תביעה לפינוי קיוסק

תא (עפ') 3393/01 תביעה לפינוי קיוסק   1. התובע הינו בעלי הזכויות בנכס, הידוע כחלקה 24 בגוש 17764, ברחוב הרצל 49 בעפולה. זכויותיו של התובע רשומות במנהל מקרקעי ישראל על פי חוזה חכירה מיום 17.1.99, וכן בחברת עמידר, על פי אישור חברת עמידר מיום 24.10.00. כמפורט בתצהירו של התובע, נרכשו זכויותיו מבעליהן הקודם, מר דוד קופל, על-פי חוזה רכישה מיום 4.11.97 (חוזה הרכישה, נספח א' לתצהיר התובע, חוזה החכירה נספח א/1 ואישור חברת עמידר נספח ד').   על הנכס האמור, מצוי, בין היתר, קיוסק (להלן: "הקיוסק"), אשר הופעל על-ידי הנתבע.   2. ביום 9.7.01, הוגשה התביעה דידן, בה עתר התובע למתן סעד של פינוי וסילוק ידו של הנתבע מהקיוסק. כן עתר התובע לסעד של תשלום פיצויים, בגין הפרעה לבעלים להשתמש בנכסיו (כך במקור בכתב התביעה - ב.א.) בסך של 30,000 ₪, וכן דמי שימוש ראויים בסך של 500 $ לחודש מיום הגשת התביעה ועד לפינוי הנכס.   3. הנתבע טען, כי הוא מחזיק בקיוסק כדין, על פי הסכם שכירות משנת 83' ועד שנת 97' (מוצג 2 למוצגי הנתבע). כמו-כן טען הנתבע, כי בשנת 97' רכש את הקיוסק מידי הבעלים, הגברת חנה מריה דוד. הוסיף הנתבע וטען, כי הוא מחזיק בקיוסק ומשתמש בו מספר שנים.   4. אין חולק על כך, כי התובע הינו בעל זכויות החכירה בקיוסק. על-פי המסמכים שהוצגו, בעל הזכויות בנכס היה מר קופל דוד, שהינו, כפי הנראה, בעלה של הגברת חנה מריה דוד. אף אין חולק על-כך, כי הנתבע הפעיל את הקיוסק המצוי על הנכס. נראה, כי הפעלה זו, אשר נמשכה מספר שנים לא קטן, היתה בהסכמתה של הגברת דוד. התובע מסכים כי הנתבע הפעיל את הקיוסק לפחות 4 או 5 שנים (ראה עמ' 2 לפרוטוקול).   עובדה אחרת, שאין חולקין עליה, היא העובדה, כי הוצאו צווי הריסה, צווי הפסקת עבודה וצווי סגירה כנגד הנתבע ביחס לקיוסק (ראה מוצגים נ/1, ת/1, ת/2, ת/3). הנתבע הודה, בפה מלא, כי הפעיל את הקיוסק שלא כדין וכי הפר צווים שיפוטיים שהוצאו נגדו (ראה עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול).   5. בנסיבות אלה, הוכיח התובע את זכויותיו בנכס. התובע אף הוכיח, כי הנתבע מפעיל את הקיוסק בניגוד להוראות החוק.   על הנתבע היה לשכנעני, כי הינו בעל זכויות ראויות להחזיק בקיוסק. לשם הוכחת טענתו, הציג הנתבע מסמך המכונה "חוזה שכירות מוגנת" (מוצג 2 לתיק מוצגיו). מסמך זה, על פניו נראה תמוה. הנתבע טען, כי צילם את המסמך, כמות שהוא, בעירית עפולה, ולאחר מכן חתמו עליו הצדדים (ראה עמ' 5 למטה). איני מאמין לנתבע, בלשון המעטה. אם אכן היה מדובר במסמך, המצוי במשרדי העירייה, ואשר הצדדים היו נוהגים לצלמו, הכיצד זה הודפס מראש החוזה על-ידי העירייה, כשהוא כולל את כל הפרטים הרלבנטים, כולל שמות הצדדים, פרטי הנכס ותקופת השכירות. יש לציין, כי החוזה הודפס במדפסת מודרנית. מקורו של החוזה, אשר הוצג באולם בית המשפט (אולם לא הוכנס לתיק) נחזה כמסמך שנערך בשנים האחרונות. יותר מכך: הנתבע עצמו העיד, בעמ' 6 משורה 23 ואילך, כי מועד סיום השכירות נקבע בהתאם למועד בו עמד בנה של המוכרת לעזוב את הארץ. על-כך נודע להם כשבועיים או שלושה לפני כן (ראה עדותו בעמ' 6 שורות 23-27). אם אכן כך הם הדברים, הכיצד חזו הצדדים בכוכבים, בשנת 1983, כי החוזה יגיע לקיצו דווקא ביום 17.3.97, שכן סמוך לאחר אותו מועד יהא אמור בנה של המשכירה, לעזוב את הארץ.   