להלן דוגמא לפסק דין בנושא כלב שנשך אישה בהריון בחצר בית פרטי: בפני תביעה לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לתובעת, דוורית במקצועה, עקב תקיפתה ע"י כלבם של הנתבעים במהלך חלוקת דואר. הנתבעים כפרו בטענה כי היה זה כלבם שתקף את התובעת, וטענו כי הכלב היה מוחזק ביום האירוע, כתמיד, בחצר סגורה ששערה נעול ולכן לא יכול היה לצאת ולתקוף את התובעת.   בקדם המשפט נקבע, כי בעניין הנזק תעמוד התביעה על ראשי הנזק של כאב וסבל ועזרת צד ג' בלבד.   התובעת, ילידת 1958, העידה כי עבדה כדוורית במועד הרלוונטי, וחילקה דואר מספר שנים בשכונה בה מצוי בית הנתבעים. ביום 3.2.00 חילקה דברי דואר ברח' צייטלין והכלב של משפחת דהרי יצא מהחצר ונבח עליה. היא נבהלה וצעקה "דהרי" ומיד יצא ילד בן משפחת דהרי והכניס את הכלב. לדבריה, האירוע היה מבהיל אך לא חרג משגרת עבודתה כדוורית. היא המשיכה לחלק דואר, וכשהגיעה לרח' גולדשטיין, זינק לעברה כלבם של הנתבעים - משפחת חסון - שהיה בחצרם האחורית, הנושקת לרח' גולדשטיין. לדברי התובעת, חילקה דואר בשכונה זו משך חמש שנים לפני האירוע והיא מכירה את הכלבים היטב. על כן היתה בטוחה בזיהוי הכלב. היא תארה את הכלב ככלב גדול אפור עם עיניים כחולות. הכלב קפץ עליה ודחף אותה לעבר גדר הבלוקים של בית גב' חיון הסמוך. לדבריה, רגליו הקדמיות של הכלב פגעו בכתפה ורגליו האחוריות בבטנה. היא נפלה וקיבלה מכה בגבה ובראשה מגדר הבית. התובעת הסבירה, כי הכלב התוקף שהה בחצר בית הנתבעים עובר לאירוע, אך ככל הנראה שער החצר לא היה נעול, כפי שבדרך כלל היה, אלא רק סגור. הכלב לא היה קשור בשרשרת, וללא זמם. התובעת נותרה שרועה על הקרקע זמן רב, כשאינה יכולה לזוז מעוצמת הנפילה ומההלם. השכנה, גב' חיון, ראתה את האירוע, וניגשה אליה כדי לסייע לה.   לאחר שהותקפה, פנתה אל משפחת חסון טלפונית ונמסר לה מפי בתם, כי נציגי העירייה היו במקום לצורך מדידות שטח ועל כן נפתח השער האחורי, נסגר אך לא ננעל.   לאחר האירוע, טופלה בבית חולים (ת/1 - תעודת חדר המיון מיום האירוע, בה נרשם מפי התובעת כי כלב התנפל עליה ונפלה). ברם, האירוע המשיך לרדוף אותה, היא חשה בלבול, חרדה וחוסר אונים ולא היתה מסוגלת לחזור לעבודה. היא פנתה לרופאת המשפחה וקיבלה 33 ימי מחלה (תעודות מחלה - ת/2 - ת/4). התובעת הופנתה לרופא תעסוקתי שהמליץ על העסקתה בעבודות משרדיות עד תום ההריון (ת/5 - ת/6). כן הופנתה לנוירולוג, עקב כאבי ראש וסחרחורת (ת/8) וכן לפסיכיאטר (ת/9) עקב פחדים וחוסר שינה. הופנתה לטיפול במרפאת שלוותה (הנוטרים) וטופלה בשיחות 3 חודשים (ת/12).   התובעת טענה כי בעקבות האירוע, ובהתחשב בהריונה המתקדם, נזקקה לעזרה בעבודות משק בית, שאת חלקה קיבלה מקרובי משפחה ושכנה ללא תשלום, ולעתים - מדי שלושה שבועות לערך - לקחה עוזרות בית מתחלפות בתשלום לצורך נקיון יסודי. לא היו בידי התובעת שמות ברורים של העוזרות שהעסיקה, ואף לא רישומים לגבי הסכומים שהוציאה. היא אף הודתה כי גם עובר לאירוע נהגה - לעתים רחוקות יותר - לקחת עוזרות בתשלום. לא היה לתובעת הסבר לכך, שבתצהיר תשובות לשאלון שמילאה יותר משנה אחרי האירוע, השיבה לשאלה לגבי עזרה בשכר במשק הבית, וציינה כי העזרה היתה מבני משפחה ושכנה, ללא תשלום (נ/1, תשובה 40).   