תא (כ"ס) 4180/01 תביעה של קבלן עבודות אלומיניום   בפני תביעה ותביעה שכנגד. התובע הינו קבלן לעבודות אלומיניום, והנתבעים - בני זוג שבנו בית בשנת 1996 ברח' סירקין 17 כפ"ס.   בין הצדדים נחתם הסכם לביצוע עבודות האלומיניום בבית, בעלות כוללת של 9,000$, וכן צויינו בהסכם שלבי התשלום ועלותן של תוספות שונות, העשויות להתבקש, כגון צבע אלומיניום וזכוכית בידודית. אין חולק, כי ההסכם לא הוצא לפועל עד תומו, אלא התובע ביצע רק את השלב הראשון שלו - הכנת והרכבת המשקופים העוורים - ולאחר מכן הפסיק את העבודה, והנתבעים התקשרו עם קבלן אלומיניום אחר.   המחלוקות בין הצדדים הן על הגורם להפסקת העבודה, משמע - מי מהצדדים הפר את ההסכם, וכן בשאלה, האם שולם לתובע סכום כלשהו על חשבון ההסכם.   מטעם התובע העיד הוא לבדו, ומטעם הנתבעים - הנתבע לבדו, כאשר אשתו ציינה בתצהירה כי העובדות הרלוונטיות ידועות לנתבע יותר מאשר לה.   גרסת התובע בכתב התביעה, תבע התובע סך של 2,000$, בטענה כי זהו הסכום שסוכם בינו לבין הנתבעים על שלב המשקופים העוורים. התובע לא צרף את ההסכם לכתב התביעה, ובחקירתו הנגדית הסביר כי ההסכם לא היה בידיו. משצורף ההסכם לתצהיר הנתבע, ובו רשום כי עם סיום שלב המשקקופים העוורים ישולם לתובע סך של 10% מסכום העבודה, קרי: 900$, טען התובע כי זהו זיוף או שינוי של ההסכם המקורי, וכי היה צריך להיות רשום 20%. כ"תמיכה" לטענתו לזיוף, התובע העלה תהיה, כיצד זה רשום שבשלב השני של הביצוע ישולמו 50%, וכך גם בשלב השלישי - משמע, הסך הכולל של התשלומים מגיע לכאורה ל-110%.   אשר לסיבה להפסקת העבודה, טען התובע כי לאחר התקנת המשקופים העוורים, קיבל מהנתבעים תכנית הנדסית חדשה, ובה הופיעו תוספות שלא נכללו במפרט המקורי, ואשר כללו הוספת תריס גלילה, שינוי גודל חלון מ- 204/150 ל- 204/230 (הגם שחלון אחר בוטל), ובחלון אחר נוספו רשת גלילה ותריס (שני המפרטים צורפו לתצהיר התובע). לטענת התובע, ביקש תוספת בגין הגדלת היקף העבודה, אך הנתבעים לא הסכימו לכך, וגם לא הגיעו עמו לעמק השווה על דרך חישוב התוספות המוזכרות בהסכם, בגין הזכוכית הבידודית והצבע לאלומיניום.   לדברי התובע, עקב אי ההסכמה, הפסיקו הנתבעים את עבודתו באופן חד צדדי. בעוד שבתצהירו טען התובע, כי לא ידע על הפסקת ההתקשרות ולא הודיעו הנתבעים לו מאומה, בחקירתו החוזרת הודה התובע כי עקב הויכוח על מחיר התוספות הודיעו לו הנתבעים כי יקחו קבלן אחר במקומו, וישלמו לו עבור מה שעשה עד כה, ועולה מדבריו כי התובע לא התנגד לכך ולא עמד על זכותו להמשיך בביצוע העבודות עד גמירא.   התובע טוען, כי למרות פניותיו החוזרות ונשנות, לא שולם לו מאומה ע"ח העבודה עד היום. התובע הציג מכתבי דרישה ששלח לנתבעים בגין הסך של 2,000$, הראשון משנת 96' ואחריו בשנים 99' ו-2000. התובע הכחיש מכל וכל את הטענה כי קיבל מהנתבעים שיק ע"ס 3,000 ש"ח אותו צרף הנתבע לתצהירו, וטען כי אינו יודע מיהו "בסאם" ששמו נרשם בערבית על גבי השיק (במקום המיועד לשם הנפרע) ואף אינו מכיר אדם כזה.   