המסקנה העולה הינה, כי החוזה הינו מסמך שנוצר בתקופה האחרונה. לא ארד לחקר הסיבות שהניעו את הנתבע, ואולי אף את הגברת חנה מריה דוד, לחתום על מסמך זה, אולם ברי כי המסמך לא נחתם בשנת 1983.   6. וגם אם נאמר כי חוזה השכירות האמור, הינו חוזה נכון ואמיתי, שאולי נערך באופן רטרואקטיבי, הרי כעולה מן החוזה, תמה תקופת השכירות ביום 17.3.97. לטענת הנתבע, הוא רכש, לאחר מועד זה, את הנכס מן הגברת חנה מריה דוד, אשר לטענתו, כל עפולה ידעה שהיא גרה בבית (ראה עדותו בעמ' 5 למעלה). הנתבע הודה כי לא בדק את טיב זכויותיה של הגברת חנה מריה דוד (ראה עדותו בעמ' 6 שורה 21). יתר-על-כן, הנתבע הודה, כי נודע לו בדיעבד, כי הגברת אינה בעלת הקרקע, אלא בעלה מר קופל דוד (ראה עמ' 6 למעלה).   יוצא איפוא, כי גם אם היו לנתבע זכויות חזקה כלשהן בקיוסק, הרי משפקע "חוזה השכירות", תמו זכויות החזקה שלו בקיוסק. חוזה המכר שנעשה, הינו חוזה למראית עין. על-פי חוזה זה, לא ניתן לרכוש זכויות ממי שאינו בעל הזכויות. על-כן, אין לחוזה זה כל משמעות משפטית.   7. התוצאה הינה, כי בעוד התובע הוכיח את זכויותיו, לא הוכיח הנתבע זכויות נגדיות, המעניקות לו זכות חזקה בקיוסק. כאמור, אם היתה לו לנתבע זכות חזקה כלשהי, הרי זו פקעה זה מכבר.   אמנם חוזה השכירות שהוצג, מכונה "חוזה שכירות מוגנת", אולם, כאמור, קבעתי כי המסמך אינו נכון ולמעשה הנתבע עצמו זנח את טענתו כי הינו דייר מוגן בקיוסק. על-פי עדותו של הנתבע עצמו, הוא החזיק בנכס לכל היותר כשוכר.   8. לנוכח כל האמור, הנני נעתר לתביעה ומורה בזאת לנתבע לסלק את ידו מן הקיוסק.   9. התובע אף עתר לסעד של פיצויים ודמי שימוש ראויים. עתירה זו לא נשענת על כל ראיות. עברתי בעיון על תצהיר עדותו הראשית של התובע, ולא מצאתי בו, ולו שמץ ראייה, לא לדמי השימוש הראויים ולא לנזק, שנגרם לו עקב חזקתו של הנתבע בקיוסק. על-מנת שתובע יזכה בתביעתו לפיצויים ולדמי שימוש ראויים, עליו להוכיח את הנזק, או לפחות להביא ראיות מתאימות, על מנת שניתן יהא לערוך אומדנא באשר לנזק זה. הוא הדין באשר לדמי שימוש ראויים, אשר יש להוכיחם באמצעות חוות דעת של מומחה, או הבאת ראיות טובות אחרות, אשר יוכיחו את שווי זכות השימוש בנכס.   משלא הביא התובע ראיות כאמור, לא נותר לי אלא לדחות את תביעתו לסעדים אלה.   10. בשולי פסק-דיני אוסיף, כי הנתבע בחר לייצג את עצמו, חרף העובדה שגילה חוסר בקיאות בהוראות סדרי הדין ובדין המהותי. הנתבע לא קיבל את עצתו של בית המשפט לדאוג לייצוג משפטי הולם. הנתבע אף לא הגיש תצהירי עדות ראשית כפי שנדרש, ורק עקב טוב-ליבו של ב"כ התובע, ניתן לו להביא את ראיותיו בעל-פה. מכל מקום, ניתנו לנתבע כל האפשרויות לנהל את משפטו כראוי.   11. לנוכח האמור לעיל, ניתן בזאת צו לסילוק ידו של הנתבע מן הקיוסק המצוי ברחוב הרצל 49 בעפולה, הידוע כחלקה 24 בגוש 17764.   התביעה הכספית נדחית.   כמו כן הנני מחייב את הנתבע בהוצאות התובע בסכום כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.   הנני מורה כי הערבויות שהופקדו על ידי התובע במסגרת תיק בש"א 228/02 כולל כתב הערבות הבנקאית, יושבו לידי בא-כח התובע. תביעת פינויפינוי