השכנה, חיון, הוזמנה כעדה מטעם התובעת. בתצהירה הצהירה העדה כי עמדה במרפסת ביתה ברח' גולדשטיין במועד הרלוונטי. ראתה את התובעת מתקרבת כדי לחלק דואר, ולפתע זינק לעברה כלבם של בני משפחת חסון, הנמצא דרך קבע בחצר האחורית, הגובלת ברח' גולדשטיין. היא הצהירה, כי היה זה בוודאות כלבם של מש' חסון. הכלב הפיל את התובעת על הקרקע והיא נותרה שוכבת על הכביש בהלם. העדה הציעה לה מים והתובעת קמה ומסרה שהיא חייבת ללכת. היא ציינה בעדותה, כי באה להעיד למרות ש"לא נעים לה מהשכן". בחקירתה הנגדית חזרה בה העדה, שהינה אשה קשישה וחולנית, מבטחונה כי היה זה כלבם של הנתבעים שתקף את התובעת. היא אמרה רק, כי הכלב היה על יד הבית של הנתבעים. היא לא יכלה לתאר את מראהו, פרט לכך שהיה גדול. לגבי מה שראתה - סיפרה כי ראתה את התובעת "על הרצפה, צועקת", והכלב לידה.   איילת מג'ר, עו"ס במרפאת הנוטרים העידה כי התובעת פנתה למרפאה בפברואר 2000 וטופלה על ידה בשיחות החל מאפריל 2000 למשך 3 חודשים (12 פגישות, שחלקן לא התקיימו עקב ביטולים ע"י התובעת). הסיבה לטיפול היו החרדות שחוותה התובעת מאז הותקפה, לדבריה, ע"י כלב שקפץ עליה והפילה ארצה בהיותה בהריון. הטיפול לא הביא להטבה במצבה של התובעת. בחקירתה הנגדית הופנתה העדה לציטוטים שונים מתוך התרשומות שנערכו בתיק הרפואי (על ידה וע"י עובדת אחרת של המרפאה), לגבי תיאור האירוע מפי התובעת, כפי שעלה בפגישות. ב"כ הנתבעים ניסה ללמוד מכך על סתירות בגרסת התובעת. לא מצאתי מקום להידרש לדקויות הניסוח בהן בחרה הרושמת לתעד את דברי התובעת בפגישות, כגון "כלב" או "כלבים", "נשכו" "הפילו" או "התנפלו" - שכן אין מדובר ברישום הודעה בחקירה, בה מושם הדגש על תיעוד מדוייק של העובדות עליהן מעיד הנחקר, אלא בתרשומת לצרכי טיפול, שבה החשיבות מיוחסת להשלכה הנפשית של האירוע הטראומטי על המטופל, ולא על פרטיו ודקדוקיו של האירוע. לא מצאתי כי התיאורים כפי שנרשמו בתיק הרפואי עומדים בסתירה אמיתית לגרסת התובעת.   הנתבע 1, חסון (להלן: הנתבע), שהוא אבי המשפחה, העיד כי במועד הרלוונטי הוחזק בחצרם כלב ציד מסוג וימרנר, שהיה בבעלות המשפחה מספר שנים עובר לאירוע. הכלב נפטר מספר חודשים לאחר האירוע. תיאור הכלב, שנמסר מפיו, תואם את תיאורו מפי התובעת - אפור, עיניים ירקרקות, גובה 60-70 ס"מ. בניגוד לנטען בכתב ההגנה, ציין הנתבע בעדותו כי הכלב לא היה קשור כשהיה בתוך החצר, וללא מחסום פה, כי השער מנע יציאתו החוצה. זאת, למעט מקרים בהם הוזמנו אנשים זרים לחצר, שאז נהגו לקשור אותו בשרשרת. הנתבע הצהיר, כי חצרם האחורית תמיד נעולה, והכניסה לביתם היא רק דרך רח' צייטלין. גם גזם ואשפה אין הם מפנים דרך החצר האחורית. בחצר שער בגובה 2.5 מ' וגובה הגדר המקיפה את החצר 2 מ'. השער ננעל בבריח עליון ובשני בריחים תחתונים המקבעים את השער לרצפת בטון. בנוסף יש גם מנעול תליה (הוצגו תמונות).   