דמ (ת"א) 6160/01 תביעה לתשלום שכר עבודה בגין אחד עשר ימי עבודה   1. בכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום שכר עבודה בגין אחד עשר ימי עבודה בחודש 03/01, דמי נסיעות בתקופת העבודה אצל הנתבע, תשלום בגין עבודה בשעות נוספות ופיצויי הלנת שכר. התובע טען כי עבד אצל הנתבע תשעה ימים בחודש 01/01, עשרים וארבעה ימים בחודש 02/01 ואחד עשר יום ב- 03/01 בשכר מוסכם של 5,000 ₪ בצירוף דמי נסיעה ושעות נוספות, שעתיים בכל יום עבודה.   2. בכתב ההגנה נטען כי התובע אכן עבד אצל הנתבע, מיום 22/01/01 ועד 28/02/01 דהיינו 9 ימים בחודש ינואר וחודש מלא בפרואר. לגרסת הנתבע, השכר המוסכם היה 4,000 ₪ נטו כולל דמי נסיעה. כן נטען כי בנוסף לשכר קיבל התובע מהנתבע בכל יום 50-60 ₪ עבור נסיעות ואוכל. הנתבע טען כי התובע לא עבד בשום מועד שעות נוספות ועל כן אין יסוד לתביעתו לתשלום שכר בגין רכיב זה. לטענת הנתבע, התובע כלל לא התייצב לעבודה בחודש 03/01 ולכן אין הוא זכאי לשכר שתבע.   עוד נטען ע"י הנתבע כי התובע לא בא לעבודה בחודש 03/01 מבלי ליתן על כך הודעה מוקדמת וכי התובע נהג לאחר באופן קבוע לעבודה וגרם נזקים והפסדים לנתבע. בשל ההפסדים שגרם הנתבע ובשל אי-החזרת הלוואות שקיבל מהתובע, הגיש זה האחרון תביעה שכנגד על סך 34,512.25 ₪. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד כפר התובע בכל העובדות שנטענו נגדו וביקש לדחות התביעה שכנגד.   3. לאחר ששמעתי העדויות ועיינתי בראיות ובסיכומי הטענות שהגישו הצדדים הנני פוסקת כדלקמן:   א. לעניין תקופת העבודה של התובע אצל הנתבע, מקבלת אני כנכונה ואמינה את גרסת הנתבע ולפיה לא עבד התובע בשירותו בחודש 03/01 אף לא יום אחד. התובע לא הביא שום ראיה ועדות להוכיח טענתו כי עבד בחודש 03/01 אחד עשר יום אצל הנתבע. אין תעודת המחלה (ת/1) מלמדת על כך שעד יום 12/03/01 התובע עבד, אלא רק על עובדת מחלתו בימים 14/03/01-12 ותו לא. עדותו וגרסתו של התובע כאילו עבד 11 יום בחודש 03/01 אצל הנתבע אינה אמינה בעיני והיא נדחית. לפיכך אני דוחה את התביעה לתשלום שכר עבודה בגין 11 ימי עבודה בחודש 03/01.   ב. אני דוחה את התביעה לתשלום שכר עבודה בשעות נוספות. התובע לא העיד ולא הביא כל ראיה להוכיח באילו מועדים עבד שעות נוספות, וטענה כללית וסתמית לפיה עבד "שעתיים לכל יום עבודה" אין די בה והיא נדחית כבלתי מבוססת ולא אמינה. על התובע שכר בגין עבודה בשעות נוספות להוכיח באופן ברור את המועדים והשעות בהם עבד כאמור ומשלא עשה כן - תביעתו נדחית. לעניין זה ראה דב"ע נה/ 28-3 יצחק בוהדנה נ' "בזק" ואח', שם הובאו הדברים שנאמרו בדב"ע לב 32-3 פרוימוביץ נ' בר-אדון ואח': "... התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהוא עבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהוא עבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב". לא למותר לציין שהתובע העיד בפני כדלקמן: - "אין לי פירוט לגבי כל יום כמה שעות עבדתי".   ג. אני דוחה את התביעה לתשלום בגין הוצאות נסיעה. לא זו בלבד שהתובע לא הביא ראיה כלשהי להוכחת הוצאותיו על נסיעות לעבודה וחזרה, אלא שאני מקבלת כאמינה ונכונה את גרסת הנתבע לפיה השכר עליו הסכימו הצדדים היה 4,000 ₪ (נטו) בחודש כולל דמי הנסיעות.   