מכלל ציבור המבוטחים, ללא קשר לשאלה - האם המבוטח המשלם דמי ביטוח יהנה אי פעם מגמלה כלשהי. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מהביטוח האישי. לכן למשל, עובד חייב לשלם דמי ביטוח אמהות למרות שהוא גבר ודמי ביטוח אבטלה אף אם לא יהיה מובטל (עב"ל 55/96 יעקב עגם - המוסד לביטוח לאומי והאסמכתאות שם). לאור טיבו של הביטוח הסוציאלי כאמור, לא קמה זכות קניינית למבוטח לתשלום גימלה מעצם תשלום דמי הביטוח על ידו, מבלי שהוא יענה על דרישות הדין לקבלתה." מכאן, כי תשלום דמי הביטוח כפוף לתנאים הקבועים בחוק בכל הקשור לקבלת תגמול בהתאם לחוק. על כן, תשלום דמי הביטוח על ידי המערערת אין בו כדי לגבור על ההוראה המפורשת בסעיף 325 לחוק, לפיה לא זכאית המערערת לכל גימלה בתקופת מאסרה. 28. לא נעלם מעינינו כי עצם כליאתו של אדם והשמתו במאסר פוגעת בזכותו לחיים ולחופש התנועה. אין גם חולק כי הכליאה נעשית על פי דין. אבל בכך שנשללו החירויות האישיות וחופש התנועה של אסיר, הכרוכים במאסר, אין הצדקה לפגיעה נוספת ביתר זכויות האדם מעבר למידה המתחייבת מהמאסר עצמו או לשם הגשמת אינטרס ציבורי חיוני המוכר בדין. לענין זה יפים דברי השופט מצא בפרשת גולן: "הלכה מושרשת היא עימנו, כי זכויות היסוד של האדם 'שורדות' גם בין חומות בית הסוהר וניתנות לאסיר (וגם לעציר) אף בתוך תא כלאו. יוצאות מכלל זה הן אך זכותו של האסיר לחופש התנועה, ששלילתה מן האסיר נובעת מכליאתו, וכן מגבלות המוטלות על יכולתו לממש חלק מזכויותיו האחרות; מהן מגבלות המתחייבות משלילת חירותו האישית, ומהן מגבלות שיסודן בהוראת חוק מפורשות". 29. כאמור, כליאתו של אדם בבית סוהר - פוגעת בראש ובראשונה בזכות החוקתית לחירות אישית. זכות זו קבועה בסעיף 5 לחוק יסוד; כבוד האדם וחירותו, בו נאמר בזו הלשון: "5. אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". מהוראת סעיף 5 עולה כי מאסרו של אדם פוגע בזכותו החוקתית לחירות אישית. הרשעת אדם בפלילים ובעקבות כך גזר דין של מאסר המוטל עליו, מביאים לצמצום ההגנה על זכות החירות האישית והיא נשללת ממנו לפרק הזמן שנקבע בגזר הדין. שלילה זו מוצדקת בהתאם להוראות פסקת ההגבלה. שלילת החירות האישית, כמו גם זכויות אחרות במסגרת הליך פלילי, מגשימה אינטרס ציבורי הבא בגדר אחת מתכליות ההליך הפלילי כגון הרתעה, גמול או שיקום. 30. בעניין שלפנינו, שולל חוק הביטוח הלאומי את הזכויות לגמלה בעת השהות בכלא. המערערת, שנפגעה במסגרת עבודתה בכלא, בעת שהותה שם כאסירה, עותרת לקבלת גמלת נכות מעבודה בשל שלילת ההכנסה שקיבלה עבור עבודתה. על מנת להבין את מהות התמורה המשולמת לאסיר עובד, עלינו לפנות לתכלית של עבודת האסירים. תקנה 15 לתקנות בתי הסוהר תשל"ח-1978, קובעת כי "עבודת אסיר תכוון ככל האפשר לשיקומו". עבודת אסיר מכוונת גם לצורך השמירה על הסדר הטוב בבית הסוהר, הקניית הרגלי עבודה ומקצוע לאסירים, מניעת בטלה וניוון ואפשרות ביטוי אישי ועוד. מכאן, שבשונה מעבודה של אדם חופשי המבוססת על אינטרס כלכלי והגשמה עצמית, בעבודת אסירים אינטרסים