ביום האירוע, סיפרה לו בתו, כי התובעת התקשרה אליהם וסיפרה שהותקפה ע"י כלבים; עם שובו הביתה, יצא לחצר וראה שהשער נעול ושהכלב שוהה בחצר כרגיל.   בתגובה לטענת התובעת על מה ששמעה מפי בתו, הצהיר, כי אינו זוכר שביום האירוע ביקרו בביתם מודדים מטעם העירייה. ביקור כזה היה ביום 17.1.00, ומשלא היו בני המשפחה בבית, בוצעה מדידה עפ"י הערכה, עליה ערערו ושוב נשלחו לביתם מודדים ביום 3.1.01. מודדים אלה לא דרשו כלל פתיחתו של השער האחורי.   הנתבע נשאל על כלבים אחרים בשכונה והשיב כי לכל אחד מהשכנים יש כלב, והוא מכיר חלק מהכלבים. הוא ציין כי לגב' חיון היה כלב קטן, וידע לתאר גם את כלבה של משפחת דהרי. הנתבע לא טען, כי למי מהשכנים האחרים יש כלב הדומה בתיאורו לכלבו, או לתיאור שציינה התובעת בעדותה. כמו כן לא טען הנתבע, כי יש בשכונת מגוריו כלבים משוטטים שאינם שייכים למי מהשכנים.   בתו של הנתבע, העידה כי התגוררה בבית הוריה בעת הרלוונטית, והיתה תלמידת כתה י"ב. בזמן האירוע שהתה בבית הספר. אותה עת, הכלב היה סגור בחצר האחורית, הנעולה תמיד. העדה הצהירה, כי בשיחת הטלפון שיזמה התובעת, אמרה לה התובעת, כי הותקפה ע"י מספר כלבים. העדה יצאה לחצר הבית וראתה את הכלב בחצר, כשהחצר סגורה והשער נעול. היא הצהירה כי אין זה נכון שאמרה לתובעת כי השער לא היה נעול באותו יום או כי ביקרו במקום מודדים מטעם העירייה. בחקירתה הנגדית חזרה על גרסתה באורח שהותיר רושם מגמתי, ואף הרחיקה לכת וטענה כי התובעת כלל לא ייחסה לכלב של משפחתה את התקיפה שעליה התלוננה בשיחה הטלפונית. לפי דבריה, כאילו התובעת דיברה על "כלבים" סתם, ניתן היה לתמוה מדוע מצאה התובעת לנכון להתקשר דווקא אל משפחת חסון (עמה לא היו לה כל קשרים אישיים) כדי לספר על האירוע הטראומטי שחוותה, ומדוע יצאה העדה לבדוק את מצב הכלב והשער מיד לאחר השיחה.   ניתוח הראיות: עדות התובעת הותירה בי רושם אמין ברובה הגדול, למעט בנקודה הקשורה לגובה הנזק (העסקת עוזרות בית בתשלום). התרשמתי, כי התובעת אכן חוותה אירוע טראומטי של תקיפה ע"י כלב גדול שהפילה ארצה בהיותה בהריון. עדות התובעת לגבי קרות האירוע נתמכה בעדות הגב' חיון, הגם שזו לא יכלה או לא רצתה לזהות את הכלב התוקף. גם התעודה הרפואית ת/1 תומכת בגרסת התובעת.   שוכנעתי, כי אין לתובעת כל מניע להעליל על משפחת חסון תקיפה שהותקפה על ידי כלב אחר, ואני דוחה את הטענה הספקולטיבית, כאילו סברה שמצבה הכלכלי של משפחת חסון טוב יותר משל תושבים אחרים בשכונה. התובעת תיארה בצורה ברורה את האירוע ואת הכלב שתקף אותה. ודוק: הנתבעים אינם טוענים, כי התובעת בדתה את האירוע מליבה; באף אחת מהעדויות שנשמעו לא נטען, כאילו ברחוב מסתובבים כלבים משוטטים שאינם שייכים למי מהשכנים. שמרית אף ציינה כי היא אינה מכירה אנשים שהכלב שלהם מסתובב ברחוב. לפיכך, טענת ההגנה היחידה של הנתבעים יכולה להיות כי כלב של מי מהדיירים האחרים ברחוב הוא שתקף את התובעת, והיא סברה בטעות שזהו כלבם של הנתבעים.   