ד. אני דוחה את התביעה שכנגד שהגיש הנתבע, על כל רכיביה וסכומיה כמפורט להלן: -   (1) הנתבע טען כי שילם לתובע מדי יום ביומו דמי כלכלה ונסיעות בסך 60-50 ₪ ובסה"כ 1,650 ₪. התובע כלל לא נחקר בנושא זה כמו גם בכל נושא אחר שנטען בכתב התביעה שכנגד, והדבר מלמד על כך שב"כ הנתבע החליט לזנוח התביעה שכנגד ולא ייחס כל חשיבות לחקירת התובע אודותיה. הנתבע טען כי הוסכם על שכר הכולל דמי נסיעות, כפי שאף נרשם בתלושי השכר של התובע. משקיבלתי גרסה זו כאמינה, ממילא נדחית כבלתי אמינה ואף בלתי סבירה התביעה -שכנגד לתשלום דמי-נסיעה שכביכול שולמו לתובע בנפרד משכרו. יצויין כי עד ההנה עמיקם דניאל העיד כאילו הוא עצמו היה זה ששילם לתובע: ".... כל יום הייתי נותן לתובע כסף, פעם זה היה 100 ₪ פעם 150 ₪ ונותן לו לפי בקשת התובע... את הכסף הייתי לוקח מהנתבע". כאמור הנתבע העיד שהוא עצמו שילם לתובע, ודניאל העיד כי הוא זה ששילם לתובע. ואילו בית הדין קובע שלא זה אף לא זה העידו אמת, וגרסתם איננה אמינה בעיני. לפיכך - אני דוחה התביעה לתשלום "ולהחזר" הסך 1,650 ₪ כמו גם את התביעה להחזר הלוואה בסך 200$. גם בעניין זה לא נחקר התובע בחקירה נגדית, וגרסת הנתבע איננה אמינה ונדחית על ידי.   (2) אני דוחה כבלתי אמינה ובלתי מוכחת את גרסתו וטענתו של הנתבע בדבר איחורים קבועים של התובע ונזקים והפסדים שגרם, כביכול, לנתבע. אילו היה התובע מאחר באופן קבוע בכל יום כשעה-שעתיים, לא סביר כי הנתבע היה ממשיך להעסיקו ברציפות מיום 22/01/01 ועד סוף חודש 02/01 ובעיקר לנוכח העובדה שאיחורים אלו גרמו לו, לנתבע, נזקים כספים כה כבדים כנטען בתביעה שכנגד. הנתבע "בנה" מבנה מורכב של הפסדים ונזקים שאין עליהם אפילו ראשית הראיה, ועל פני הדברים נראים מוגזמים ומופרכים. גרסת התובע-שכנגד איננה אמינה ונדחית על ידי, והתביעה בגין "איחורי הנתבע" בסך 13,406.25 ₪ נדחית. (3) גם התביעה בסך 25,330 ₪ בגין התפטרותו של התובע-מופרכת וחסרת כל אמינות וראיות ולפיכך היא נדחית. אם, כטענת התובע שכנגד, כבר בראשית חודש 03/01 ידע שהנתבע אינו מגיע לעבודה, לא יכלו להיגרם לו "נזקים" ו"הפסדים" כה כבדים כמתואר בתביעה שכנגד ; בעיקר בולטת חוסר האמינות של גרסת התובע שכנגד אל מול עדותו כי אין בידו כרטיסי עבודה או ראיות טובות אחרות להוכחת התביעה שכנגד, וכי "אני לא רציתי אותו מהרגע שראיתי אותו, אבל קיבלתי אותו לעבודה בזכות אבו-סאמי הקבלן משנה שלי". אם כל כך רצה התובע שכנגד כי הנתבע שכנגד לא יעבוד אצלו, בוודאי שהיה צריך להיות מרוצה כשזה האחרון לא בא לעבודה. כשהודעה מוקדמת נדרשת בגין יום וחצי (!) בלבד (ראה סעיף 6.8 לתביעה שכנגד) ואל מול טיעון זה מציב התובע שכנגד דרישת פיצוי בסך 4,470 ₪ (כשהשכר החודשי הוא 4,000 ₪) אין זאת אלא תביעה חסרת בסיס, נטולת כל ראיה ממשית ומופרכת על פניה, ואף בלתי אמינה לחלוטין.   ה. סוף דבר: שתי התביעות, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, נדחות מן הטעמים שפורטו לעיל.   ו. לאור התוצאה אליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו. שכר עבודה