אלו, אף שהם קיימים, הינם משניים. בעבודת אסירים, השכר אינו נדרש לספק את הצרכים הבסיסיים של האסיר או כדי לאפשר לו להתפרנס בכבוד, שהרי ממילא הוא מקבל את הצרכים הבסיסיים שלו משירות בתי הסוהר ללא תשלום, גם אם אינו עובד. 31. אשר לפגיעה הנטענת בזכותה הקניינית של המערערת כמו גם בזכותה לקיום מינימאלי בכבוד, הרי כפי ששנינו קודם לכן, אין למערערת זכות קניינית לקבלת גמלה, אך יש לה זכות למינימום של קיום בכבוד האגורה בגרעין של כבוד האדם. מנגד, על הרשויות להימנע מפגיעה בזכות זו ולהבטיח הגנה עליה. בעצם תשלום גמלת נכות מעבודה, מבטיחה המדינה את זכויות האדם לקיום בכבוד; כגמלה מחליפת הכנסה היא מאפשרת לזכאים לרכוש את הדרוש להם לצורך מחייתם. בהינתן התכליות של גמלת נכות מעבודה, עלינו לבחון אם הסעיפים בחוק הביטוח הלאומי, השוללים מאסיר קבלת גמלה, פוגעים בזכויות חוקתיות למינימום של קיום אנושי בכבוד. על כך נשיב בשלילה. מקום בו אדם נמצא בכלא, קיומו המינימאלי בכבוד מובטח ע"י בית הסוהר. המרכיב של בחינת הכנסות הנפגע כמדד לתשלום הגמלה, אינו מתקיים, מאחר והכנסת הנפגע אינה באה לצורך הקיום המינימאלי. יתרה מזו. אף אם נקבל את טענת המערערת, כי נפגעו זכויותיה החוקתיות, הרי הפגיעה עומדת בתנאים הקבועים בפסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק יסוד; כבוד האדם וחירותו: הפגיעה נעשתה בחוק, החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל, החוק מגשים מטרה חברתית וציבורית חשובה - שנמצאת בבסיס החוק הפלילי - ענישה מרתיעה המקפלת בתוכה, שלילת זכויות. זאת, בשים לב לכך כי יש גם למנוע ניצול לרעה של מערך התמיכה , כך שתמיכת המדינה תינתן לאלה הזקוקים לה ביותר ומי שצרכי הקיום המינימאלי שלו מובטחים, לא ינצל לרעה את מערך התמיכה הציבורי. כך גם התנאי שעניינו הוא בחינת המידתיות של הפגיעה מתקיים; הסעיפים השוללים גמלאות מאסירים מגשימים את המטרה לשמה נחקק חוק הביטוח הלאומי - תמיכה ציבורית בנזקקים בשים לב לזכותם לקיום מינימאלי בכבוד. פגיעה זו נעשית באופן מדוד מאחר והיא רק לתקופה שבה הנפגע נמצא במאסר. לאחר שחרורו ממאסר, שב וזוכה הנפגע לכל הזכויות. באותו אופן, גם שקילת היחס של התועלת לציבור מחקיקה השוללת זכויות מאסירים ובין הנזק הנגרם לזכויות האסירים, מביאים לתוצאה כי הפגיעה בזכויות אינה כה קשה בשל המצב המיוחד בו נמצא האסיר שמלכתחילה הינו כזה בו נשללו ממנו זכויות, אך עדיין מובטח קיומו המינימאלי ללא צורך במתן הטבות שמוסיפות ללא צורך לאסיר. 32. גם דרישתה של המערערת כי תערך אבחנה בין אסירים העובדים במהלך תקופת המאסר לבין כאלה שאינם עובדים, בכל הנוגע לזכאותם לקצבת נכות אינה מתיישבת עם הוראות החוק הקיימות, שהינן חד משמעיות ומונעות תשלום גמלה מאסיר בעת שהותו בכלא. בנסיבות אלה, מבוקשה של המערערת הוא בגדר שינוי החוק. על כך מופקד המחוקק, שבסמכותו לשנות את ההסדר בדבר תשלום גמלאות לאסירים. ניתן לפנות למחוקק שיבחן את ההסדר הזה שוב. במקרה שבפנינו לא נדרשנו לבטל את החוק ועל כן אין מקום לדון בכך בערעור שבפנינו. 