התובע העלה בכתבי הטענות ובתצהיר טענות שונות לגבי שינויים וזיופים מאוחרים בהסכם שנחתם בין הצדדים. כך לדוגמה, טען כי תאריך ההסכם זוייף משנת 95' ל- 96', טענה שאין בה כל ממש, לאור חזותו של ההסכם ולאור מועדו של ההסכם עם הקבלן השני, שהחליף את התובע זמן קצר לאחר הפסקת עבודתו. עוד טען התובע, כי התוספת בסעיף 3.1, לפיה שינוי של 5% בהיקף העבודה לא יגרור תוספת תשלום, הוספה בכתב ידו של הנתבע מאוחר יותר, ללא ידיעת התובע. ראיה לכך, לטענת התובע, היא כי אינו חתום על עמודי ההסכם, למעט העמוד האחרון, שעה שזכור לו כי חתם על כל העמודים. אין כל ממש בהנמקה זו, שכן מקובל בהסכמים רבים כי החתימה נעשית רק בעמוד האחרון, ואי החתימה לצד כל עמוד, או לצד כל תוספת או מחיקה ידנית שנעשתה בנוסח המודפס, והיו רבות כאלה, אינה מוכיחה דבר (גם הנתבעים אינם חתומים על יתר עמודי ההסכם).   טענה סתמית נוספת שהעלה התובע, הינה כי הסכום שהיה צריך לשלם לו לאחר התקנת המשקופים העוורים לא היה 10%, כמופיע בהסכם, אלא היה אמור להיות 20%, שוב, טענה שאין בה ממש, לאור חזותו של ההסכם.   יצויין כי גם אילו היה מדובר ב- 20%, הרי שאין מדובר ב- 2,000$ כטענתו של התובע, אלא ב-1,800$, ולפיכך לא ברור מהיכן שאב סכום זה.   התובע העלה בתצהירו ובכתב ההגנה לתביעה שכנגד טענות לגבי בזבוז זמן עבודה שנגרם לו עקב דחיית השלב השני של העבודה, לטענתו באשמת הנתבעים ובניגוד להסכמה המקורית, ותבע פיצוי כספי בגינו.       גרסת הנתבע הנתבע הכחיש את כל השינויים/הזיופים בהסכם, הנטענים ע"י התובע. הוא הציג את העותק המקורי של ההסכם, ועל פי חזותו - הוא נערך בהינף עט אחד, ללא כל תוספות מאוחרות או תיקונים.   לדבריו, לאחר סיום שלב התקנת המשקופים העוורים, שולמו לתובע 3,000 ש"ח שזה מעל ל- 10% מהתמורה הכוללת (שהם 2,880 ש"ח, לפי שער הדולר שהיה אז 3.2). התשלום ניתן לתובע בשיק שלא מולא בו שם הנפרע אלא הושאר ריק. הנתבע צרף את השיק המקורי, אשר בינתיים מולא בו השם "בסאם" בערבית כשם הנפרע, ואשר הופקד ונפרע בבנק בקלקיליה. לטענת הנתבע, התובע סירב לתת לנתבע חשבונית מס בגין הסכום ששולם. לגבי טענת התובע, כי הנתבעים גרמו לעיכוב בהמשך העבודה, ולבזבוז ימי עבודה שלו, השיב הנתבע כי התובע היה מודע לכך שתהיה הפסקה בין התקנת המשקופים לבין המשך העבודה, והמדובר בשיטת עבודה סטנדרטית לפיה לאחר גמר התקנת המשקופים, מבוצעות עבודות הטיח והנקיון, ורק לאחר סיומן - הרכבת החלונות.   הנתבע טען, כי לאחר קבלת התמורה עבור המשקופים, הודיע התובע כי הוא מפסיק את העבודה, למרות מחאות הנתבעים, וזאת ללא קשר לשינויים או ההגדלה של היקף העבודה. הנתבע הכחיש כי היה ויכוח על השינויים בתכנית העבודה וטען כי התובע לא דרש תוספת תשלום בגינם, ואף לא ביקש לערוך הסכם חדש, אלא רק אמר שלא כדאי לו להמשיך את העבודה.   