בנסיבות אלה, תמוה בעיני שהנתבעים כלל לא ניסו לבחון את אמינות גרסתה של התובעת ואת יכולתה לזהות את הכלב, על ידי הצגת "מסדר תצלומים" של הכלב שלהם ושל כלבי השכונה (לדבריהם יש רבים כאלה), או אף של כלבים אחרים. אילו אכן סברו הנתבעים כי התובעת התבלבלה בין כלבם לבין כלב אחר, יש לתמוה, מדוע נמנעו מלבחון את יכולת הזיהוי שלה. זאת במיוחד לאור הצהרתה, כי היא מכירה היטב את הכלבים של דיירי הרחוב ומסוגלת לזהותם. ההימנעות מלהביא ראיה שהיתה בשליטתם של הנתבעים, אומרת דרשני ופועלת לחובתם.   יתר על כן, הנתבעים אף לא העלו טענה, כי יש ברחוב כלבים אחרים, העונים לתיאור שנתנה התובעת בעדותה. גם עובדה זו מחזקת את מהימנות הזיהוי של התובעת.   בנסיבות אלה, אין להצהרת הנתבע ובתו, כי שער החצר נעול דרך קבע וללא יוצא מן הכלל, משקל מספיק כדי להפריך את גרסת התובעת. גם שערים הנעולים בד"כ עשויים להפתח ע"י מי מבני הבית בנסיבות שונות, ואין חולק כי אם השער לא היה נעול, הכלב יכול היה לצאת החוצה. הנתבע ובתו הם עדים מעוניינים, בעוד שלתובעת לא היתה כל עילה להפיל את האשמה דווקא על כלבם של הנתבעים.   בנוסף, עלה מעדות הנתבע כי כלתו הציעה לתובעת סכום כסף מסויים כפיצוי, מה שמלמד על כך שלפחות לחלק מבני המשפחה, התביעה לא נראתה מופרכת ושקרית.   לפיכך, הנני מעדיפה את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים וקובעת כי עלה בידה להוכיח שהכלב שתקף אותה והפילה היה כלבם של הנתבעים.   משהוכח כי כלבם של הנתבעים תקף את התובעת, בהתפרצו אל מחוץ לחצר הבית כשהוא בלתי קשור, קמה לתובעת עילת תביעה מבוססת כנגדם, בעוולת הרשלנות וגם לפי סעיף 41א' לפקודת הנזיקין (הקובע חבות בעל כלב לגבי נזקי גוף שנגרמו לזולתו ע"י כלב, ללא צורך בהוכחת רשלנות).   לעניין גובה הנזק, הוכח בבירור ובראיות אובייקטיביות כי אין מדובר בתקיפה שגרמה בהלה רגעית ותו לא, אלא במאורע טראומטי שהותיר חותמו על התובעת למשך חודשים רבים, ובגינו נזקקה לטיפול ומעקב רפואי מסוגים שונים. נראה כי הריונה של התובעת בעת האירוע העצים את פגיעותה הנפשית וחרדותיה. לפיכך, אני דוחה את הטענה כי מדובר ב"ניפוח" אירוע של מה בכך. עם זאת, לא שוכנעתי כי הכאבים הגופניים שסבלה סמוך לאחר הנפילה, האריכו ימים מעבר לשבוע הראשון לאחר האירוע, ונראה לי כי את המשקל הרב יותר בקביעת הפיצוי פיצוי יש לתת לנזק הנפשי.   לעניין עזרת צד ג', עדות של התובעת לקתה בסתירות ובהעדר תימוכין. לפיכך לא שוכנעתי, כי היו לתובעת הוצאות כספיות על העסקת עזרה במשק בית בשכר, בגין פגיעתה זו.   בהתחשב בנסיבות המתוארות לעיל, הנני מעמידה את גובה הפיצוי בגין כאב וסבל על 15,000 ש"ח. הנתבעים 1-2 ישלמו לתובעת סכום זה, בצירוף הוצאות המשפט (אגרות) ושכ"ט עורך דין נשיכת כלב בסך 5,000 ש"ח + מע"מ.   התביעה כנגד הנתבעים 3-4 נדחית, לאחר שהוברר מפי הנתבע כי לא התגוררו בבית בעת הרלוונטית. נוכח הייצוג משפחתי המשותף, אין צו להוצאות ביחס אליהם.כלבבעלי חייםהריוןנשיכת כלב / תקיפת כלב