33. המערערת טענה עוד כי אמנת ארגון העבודה הבינלאומי (מס' 29) בעניין עבודות כפייה או עבודות חובה, אשר הוצגה על ידה במסגרת השלמת הטיעון, מחייבת תשלום גמלה לאסיר שנפגע בעבודה.ראשית, הצדק עם המוסד כי מדובר בטענות חדשות שלא בא זכרן בבית הדין האזורי. לגופם של דברים, לא ניתן לקבל את טענת המערערת כי היא זכאית לגימלה מכוח סעיף 15 (1) לאמנה הקובע כך: "כל תחיקה בדבר פיצויי עובדים בעד תאונות או מחלה הנובעות מעבודתו של העובד, וכל תחיקה הקובעת פיצויים לתלויים בעובדים שנפטרו או שאיבדו את כושר עבודתם והנוהגת או עתידה לנהוג בשטח -הארץ הנוגע בדבר, תחול לגבי אנשים הנתבעים לעבודת כפייה או לעבודת חובה ממש כדרך שהיא חלה לגבי עובדים חופשיים." המערערת טענה כי מכוח סעיף זה באמנה חל איסור לפגוע בזכויותיו של אסיר שנפגע בתאונת עבודה. דא עקא, כי סעיף 2(ג) לאמנה מחריג מתחולתה עבודה הנדרשת מאדם כתוצאה מהרשעתו בבית משפט בקובעו כך: "אולם המונח 'עבודת כפיה או עבודת חובה' לא יכלול, לעניין אמנה זו- (ג) כל עבודה או שירות הנתבעים מאדם כתוצאה מהרשעתו בבית משפט, ובלבד שעבודה או שירות אלה יבוצעו בהשגחתה ובפיקוחה של רשות צבורית ושאדם זה לא הושכר ליחידים, לחברות או לאגודות פרטיות ולא הועמד לרשותם." זאת ועוד, סעיף 15(2) מבהיר כמנגנון נוסף כי רשות מעבידה חייבת להבטיח קיומו של עובד שנפגע: "מכל מקום, כל רשות המעבידה עובד בעבודת כפיה או עבודת חובה חייבת להבטיח את קיומו של עובד כזה שמחמת תאונה או מחלה הנובעת מעבודתו, ניטל ממנו מלוא כשרו או חלק מכשרו לפרנס את עצמו…" משקיומה של המערערת ממומן על ידי רשויות המדינה, וכאמור לעיל אין היא נדרשת לעבוד לפרנסתה, וכן לאור הרשעתה של המערערת בבית משפט, לכאורה אין האמנה חלה על המערערת. לעניין זה, וטרם נעילה, נשוב ונדגיש כי זכותה של המערערת לא נפגעה, במובן זה שהוכרה כנפגעת עבודה על ידי המוסד, ועם שחרורה ממאסר יחולו עליה כל הוראות פרק ה' לחוק, והיא תהא זכאית לגמלה, ככל ששיעור נכותה יצדיק זאת. על כך נוסיף, כי אין בדחיית התביעה לתשלום גימלה משום מיצוי כל הזכויות העומדות למערערת ובכלל זה הגשת תביעה נזיקית, בה יילקחו בחשבון הגמלאות השונות שקיבלה המערערת, או שנמנעו ממנה. אי מתן פסק דין בהעדר הגנה 34. טרם סיום נציין כי לא מצאנו פגם בהחלטת בית הדין קמא בדבר אי מתן פסק דין במעמד צד אחד בתיק. הכלל הוא כי יש לתת עדיפות לדיון לגופם של דברים על פני פסק דין במעמד צד אחד.הדברים נכונים שבעתיים בתביעות של מבוטחים כנגד המוסד לביטוח לאומי המבוססות על זכויות בחוק ולעיתים מצריכות ברור עובדתי. פסק דין במעמד צד אחד עלול במקרים מסוימים להביא לתוצאה לפיה מבוטח יקבל זכות שאין הוא זכאי לה. על כן בתיקים כגון אלו, דרך המלך היא ברור במעמד שני הצדדים. אשר על כן, בהתחשב בכך שבסופו של יום ניתן פסק דין מנומק המתייחס לטענותיהם של שני הצדדים בתיק, דין הטענה בדבר בטלות פסק הדין להידחות. 35. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. בית סוהר / כלאמאסרתאונת עבודה