עוד טען הנתבע, כי התכנית החדשה אשר הוגשה לתובע לא היתה שונה מהתכנית הישנה, כפי שטוען התובע, למעט שינויים מזעריים. הנתבע הפנה לסעיף 7 להסכם, בו סוכם במפורש כי "המזמין יהא רשאי להגדיל או להקטין את היקף העבודות שבחוזה ו/או להורות על שינויים בעבודות בהיקף כספי של עד 50% משכר החוזה", וכן לסעיף 3.1 סיפא להסכם, בו צויין בכתב יד כי "סטיה של עד 5% מהמידות המצויינות לא תגרור שינוי במחיר". לטענת הנתבע, בשינויים שבוצעו בתכנית לא היתה סטיה של 5% מהעבודות ולכן לא זכאי היה התובע לקבל תוספת תשלום בגינם.   בתביעה שכנגד, תבע הנתבע הפרשי מחיר שבהם נאלץ לשאת עקב הפסקת עבודתו של התובע, שכתוצאה ממנה נאלץ להתקשר עם קבלן אלומיניום אחר, שלקח מחיר גבוה יותר (הסכם צורף) וכן עוכבה השלמת הבניה. הנתבע תבע גם פיצויים מוסכמים בגין העיכוב, בהתאם להסכם.   מהימנות הגרסאות אמינות עדות התובע נפגמה במידה רבה בשל טענות הסרק שהעלה בדבר זיוף ו/או שינוי מאוחר של ההסכם. עותקו המקורי של ההסכם הוצג בפני, ושוכנעתי כי זהו אכן ההסכם שנערך על ידי הצדדים, ולא זיוף שלו.   התובע טען, כי: א.     ההסכם נחתם בשנת 95', ולא בשנת 96' ככתוב עליו; ב.      הוא חתם על כל עמוד מעמודי ההסכם, ולא רק על העמוד האחרון; ג.       היה רשום בהסכם סך של 20% לתשלום לאחר ביצוע השלב הראשון, ולא 10% כפי שרשום בפועל; ד.      הסיפא לסעיף 3.1 להסכם היא תוספת מאוחרת של הנתבע.   טענות אלה הוכחו כולן כעורבא פרח, ונראה כי התובע נכשל בהסתמכות על זכרונו, מבלי שטרח להשאיר בידו עותק של ההסכם. נחרצותו של התובע, להטיח בנתבעים טענת זיוף, ללא כל בסיס ראייתי - פרט לזכרונו שהכשיל אותו, כפי שהוכח - פועלת לחובתו, כאשר על בית המשפט להכריע בשאלות של מהימנות הגרסאות הסותרות. גרסת הנתבע היתה מהימנה עלי בעיקרה, אם כי לא שוכנעתי בטענתו, כי בעת שהתובע הודיע על אי רצונו להמשיך בעבודה, לא העלה כל דרישה ספציפית לתוספת תשלום, ולא היה כל דין ודברים בעניין זה.   ההכרעה לעניין המחלוקת הראשונה, והיא בשאלה מי הפר את ההסכם, אינני יכולה לקבוע מסמרות. הוכח, כי אכן היו שינויים בתכנית ההנדסית, והנתבע לא חלק על כך שהגיעה לתובע תוספת. ואולם, לטענתו, לא העלה התובע דרישה לתוספת מסויימת, אלא סרב סתמית להמשיך בביצוע העבודה, ללא כל דין ודברים מפורט. לעומתו טוען התובע כי העלה דרישה לתוספות, אך לא זוכר כמה דרש ומה היה הנתבע מוכן לשלם. נוכח אי בהירות הגרסאות, והעדר עמדות מוגדרות של מי מהצדדים ביחס לתוספת שדרש או שהיה מוכן לשלם, לא ניתן לקבוע מי מהצדדים הפר את ההסכם, ודי בכך כי אקבע, שדרכי הצדדים נפרדו עקב מחלוקת בעניין זה, תוך הסכמה על כך שלתובע מגיע תשלום על מה שביצע עד לאותו שלב.   לעניין המחלוקת השניה, והיא בשאלה אם שילם הנתבע לתובע את השיק שהוצג בפני, הנני מעדיפה את גרסת הנתבע על פני גרסת התובע. גרסת הנתבע היתה עקבית והתישבה עם מועד הפרעון של השיק. אי רישום שם הנפרע על השיק אינה פועלת לרעת הנתבע, שכן קבלנים רבים מבקשים לקבל את השיק "פתוח", וגם התופעה של אי הוצאת קבלה או חשבונית, היא כידוע נפוצה, במיוחד בתחום עבודות הבניה. העובדה כי השיק נפרע על ידי מאן דהוא בשם בסאם מקלקיליה, מתיישבת עם עדות הנתבע, כי לתובע היה ספק אלומיניום מקלקיליה. אינני יכולה להלין על הנתבע, שלא טרח לחפש את אותו בסאם ולזמנו למתן עדות, שכן בשיק אין כל פרטים מזהים פרט לשם הפרטי (ואולי גם מס' ת.ז. בערבית). לפיכך, קשה לראות דרך מעשית בה יכול היה הנתבע לאתר ו/או לזמן את "בסאם".   לפיכך הנני קובעת, כי הסך של 3,000 ש"ח אכן שולם לתובע, במעמד גמר הרכבת המשקופים. אשר לשאלה, אם סכום זה אכן מכסה את עלות העבודות בפועל - נכון הוא, שההסכם מפרט את הסך של 900$ כסכום לתשלום לאחר השלב הראשון, ולאו דווקא כסכום העלות של השלב הראשון; ואולם, נטל ההוכחה, כי הסכום האמיתי של העלות היה גבוה יותר, מוטל על התובע, והוא לא הביא כל ראיה לכך, פרט להצהרה הסתמית כי סוכם על 2,000$ (או על 20% מסכום העבודה), טענה שהיא כאמור מנוגדת ללשון ההסכם. לפיכך, לא הוכח כי שווי העבודות היה מעבר לסך ששולם בפועל.   התביעה נדחית איפוא.   אשר לתביעה שכנגד, לא שוכנעתי כי הוכחה עילת התביעה, קרי: הפרת ההסכם על ידי התובע, כפי שפורט לעיל, וממילא לא מגיעים הפיצויים הקבועים בהסכם בגין עיכוב בביצועו. כמו כן, לא הונח בסיס ראייתי מספיק לנזקים הנטענים בה.   לא שוכנעתי, כי הנתבעים לא היו יכולים למצוא קבלן אחר שיבצע עבודה דומה במחיר דומה לזה שביקש התובע, והדעת נותנת, בהעדר ראיות לסתור, כי אין הוא "ציפור נדירה" אלא קבלן המצוי בענףבו הוא עוסק ולוקח מחירים מקובלים בענף. העובדה כי הנתבעים בחרו להתקשר עם קבלן אחר, שלקח מחיר גבוה יותר וגם ביצע עבודות שונות בחלקן מאלה שאמור היה התובע לבצע - אינה צריכה לפעול לרעת התובע.   גם העיכוב הנטען לא הוכח, שכן הקבלן החלופי התקשר עם הנתבעים בהסכם כבר ב-24.6.96, ולטענת הנתבע עצמו, סיים התובע את עבודתו בתחילת חודש יוני, ואז היו צריכות להתחיל עבודות הטיח והנקיון. מכאן, שנותר זמן עד לביצוע עבודות האלומיניום, והיתה לנתבעים שהות מספקת כדי להתקשר עם קבלן חלופי וכדי שיספיק להכין את החלונות עד לגמר עבודות הנקיון והטיח.   גם העובדה, כי הנתבעים לא באו בכל טרוניה כלפי התובע, עד למועד בו הגיש את תביעתו - חמש שנים לאחר גמר ההתקשרות ביניהם - ואף לא טרחו לטענות על מכתבי הדרישה שלו, שנתקבלו על ידם, מלמדת כי אין כל ממש בתביעה הנגדית.   לפיכך הנני דוחה גם את התביעה הנגדית.   כל צד ישא בהוצאותיו.   לא מצאתי לפסוק לנתבעת הוצאות בנפרד, על אף שלא היתה צד לתביעה שכנגד, שכן פרט לכתב הגנה ותצהיר לקוניים שהגישה, כל "עבודת" ההגנה נעשתה ע"י הנתבע (שכיום פרוד ממנה) ובא כוחו.אלומיניוםקבלן